מאמר תורני חובת בדיקה

חובת בדיקה כמה הערות בשיטת תוס' הרע"ב והפר"ח​

א​

פסחים ב. משנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וכתב שם רש"י בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. ובתוס שם ד"ה אור העירו ע"ד וז"ל וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל.

והנה הרע"ב שם כתב וז"ל בודקין את החמץ - אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע"ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליה על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם.

וכונת הר"ב לבאר בשי' רש"י דאין הבדיקה עצמה מפקיעה איסור ב"י וב"י דהא סגי בביטול כדהק' בתוס', אלא חובת בדיקה הינה גם מדרבנן, דחוששים שאם רק יבטל, שמא ימצא גלוסקא וימלך על ביטולו ויעבור על ב"י וב"י, ולכך בודק ומבער שלא להגיע למצב שימלך. ולפ"ד הר"ב מיושבים ד' רש"י דהטעם דתקנו חז"ל חובת בדיקה, מחשש שימלך על ביטולו, וע"י בדיקתו פוקע חשש זה.

אולם יל"ע בעצם דברי הר"ב דהנה בגמ' ו: מבואר דסיבת תקנת חז"ל לבטל אחר שבדק מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה, והיינו דאם מבטל מסתלק החשש שמא ימצא גלוסקא יפה, והבדיקה דעביד קודם לכן לא הועיל להפקיע חשש זה, מאידך לד' הר"ב מתפרש החשש שמא ימצא גלוסקא יפה על חיוב הבדיקה אבל הביטול לא מסלק חשש זה וצ"ב א"כ מה נצרך לביטול אחר הבדיקה וצ"ע. וראיתי שכך ג"כ הביא במס"ז על המשני' להק' בשם החמד משה עיין שם מה שתי'.

ולכך נראה לענ"ד לבאר בכמה אנפי חדא י"ל דלעולם ע"י ביטול לחוד יש חשש מסוים עדיין שמא ימלך בו ולכך בודק ומבער החמץ ובזה מרחיק החשש שימצא גלוסקא יפה (וכד' הר"ב) ולכך לא חוששים בתרתי חדא שמא ימצא גלוסקא יפה ועוד שמא ימלך מביטולו דהוי שני חששות, וד' הגמ' מיירי אחר שבדק דמ"מ בשביל לסלק חשש שימלך בעי לתרוייהו ודוק'.

ובדרך אחרת י"ל דע"י ביטול בלחוד לא סגי, דאפשר שלא מבטלו בלב שלם ולכך יחזור מביטולו אולם אחר שעושה מעשה בדיקה בכדי לבער החמץ הרי עי"כ מוציא מדעתו ומבטלו באופן הנצרך ולכך לא חיישינן אחר שבדק וביטלו שימלך ודוק'.

ב​

שם תוס' -אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל, ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו עיי"ש.

הנה בקו' תוס' היה אפשר ליישב בזה, דעיקר מצות תשביתו מתקיימת ע"י ביעור וממילא בדיקה, ואף שע"י ביטול והפקר לא עבר בב"י וב"י אולם עיקר צווי התורה שיבער החמץ בפרט לפמש"כ תוס' לקמן ד: (ד"ה מדאורייתא) דעיקר דין תשביתו ה"ה הבערה ולא ביטול ומה דמועיל ביטול מדין הפקר, ולא מדין תשביתו עיי"ש. אלא שיש לדחות ישוב זה דרש"י שם ס"ל דעיקר דין תשביתו ע"י ביטול, וא"כ לא יעלה תי' ליישב ד' רש"י.

אמנם ראיתי בריטב"א ב. כתב בד' רש"י וזת"ד ולאו למימרא דבדיקה לא הוה מדאורייתא כלל דהא ודאי ליתא דכי כתב רחמנא תשביתו שאור אינו לשון בטול ממש כפשוטו או כתרגומו אלא לשון ביעור שיבערנו מרשותו וכו' נמצאת למד שמצוותו בביעור אלא דאי בטלו מעיקרא תו לא רמיא עליה האי מצוה עיי"ש. ומסיק בד' רש"י דעיקר מצות תשביתו ע"י ביעור. וכן כתב במאירי שם (ד"ה והוא שאמר) בדעת רש"י עיי"ש. ואח"ז מצאתי במחזור ויטרי הל' פסח סי' ב' הביא בשם תשו' רש"י שכ' דהלכה כר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם לן תנא בתמורה כוותיה, "דנהי ודאי דבביטול בעלמא סגי ליה מיהו עיקר מצותה בשריפה, ועושה לו מדורה קטנה ושורפו". מבואר להדיא כד' הראשונים הנז' ודוק'.

עכ"פ חזינן מד' הריטב"א והמאירי דס"ל בדעת רש"י (וכ"כ במחזור ויטרי) דלעולם עיקר דין תשביתו כולל דין בדיקה וביעור וכל שמעיקרא עביד בדיקה וביעור הרי קיים מצות תשביתו מה"ת, ומה שמבטל הוי תקנת דרבנן שיצא מכל חשש. ולפ"ז שפיר מתו' קו' תוס'.

ברם לפ"ז יל"ע מה הטעם נקט רש"י דין בדיקה שלא לעבור אב"י וב"י ולא נקט משום מצות תשביתו (דהא אף בביטול מועיל לענין שלא יעבור אב"י וב"י) וראיתי בצל"ח הרגיש בדקדוק זה וכתב הטעם שנקט רש"י בטעם שבודקין שלא לעבור בב"י ובב"י, ולא כתב בכדי לקיים עיקר מצות תשביתו, זאת דמשום קיום מצות עשה דתשביתו לא היו חוששים לספק חמץ שא"י, ורק משום לאוי דב"י וב"י דהוי לא תעשה חששו לזה והטילו חובת בדיקה עיי"ש. ולפ"ז א"כ אין לתרץ בד' רש"י דבדיקה לקיים עיקר מצות תשביתו דהא עיקר הבדיקה בכדי שלא יעבור אלאו ב"י וב"י, וזה אפשר אף ע"י ביטול והדרא קו' תוס' לדוכתיה.

ובעצם קו' תוס' צ"ב אחר דתוס' ס"ל דעיקר תשביתו ע"י ביעור וכמש"כ שם בשם ר"י אין מקום לקו' מ"ט נתקן בדיקה, דהא אם יבטל לא קיים מצות תשביתו ולכך בודק ומבער ובכך מקיים המצוה, וביטול הצריכו ביטול מהטעם שמא ימצא גלוסקא יפה וצ"ב. ואין לומר דתוס' מקשים דוקא לשי' רש"י, דהא מכח קו' זו כתב ר"י דהטעם בבדיקה משום "שמא יאכל", ולד' לא היה נצרך להגיע לזה כנת'.

ואפש"ל בכמה דרכים חדא דס"ל דאף דעיקר מצות השבתה ע"י בדיקה וביעור מ"מ אחר שביטול מפקיע איסור ב"י וב"י אין טעם להטריח האדם בבדיקה כל זמן שבביטולו מפקיע עצם האיסור דב"י וב"י אף דעיקר מצות תשביתו לא קיים בכך, ולכך ס"ל לתוס' דע"כ דטעם דתקנת הבדיקה יש להם טעם אחר.

ועוד י"ל דלעולם כל שבודק ואח"כ מבטל בזה מודו תוס' ודאי דנצרך לתרוייהו בדיקה משום עיקר מצות תשביתו שמקיים בזה, וביטול משום תקנת חז"ל הנז' וכל קו' תוס' משום דס"ל דאף אם ביטל צריך לבדוק אף שבבדיקתו וביעורו לא יקיים מצות תשביתו שכבר אין זה חמץ דידיה.

ובכך נרויח ליישב קו' המפרשים שהביא השפת אמת שם מדוע ביססו תוס' את קושייתם על רש"י מתקנת חז"ל 'הבודק צריך לבטל', והרי בלא"ה קשה ובלא תקנה זו, כיון דמהתורה סגי בביטול למה הצריכו חכמים בדיקה עיין שם שכתב ליישב ע"ד הפלפול. אמנם לדברינו מתבאר שפיר דלעולם מודי תוס' דעיקר מצות השבתה מתקיימת ע"י ביעור ובדיקה, וכל קו' אחר דחזינן דתקנו חז"ל דצריך לבטל אף אם בדק, ע"כ דבאופן שביטל יהיה צריך לבדוק, דבתקנת חז"ל שצריך לבטל נאמר דין נוסף שה"ה אם ביטל צריך לבדוק (ומה שאמרו הבודק צריך שיבטל היינו דלא סגי בבדיקה לחוד אף שהינה עיקר קיום השבתה) ואם כך חזינן דהטילו חז"ל חובת בדיקה אף באופן שאין מתקיימת ע"י עיקר מצוות תשביתו ודוק'.

ג​

שם תוס' "אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה".
בעצם ד' תוס' יל"ע במש"כ בתי' ב' בסיבת תקנת בדיקה משום שהחמירה תורה בב"י וב"י וצ"ב דאמנם איכא לאו נוסף בחמץ מ"מ מאי לשון 'החמירה תורה' וכי משום לאו נוסף שהטילה עליו תורה, שלא יראה חמץ, הוי חומרא בביעור מדרבנן.

ועוד צ"ב דכשם שהחמירה התורה גבי חמץ דאיכא לאו ב"י מלבד לאו דאכילה, הא אף בבשר וחלב החמירה תורה אף בדין בישול כמבואר בכ"מ (פ"א מה' טומאת מת) כ' וז"ל א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל בב"ח אלא כדי שלא יבוא לאכול עכ"ל. וכן גבי נזיר מצינו דהתורה החמירה בו עיין במד"ר נשא פרשה י' וז"ל ועתה השמרי נא הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים שאלו אינן אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין עכ"ל. ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת (חלק א' אות י"ז) הביא זה בשם הילקוט שופטים (סי' י"ג) ומה שרצה לחדש עפ"ז להלכה בח"ש עיי"ש.

ולכך נראה דתוס' ס"ל דעיקר איסור ב"י וב"י הוא סייג מה"ת וגדר שלא יכשל באכילת החמץ ולכך גזרה התורה לאוי ב"י וב"י ושיבערו ואינו דין תורה נוסף גרידא שגם איסור שיראה מלבד שאסור באכילה, ולכך אחר שאיכא גילוי מה"ת דהחמירו בחמץ ועשו סייג –בלאו ב"י וב"י- שלא יאכלנו תיקנו חז"ל דין בדיקה בכדי שלא יאכלנו. ומה שהקשנו מב"ח ונזיר דאיכא לאו נוסף י"ל דחלוק בשר וחלב ונזיר אף דאסרה תורה גם בישול, ומשרת ענבים, אמנם לא החמירה עד כדי כך שלא יראה, וממילא לא חשו בזה רבנן לתקן דין בדיקה וביעור.

ועדיין יש לתמוה כיון דביטל, ומה"ת מועיל להפקיע בכך איסור ב"י וב"י ולא חיישינן שמא יאכל, מ"ט חששו חז"ל ותיקנו בדיקה אף שביטלו, ואין לומר דכמו בכל סייג וגדר שתקנו חז"ל לא אמרינן דהוא כנגד רצון התורה מאחר שלא נתקן מה"ת ה"ה בנידו"ד, דהא יש לחלק דבנידו"ד דהתורה שגזרה ב"י וב"י משום החשש שיאכל ובכל אופן כל שביטל לא עובר מה"ת וא"כ תקנת חז"ל כביכול מנגדת לדין התורה דלא החמירה לבער כל שמבטל האדם את החמץ, אולם י"ל דאחר שהתורה עכ"פ החמירה באיסור חמץ ולכך נתקן לאויי ב"י וב"י אתו רבנן והרחיבו את הסייג והגדר ויל"ע.

ד​

משנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. וכתב שם רש"י וז"ל שתי שורות - של חביות הסדורות במרתף של יין, צריך לבדוק ביניהם, אחרי שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך לבדוק, למה הוצרכו לבודקן, ומפרש לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשולחנו, ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו, וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין:

והנה בספר פרי חדש (סי' תל"א סק"א ד"ה ומאחר שנתברר) כתב הטעם בחובת בדיקה אף אם אין לו חמץ ידוע, "לא מיבעי לשי' דספ"ד לחומרא דהוי ד"ת אלא אפי' מאן דפליג עליה וס"ל דספ"ד לחומרא הוי מדרבנן דכל ספיקא רחמנא שריא, מודה הכא דהך ספיקא עדיף משאר ספיקות כיון שהם מקומות שרגילים להכניס בהם חמץ כל השנה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דאיכא חמץ ובעי לבדוק כל אותן מקומות עיי"ש.

ולענ"ד צ"ע דהתינח במקומות שרגיל להכניס בהם חמץ כל השנה, אולם במקומות שאין רגילים להכניס כל השנה וכגון מרתף השנוי במתני' א"כ מיהת"י דיצטרך לבדוק מה"ת. ובאמת בפנ"י ריש המסכת העיר מ"ט חוששים למציאת חמץ שם, דהא רק חשש בעלמא, דלפעמים השמש נכנס ופתו בידו ואין זה אלא מיעוט ואפילו אם נחשב למיעוט המצוי אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא דחיישינן למיעוט המצוי מדאורייתא עיי"ש. ומסיק הפנ"י מכח זה דחיוב הבדיקה נלמד מגזירת הכתוב "מדאפקיה רחמנא בלשון ולא ימצא ולא כתיב לא תמצא או לא יהיה לך על כרחך בא לומר שלא ימצא בתוך ביתך כלל אפילו ע"י חיפוש והיינו על כרחך שהצריך הכתוב לבדוק ולחפש אחריו קודם הפסח וכדדרשינן כה"ג גבי לא ילין שלא יבא לידי בל ילין" עיי"ש.

אמנם בד' הפר"ח אין ליישב כך, דהא ס"ל דטעם בחיוב בדיקה מה"ת משום דבמקומות שרגילים להכניס בהם חמץ כל השנה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דאיכא חמץ, ולא נקט כד' הפנ"י, דאל"כ אף אם הוי ספק רגיל מ"מ חלוק חמץ שלמדים מגזה"כ דיש דין לחפש ולבדוק וממה דתלה הפר"ח משום דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ע"כ דלא ס"ל כהפנ"י, וא"כ הדק"ל מ"ט במקומות שאין רגילים כל השנה להכניס כגון מרתף וכדו' איכא חובת בדיקה מה"ת.

ומוכרחין לומר לפ"ז דהפר"ח ס"ל במקומות שאין רגילים כ"כ להכניס חמץ וכמו מרתף וכדו' אין חובת הבדיקה מה"ת אלא מדרבנן, אמנם דבר זה חידוש דבמתני' מביאה דין דמרתף על עיקר חובת בדיקה מדאו' וצ"ב. שוב ראיתי בהגרי"ז סי' תל"ג סי"ב שם כתב להדיא הא דמבואר במתני' דמרתף של יין חייב בבדיקה, אין חיוב זה מה"ת אלא תקנת חכמים שהצריכוהו לבדוק בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס שם חמץ באקראי עיי"ש.

 

[גרינפלד]

יישר כוח עצום!

ויש להוסיף שברבינו מנוח כמדומה משמע שגם במרתף זה דאורייתא.

 

[גרינפלד]

ומוכרחין לומר לפ"ז דהפר"ח ס"ל במקומות שאין רגילים כ"כ להכניס חמץ וכמו מרתף וכדו' אין חובת הבדיקה מה"ת אלא מדרבנן, אמנם דבר זה חידוש דבמתני' מביאה דין דמרתף על עיקר חובת בדיקה מדאו' וצ"ב. שוב ראיתי בהגרי"ז סי' תל"ג סי"ב שם כתב להדיא הא דמבואר במתני' דמרתף של יין חייב בבדיקה, אין חיוב זה מה"ת אלא תקנת חכמים שהצריכוהו לבדוק בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס שם חמץ באקראי עיי"ש.

ויש להוסיף שברבינו מנוח כמדומה משמע שגם במרתף זה דאורייתא.

הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ז:

בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה. ואתה דע לך כי הבטול לא הצריכה תורה אלא במקום המצוי ורבנן הצריכו בדיקה בכל המקומות שצריכין בטול מן התורה דהיינו מקום המצוי, ואעפ"כ הצריכו ביטול אחר הבדיקה ודוקא במקום שאינו מצוי כגון חורי הבית העליונים והתחתונים ודכותייהו. ודי בזה טעם למה מברכין על הבדיקה ולא על הביטול לפי ששניהם מדברי סופרים הבדיקה במקום מצוי והביטול במקום שאינו מצוי ואמטו להכי עדיף לן לברוכי על הבדיקה שהוא במקום בטול דאורייתא במקום המצוי והכי נמי מסתברי דאלת"ה היכי בעי בגמרא גבי הא דהבודק צריך שיבטל מ"ט הא טעמא ודאי דמש"ה צריך למיעבד ביטול משום מקום שאין מכניסין בו חמץ אלא ודאי משמע שהשבתה האמורה בתורה היא במקום המצוי אלא שהחכמים חייבו על הבדיקה דעדיפא מן הביטול והצריכו הבטול אחריה משום מקום שאין מכניסין בו חמץ וכדי שלא ישכח דין תורה.​

 

[גרינפלד]

הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ז:

בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה. ואתה דע לך כי הבטול לא הצריכה תורה אלא במקום המצוי ורבנן הצריכו בדיקה בכל המקומות שצריכין בטול מן התורה דהיינו מקום המצוי, ואעפ"כ הצריכו ביטול אחר הבדיקה ודוקא במקום שאינו מצוי כגון חורי הבית העליונים והתחתונים ודכותייהו. ודי בזה טעם למה מברכין על הבדיקה ולא על הביטול לפי ששניהם מדברי סופרים הבדיקה במקום מצוי והביטול במקום שאינו מצוי ואמטו להכי עדיף לן לברוכי על הבדיקה שהוא במקום בטול דאורייתא במקום המצוי והכי נמי מסתברי דאלת"ה היכי בעי בגמרא גבי הא דהבודק צריך שיבטל מ"ט הא טעמא ודאי דמש"ה צריך למיעבד ביטול משום מקום שאין מכניסין בו חמץ אלא ודאי משמע שהשבתה האמורה בתורה היא במקום המצוי אלא שהחכמים חייבו על הבדיקה דעדיפא מן הביטול והצריכו הבטול אחריה משום מקום שאין מכניסין בו חמץ וכדי שלא ישכח דין תורה.​

ויתכן שס"ל כפני יהושע.