מאמר תורני מאמר בענין "ריבית דברים"

מקור איסור ריבית דברים​

בגמרא בבבא מציעא (עה, ב) במשנה: "רבי שמעון אומר: יש רבית דברים; לא יאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני".

בפשטות זה דבר אחד, שיש ריבית דברים וזה לא יאמר וכו'. וא"כ אין מדובר כאן משאילת שלום אלא משירות הודעות.

וכביאור רבינו יהונתן מלוניל (בדפי הרי"ף מה, א): "כלומר שיאמר המלוה ללוה לך בשליחותי עד חנות פלוני אם בא שם בעל החנות מאותו כפר פלוני שהלך לשם שהוא צריך לי אמור לו שיבא אלי ואף על פי שלא טרח בעבורו שהיה לו ללוה לעבור באותו דרך שאותו חנות שם אפילו הכי אסור משום דמיחזי כרבית דבשכר מעותיו הוא שולח אותו ממקום למקום".

ובאמת בית יוסף יורה דעה סימן קס על סעיף י"ב הביא דעת הרמב"ם שמדובר כאן באבק ריבית ולא ריבית דברים, ומפרש שזה ב' דברים, א. יש ריבית דברים. ב. לא יאמר לו דע וכו'. וכפי שכותב הב"י: "אך הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מלוה (הי"ג) כתב לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני כלומר שתכבדו ותאכילו וכו' ותימה שזה רבית ממון הוא ולא רבית דברים. ונראה לי דר' ישמעאל תרתי קאמר חדא דיש רבית דברים כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שילוהו ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני שתכבדו וכו' דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי קמ"ל. כן נראה לי לדעת הרמב"ם".

אבל בט"ז (ס"ק ה') הסביר טעם ריבית דברים ב"דע": "פירוש שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הוה רבית דברים". ונ"ל שזה הטעם של ר"י מלוניל, שנראה שהוא נכנע לו שהוא שליחו, שהרי ודאי אין כאן שווה כסף שהוא שליחו, שאז היה ריבית ממון ולא ריבית דברים.

ובדעת הרמב"ם פירש ג"כ דלא כב"י, שהיה מאכילו בכל אופן, הרי כל יהודי מכניס אורחים, רק יש כאן הכנעה שאומר לו מה לעשות: "ודאי דרך עולם לכבד אכסנאי באכילה כדי שאם יבוא הוא שם יחזור ויכבדו או שעושה כן מצד גמילות חסד, וכאן שבא המלוה להזהיר הלוה שיעשה כן אף על פי שהוא היה עושה כן מעצמו ואין כאן רבית ממון, מ"מ מה לו לזה שיצווהו על זה, אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו והוה רבית דברים שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה".

יוצא א"כ שהריבית דברים הכתוב במשנה זה לא סוג מסוים של ריבית דברים, "ריבית הכנעה" שה"מלוה" משתלט את הלווה. כלומר, במשנה כתוב איסורים על ה"מלוה" ולא על ה"לוה".

ובגמרא יש תוספת על איסור ריבית דברים: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום - תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך - אפילו דיבור אסור".

כאן ניתוסף איסור על ה"לוה" של הקדמת שלום.

ובאמת יש לעיין, הרי הגמרא תמיד זה מקור למשנה ולא סוגיא אחרת, והרי המקור של רשב"י הוא "נשך כל דבר" והכוונה להקדמת שלום, א"כ למה במשנה כתוב דוגמא של ריבית שה"מלוה" משתלט על הלווה.

ונראה ודאי שדבר אחד הוא זה, בין ריבית דברים של המשנה שהמלוה משתלט ובין ריבית דברים של הגמרא שהלווה מקדים שלום יסודו אחת, יש ריבית דברים ב"הכנעה" למלוה, כיון שיש בזה "קורות רוח" שאנשים כנועים אליו, וצא וראה כל המשרות שיש בעולם שהנקודה הוא ההכנעה של אנשים אל בעל המשרה, וזה אסור, ויש בזה ב' אופנים, א. המלוה משתלט מכוח שסומך על מעותיו, ב. שהלוה נכנע מעצמו למלוה בגלל המעות, וזה דבר אחד, הנקודה הוא ה"כניעה", לא משנה אם זה מצד הלוה ולא משנה אם זה מצד המלוה, ובמשנה אפשר לפרש כדברי הב"י שכתוב ב' דברים, א. ריבית דברים - הכנעה מצד הלוה, וכפי שאמרו בגמרא, וזה נוח יותר שהגמרא תוספת על המשנה, ב. דע וכו' שזה מצד המלוה, ודבר אחד הוא זה. ואפשר לפרש במשנה כפשוטו שדע זה המשך מריבית דברים ונפרש כנ"ל שבמשנה כתוב רק האיסור על המלוה, ובגמרא על הלוה, ואפשר לפרש שיש יותר חידוש במלוה, שהריבית הרגיל הוא כשהלוה נותן למלוה ולא המלוה ללוה, וע"כ נקט המשנה היותר מחודש האיסור על המלוה, ואחד הוא.

וההבנה של הקדמת שלום הוא ה"הכנעה" והיראת הכבוד שחושב שצריך לתת לו כל הזמן כבוד בגלל שהלוה לו. והגדרה כוללת בזה ראיתי מרבינו אביגדור צרפתי (פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים): "ופסק רבית דברים, אסור לנהוג בו כבוד יותר ממה שהיה נהוג בו שנא' [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך, ואסור לברכו ולשאול בשלומו". כל "כבוד" שנכנע אליו ומכבדו עליו אסור.

ולכן "רגיל" שאין בזה משום "הכנעה" אלא משום חברות, הוא לא מרגיש שצריך להכנע למיטבו, אלא עושה כך משום חברות ולא משום הכנעה אין בזה בעיה, שהמלוה לא מרגיש מעל הלוה אלא חבר כמו תמיד. וזה סברא פשוטה.

וכפי שכותב השולחן ערוך הרב (סעיף יא) "וכל זה במה שלא היה רגיל לפני ההלואה אבל כל מה שהיה רגיל בו מתחלה מותר ובלבד שלא יתכוין עכשיו בשביל ההלואה. ואפילו ללמד את המלוה עצמו בחנם מותר אם היה רגיל ללמדו קודם לכן. ואפילו בזה נהנה וזה חסר מותר להנהותו בכל מה שהיה רגיל להנהותו אף על פי ששאר בני אדם אין רגילין כן כגון להשאילו סוס אף על פי שמתקלקל בדרך ואין צריך לומר שאר כלים שאין מתקלקלין שמותר להשאילו אם היה רגיל להשאילו קודם לכן".

אבל כפי שמתבאר שם בשו"ע הרב, וכפי שיתבאר בס"ד בסימן קס"ו, אע"פ שאין איסור ריבית דברים כשאינו "נכנע" אלא עושה כן מחמת רגילות וכדומה, עדיין יש גזירה שאנשים לא ידעו שעושה כן מחמת חברות ויחשבו שעשוה כן מחמת ההלוואה, ולכן אסור כל דבר של "פרהסיא", ונדון בזה במקום אחר, וזה לא קשור לדין ריבית דברים, אלא גזירה ואסור אפילו כשאני יודע בודאי שאיני עושה כן בגלל ריבית ואיני נכנע כלל.

ריבית דברים מדאורייתא או מדרבנן​

ויש לדון האם ריבית דברים אסור מדאורייתא או לא, שמדברי רשב"י נראה שדורש מפסוק, וא"כ זה איסור דאורייתא.

ותחילה צריך לזכור, שריבית דאורייתא זה רק אם זה קצוץ, ומדובר דוקא כשקוצץ בשעת ההלוואה שכל יום יאמר לו שלום, או יאמר לו תודה אחר שיקבל את ההלוואה ואחר שיחזיר לו ההלוואה וכדומה. וזה לא מציאותי כלל, רק לגבי דברים אחרים כגון שקוצץ שיתן לו איזה שהוא טובת הנאה אחר כגון שיכתוב לו תודה על בספר, שהמהדורה יקרא על שמו, הבית הכנסת יקרא על שמו וכדומה. [אבל בזה יש היתר של מפרסמים עושי מצוה, והכוונה לתת דוגמא שיכול להיות "מותנה" ריבית דברים, וצריך לחפש דוגמא שזה לא קשור למפרסמים עושי מצוה].

הנה, לרוב הראשונים אין בזה איסור דאורייתא והפסוק הוא רק "אסמכתא" בעלמא, ואביא כאן כמה מהם:

ספר התרומות (שער מו חלק ג אות יג): "וכן אסרו חכמים שלא יאמר המלוה ללוה דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני. וכדגרסינן באיזהו נשך ר' שמעון אומר יש רבית דברים, כיצד לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני". הרי שהביא דברי ר"ש וכתב שזה רק "אסרו חכמים.

וכן כתב בר"ן [על הרי"ף, בדפי הרי"ף כתובות טז, ב,: "ומיהו ודאי מדרבנן אפילו בקרקע ואפי' בפחות משוה פרוטה מתסר דלא גרע מרבית דברים". הרי שריבית דברים אסור מדרבנן.

אבל בפירוש ר' חננאל בן שמואל (קידושין ו, ב) משמע שזה מדוארייתא, שכתב: "דכיון דקא מתני עלה בעיקר ההלואה הויא לה רבית קצוצה דאסירא מדאורייתא, דהא אפילו דיבור בעלמא אסור ברבית, כדכתיב כל דבר אשר ישך".

וכן יש שמדייקים מהריב"ש (סימן קמז) שכותב שם לגבי ריבית: "והלא אפילו להקדים לו שלום אם אינו רגיל אסור מדכתיב נשך כל דבר אשר ישך אפי' דבור אסור". משמע שם שכוונתו שאסור מדאורייתא.

ויש שרצו להוכיח מתוספות בקידושין (ח, ב ד"ה צדקה מנין) שכתב לגבי החזרת משכון שרבי יצחק לומד בזה שיש ברכה שקונה משכון, שואל תוס': "וא"ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך, ואי לא הוי קונה ליה א"כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים". הרי שתוס' מסביר שרבי יצחק לומד שבעל חוב קונה משכון מדאורייתא, שאם לא היה בזה ריבית, וודאי הכוונה לריבית דאורייתא, שאם לא איך לומד רבי יצחק בדבר שאסור רק מדרבנן.

ובנתיבות שלום רצה לדחות, שהרי כדי שיהיה איסור ריבית צריך שיהיה קצוץ בפירוש, וכאן לא קצץ שום דבר, וא"כ בכל אופן אינו אסור אלא מדרבנן, וצריך לפרש אחרת את דברי התוס'.

והביא דברי נתיבות המשפט (ביאורים סימן עב ס"ק טו) שהקשה כן ועשה פלפול גדול להסביר את דברי התוס', וז"ל: "ולא דמי להא שכתבו התוס', דהא לכאורה דברי התוס' תמוהין, דאף אם נאמר דאם קצץ בשעת הלואה על ריבית דברים אסור מדאורייתא, מ"מ בלא קציצה ודאי דמותר מדאורייתא, א"כ האיך מביאין ראיה מן התורה. ועכצ"ל בכונתם, דכיון שכבר מגיע זמן פרעון, והתיר לו רחמנא לברכו, ומשמע אפילו אמר ליה בפירוש בשעה שמחזירו שיברכו מותר, כדכתיב [דברים כ"ד י"ג] ושכב בשלמתו וברכך, וכיון שהיה יכול לגבות ממנו ואינו גובה רק נוטלו למשכון כדי להחזירו שיברכהו, והוי כמתנה עמו בשעה שמרויח לו זמן והוי ריבית דאורייתא, ומזה מוכיח הש"ס דקני ליה שלא בשעת הלואה, ומבואר בסימן צ"ז סעיף כ"ב דאינו יכול למוכרו לעולם, ועיין בבעל התרומות שער מ"ט [ח"ה ס"א] שאינו יכול לתובעו כלל, ומשו"ה מותר להתנות מדאורייתא כדי לברכו, ושוב לא דמי לקצץ בשעה שמרויח לו זמן, דהא אינו יכול לתובעו כלל".

ועיין בנתיבות שלום שמחמת זה דחה את הראיה מתוס', והביא שם בהערה ביאור אחר בתוס'. [ואין אני בסוגיא שם כעת להכריע בזה].

אבל בפשטות מעוד הרבה ראשונים נראה שאינו רק דרבנן. וכן פסק להלכה בחכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קלא סעיף יא), וז"ל: "ואפילו ריבית דברים אסור כיצד אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו ולא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני וכיוצא בו ואסמכוהו אקרא כל דבר אשר ישך אפילו דיבור".

ריבית מקודמת ומאוחרת בריבית דברים​

בערך לחם [למהריק"ש^[1], על סעיף י']: "להחזיק טובה למלוה בשגם המלוה משיב יש מתירין, והרב המחבר [ב"י עמוד שסד ד"ה ואפילו] הקשה עליהם מדין הקדמת שלום. ונראה לי דלא דמי, דאיסור הקדמת שלום היינו כל עוד שמעותיו בידו, והחזקת טובה דשריא היינו כשפורע לו מעותיו, שלא גזרו בדברים משום רבית מאוחרת. ועיין תוספות ריש פרק איזהו נשך דף ס"ו ע"א, ועיין תשובותי [אהלי יעקב] סימן קכ"ו".

מחדש כאן המהריק"ש שאין איסור להודות על הלוואה אחר שפרע, שהרי זה כבר "ריבית מאוחרת" ואין איסור "ריבית דברים" ב"ריבית מאוחרת".

אבל יש לעיין בדבריו, שמשמע מדבריו שההיתר הוא מחמת שהמלוה ג"כ מחזיק לו טובה. אבל באמת כפי המבואר כדלקמן בתשובה שמציין ששם הרחיב הדברים, ההיתר הוא כיון שזה "ריבית מאוחרת" ולא נאסר בזה "ריבית דברים", וזה שגם המלוה מחזיק טובה זה כ"ש.

וכך כותב המהריק"ש בתשובותיו אהלי יעקב (סימן קכו), [מביא את הב"י בשם הגהות שאם המלוה משיב לו אין בעיה, וקושית הב"י עליהם, וממשיך]: "ואפשר דהנך רבוותא לא מיירו בעוד מעותיו ביד הלוה, אלא בשעת פרעון, כי כן דרכן של בני אדם באותה שעה להחזיק הלוה למלוה טובה על שהלוהו, והמלוה מחזיר לו טובה ג"כ על שפרע לו בנחת ולא אטרוחיה בגביית שלו, וזה ודאי מותר גמור הוא, שלא גזרו בדברים משום ריבית מאוחרת, וכ"ש כשגם המלוה מחזיר ללוה טובה על הפרעון כדכתיבנא, ובהכי שייך מחזיר טובה גבי מלוה ג"כ, ובודאי שלא אמרו שאין לו להקדים לו שלום אלא בעוד מעות דמלוה בידו וכן הוא לשון הברייתא, רשב"י אומר מנין לנושה בחבירו וכו', דהיינו בעוד שהמעות ביד הלוה לא אחר פרעון, ועוד שאם אתה אומר דאפילו אחר פרעון לא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל מקודם א"כ כל מי שהלוה את חבירו פעם אחת יהיה כל ימיו אסור להקדים לו שלום, וזה דבר שאין לו שחר".

כאן הניח את היסוד הנפלא שאין חשש "ריבית דברים" ב"ריבית מאוחרת", והתיר להודות "מיד" אחר שהחזיר הפרעון. והיא ראיה נפלאה למה שהארכתי לעיל ש"ריבית מאוחרת" הכוונה מיד בגמר הפרעון, אפילו באותו מעמד ותוך כדי דיבור.

וראיתי בדרכי תשובה (סימן קס ס"ק פז) שהביא מה"מרבה תורה": "שמעורר על מנהג העולם שמקילין ואינם מדקדקין ואומר תיכף אחר תשלימי מעות ההלואה של ג"ח תודה להמלוה ואף דהאיסור הוא רק כל זמן שמעותיו בידו מ"מ הנכון להמתין אחר תשלום המעות זמן מה שלא בתוך כדי דיבור ועכ"פ כדי דיבור של ד' תיבות, אך אם שולח שליח ליתן לו תודה (ואינו זה השליח לתשלום המעות) בזה קיל יותר דאין חשש דמילי לא מימסרן לשליח עיין שם".

ועיינתי שם ומציין לס"ק כ"ז, ושם כותב [מיד בתחילת הס"ק] דיוק הנ"ל של המהריק"ש שמדייק מלשון הגמרא "לנושה בחבירו מנה" שזה רק בזמן שנושה.

ודבריו תמוהים במקצת, מה הקשר כאן "תוך כדי דיבור", או כדברי המהריק"ש שאין בזה איסור כיון שזה אחר הפרעון, או שאסור כל זמן שקשור לפרעון, כל אותה המעמד.

ובאמת נראה יותר כמהריק"ש, וכמו שהוכחתי לעיל שמיד אחר הפרעון נחשב לריבית מאוחרת לרוב הפוסקים, ע"כ ה"ה כאן.

וממשיך המהריק"ש בתשובה שם בעוד חידוש נורא: "עוד י"ל דאפילו תהיה החזקת טובה זו שדברו בה הראשונים ז"ל בעת ההלואה עצמה עם כל זה מותרת היא כשגם המלוה משיבו, והטעם דהקדמת שלום שלא בעת שמלוהו אין דרך בני אדם להשתדל להקדים שלום כשלא היה רגיל, ולא מתחסד בכך מקודם ההלואה, וזה שהקדים לו שלום עתה שלא כנהוג מפני המעות שבידו הוא, והוי רבית דברים ואסור, אמנם החזקה טובה בעת שמלוהו כן דרכן של בני אדם על כל עזר וסיוע שימצא איש מחבירו ואיננו אגר נטר, כי גם אם לא היה ממתין לו רגע על המעות אלא שהמציאם אליו בעת ההיא ותכף ישוב לקחתם מביתו או מחנותו דרך הוא להחזיר לו טובה על ככה וגם המלוה השב ישיב לו דברי שלום וחן וחסד, וא"כ הרי זה כרגיל להקדים לו שלום דשרי. ומיהו שלא בשעת הלואה ושלא בשעת פרעון ודאי דאפילו לדעתם ז"ל כל שעושה כן אין זה רגילות כי אם מפני המעות שבטלות עצלו הוא עושה עתה ואסרה אותו תורה".

וזה חידוש נפלא שחידש כאן, אפילו "הכנעה", אבל הכנעה כזאת יש לכל מקבל טובה גם לא על "המתנת מעות", כגון אם יחזיר לו הכסף מיד, עדיין הוא מחזיק טובה על החסד שעשה עמו, כזה סוג החזקת טובה מותר גם בהלוואה. וזה אור נפלא, שנראה שלפי התורה צריך להיות אכזר למלוה, ובאמת לא כן הוא, אלא כפי שכותב כאן, אסור להיות מכיר טובה יותר מטובה רגילה אבל הכרת הטוב רגיל ודאי שמותר.

ומחמת זה חידש, שכל האיסור הוא רק במשך זמן המתנת מעות, שאז מכיר טובה על ההמתנה, ולא על עצם החסד שהמציא לו מעות בשעה שלא היה לו.

[ובעצם הענין של היכן נעלם "הכרת הטוב" בשעת הלוואה, עיין לקמן שהארכתי בזה].

ומסיים המהריק"ש תשובתו למעשה: "זה הוא מה שנ"ל בשאלתך, דבשעת הלואה או בשעת פרעון כשהמלוה משיבו אין חשש בהקדמה שמקדים הלוה בעת ההיא, אפילו לא היה רגיל בכך, הן אמת שאם אין המלוה משיבו ותגדל על הלוה שלא להשיבו דבר שלום הוי מפני המעות שביד הלוה, ולכן התנו הראשונים שישיב לו המלוה, אמנם שלא בשעת הלואה ושלא בשעת פרעון אפילו ישוב המלוה לדבריו אין רגילות לעשות כן באותה שעה ואסיר".

כלומר, במסקנת התשובה חזר בו קצת ממה שכתב, ומחדש שכיון "שאינו משיב" הרי הוא מתגאה על הלווה שאינו עונה, אבל בענין אחר מותר. [ואם באמת "אינו מתגאה" במה שלא עונה אין בעיה של החזקת טובה, שעל כל טובה מחזיק לו].

דברי המהריק"ש הובא דבריו בשיורי ברכה [להחיד"א] (כאן ס"ק ט).

ויש לציין שבשו"ע הרב משמע שגם בריבית מוקדמת אסור ריבית דברים, ויש לדון בזה, שהשו"ע הרב (סעיף ט) כותב וז"ל: "ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים", א"כ מוכח שיש ריבית מוקדמת בריבית דברים, שהרי מדבר לפני ההלוואה ורוצה לבקש שילווה לו ואוסר, י"ל, שכמו שכתב החוות דעת (ביאורים ס"ק ג') שמתנה ב"פירש" הוי ריבית קצוצה, כיון שזה כמו "אתנן" שאם לא עשה מעשה צריך להחזיר את ה"אתנן", כך צריך להחזיר את המתנה, והוי ריבית קצוצה ולא ריבית מוקדמת, גם כאן שמדובר ב"פירש" שמפרש שרוצה הלוואה, וא"כ אם זה היה שווה כסף היה כאן ריבית קצוצה, ע"כ חמיר יותר ה"ריבית דברים" באופן זה של "פירש", אבל בלא זה נראה פשוט שמותר, וכפי שכתבו הפוסקים.

קושיא על הערך לחם ממדרש​

במדרש הגדול (דברים כג, כא): "רבן גמליאל אומר ולאחיך לא תשיך, והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך, אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת ורבית בשעת מלוה. הא כיצד, מכבדו עד שלא לוה ממנו שיש בלבו ללוות ממנו, ומכבדו משלוה ממנו על שלוה ממנו, ומכבדו בשעת מלוה. נמצאת רבית מוקדמת ורבית מאוחרת ורבית בשעת מלוה".

כאן מוכח, שריבית מוקדמת יש כן ב"כבוד" שזה בעצם "ריבית דברים", אבל אחר ההלוואה לא, אלא המדרש כאן קורה ל"ריבית מאוחרת" "מכבדו משלוה ממנו על שלוה", ולא אחר שפרע כמו שהתחיל המדרש בפירוש בריבית מוקדמת, ונראה שהג' שלבים הם, א. לפני הלוואה. ב. בשעת הלואה ממש, כשנותן לו הכסף. ג. אחר שלוה כל משך זמן ההלוואה. וזה כצד ראשון של הטור בסימן קס"ו, שכתב שם: "אבל אם כבר הרויח לו הזמן ובא בתוך הזמן ואמר דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי לא הוי אלא רבית מאוחרת א"נ י"ל דלא מקרי רבית מאוחרת אלא במה שנתן לו אחר שפרעו אבל כיון שאומר כן בעוד שהוא חייב לו אסור". ובב"י שם הכריע בפשיטות שהעיקר כ"אי נמי" שריבית מאוחרת זה רק אחר שפרעו. אבל י"ל שהמדרש סבר כדברי הטור שנקרא "ריבית מאוחרת" מאחר קבלת ההלוואה כל זמן משך ההלוואה. אבל אם נאמר שהמדרש למד כדברי הטור, והרי פשוט שהטור הבין שגם אחר הפרעון הוי ריבית מאוחרת, שהרי זה משנה מפורש וכפי שהביא בסימן ק"ס, א"כ גם למדרש יהיה ריבית דברים בריבית מאוחרת, אבל יש לדחות, שהטור הבין ששניהם נקראים בשם ריבית מאוחרת, אבל יש לחלק ביניהם לגבי ריבית דברים, שהרי במקור האיסור של ריבית דברים כתוב "היה נושה בו" כנ"ל. וא"כ אין לנו קושיא מהמדרש, שהמדרש אוסר ריבית דברים רק כשהיה המעות בידו. אבל א"כ צ"ע מה החילוק בין ריבית מוקדמת שודאי אסר המדרש לריבית מאוחרת שמתיר. וע"ז י"ל כפי שתירצתי בדברי השו"ע הרב. וגם הרי המהריק"ש מתיר בשעת ההלוואה ג"כ שאז הדרך להודות על עצם החסד, וע"ז י"ל שמדובר פה ב"כבוד" יותר מהרגילות.

ראיה נפלאה שאין ריבית דברים בריבית מאוחרת​

וראיתי בנתיבות שלום שהביא ראיה נפלאה מלשון הרמב"ם שהובא בשו"ע בסעיף י', וז"ל: "אסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא, כל זמן שמעותיו בידו". והאיסור ללמוד אם האב הוא מדין "ריבית דברים" [הבן יכול להיות שחוסך לו כסף וכו' עיין בב"י, אבל האב ודאי לא חוסך שום דבר וזה רק ריבית דברים, וברמב"ם מדבר רק על האב, והב"י הוסיף הבן מראשונים אחרים עי"ש], כתב כאן בפירוש "כל זמן שמעותיו בידו", הרי שאחר הפרעון אין חשש, שאין חשש ריבית דברים בריבית מאוחרת.

[מכאן אני מוסיף לדון בראייתו] ואין לדחות שאחר ההלוואה ילמד בסתם ולא יהיה ניכר הריבית וכו', תחילה, לא כתוב כזה תנאי, ולכאורה גם במפרש שעושה כן מחמת ההלוואה מותר, ועוד הרי הרמב"ם סובר שבריבית מאוחרת גם ב"סתם" אסור, כמבואר בתחילת הסימן שהרמב"ם הוא המחמיר שאפילו בסתם אסור, א"כ גם בסתם היה צריך להיות אסור, אלא ודאי דעת הרמב"ם שאין ריבית דברים בריבית מאוחרת. והוא ראיה נפלאה.

הודאות על הלוואה​

הודאה על הלוואה לא התפרש בפירוש בגמרא, שכנ"ל שם מדובר בריבית ששולח או הקדמת שלום. אבל בתמיהת הב"י (על סעיף י"א) על דברי המרדכי שאומר שאם המלוה מחזיק לו טובה בחזרה מותר, כותב הב"י: "ואם נפרש האי מחזיק לו טובה שנותן לו חן על שהלוהו יקשה דהא ודאי דאסור מכל שכן דהקדמת שלום". הרי לנו מדברי הב"י, שהחזקת טובה על הלוואה הוא כ"ש מהקדמת שלום ואסור.

א"כ למדנו שכל "החזקת טובה" על הלוואה אסור. זה כולל כל סוגי "החזקת טובה", לא משנה הנוסח, אם יאמר "תודה" "ישר כוח" "תזכה למצות" "אני רוצה להודות לך והתורה אסרה" "בכתב", וכל שאר סוגי האופנים. [לקמן נדון בכל אחד מהנוסחאות שנכתב פה, אבל בפשטות הכל בכלל "החזקת טובה" ואסור].

אבל כפי שלמדנו יש כאן היתר לפי הרבה פוסקים בריבית מאוחרת, אבל זה רק אחרי החזרת ההלוואה אבל לא בקבלת הלוואה שאז זה זמן שמעותיו אצלו, וגם בזה התיר מהריק"ש הנ"ל, ולקמן נביא תמצית דברי הפוסקים בענין זה, ומביא עוד כמה דיונים ופרטים.

דיונים על סוגי החזקת טובה​

הודאה על ההלוואה​

כתב רבינו הגרשז"א (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כז אות א): "מבואר בגמ' ובשו"ע דרבית דברים אסור, ולפיכך אם לא היה הלוה רגיל להקדים שלום למלוה אסור עכשיו להקדים, וכן לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני, ולפיכך כתבו האחרונים דה"ה נמי שלא יאמר הלוה למלוה "תודה", ורבים נוהגים משום כך לומר במקום זה "תזכו למצוות" ולענ"ד לא יפה הם עושים כי תזכו למצוות הוא ממש ברכה והיינו רבית דברים כמו"ש התוס' בקדושין ח' ע"ב בד"ה צדקה, ואילו אמירת תודה חושבני דאין בזה שום איסור, דהא תנן בב"מ דף ס"ד ע"ב "ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית" ומבואר בגמ' בחד לישנא דהמשנה מיירי בקצץ, ועיין במבי"ט ח"א סי' ו' שלמד מזה דדוקא בפחות משויו הוא דאסור הא בשויו מותר, והטעם שלא למד את דינו מהגמ' בדף ס"ה ע"ב "בשוויהן מותר" כמו שהק' בס' נפש חיה, נראה דשאני התם שהשדה ממושכנת אצלו וחשיב קצת כזבינא וכמבואר שם בתוס' שהתנאי היה רק על אותו הזמן שהשדה ממושכנת אצלו ולא גם אלאחר זמן, [כדעת הרשב"א ועי' גם בנה"כ סוף סי' ק"ס] משא"כ הכא מבואר בתוס' דלא מיירי כלל במשכנתא ואפי"ה בשוויו מותר, עכ"פ מבואר דיכולים שפיר לעשות תנאי כזה על כל מה שירצה, אף על גב שהזכות להיות ראשון היא הנאה גדולה וגם יש שזה גורם להלוה צער אם הראשון הוא קרוב או שכן. ועיין גם בט"ז סי' ק"ס ס"ק כ"ב, אך התם אם הלוה נותן תרומה למלוה או שוכרו למלאכה אף על גב דלא חסרי' מידי להלוה מ"מ המלוה הרי מרויח ממון ולכן אסור משא"כ במוכר לו בשוויו, וכמו כן אמירת "תודה" אינה אלא כאילו המלוה מתנה עם הלוה שלא יהא כפוי טובה לשום אדם ואף גם למלוה ברור הדבר שחלילה להלוה להיות ככופר בטובתו שעשה לו המלוה וחייב שפיר להחזיק לו טובה, וליתן לו זכות קדימה בדבר שהוא אינו חסר וגם אינו גורם למלוה ריוח של ממון, וגם מותר הלוה ליתן מתנה למלוה עבור זה שהלוהו אם המלוה לא ידע כלל שהלוה הוא הנותן, ומה שאסור להקדים שלום היינו מפני שהוא ברכה, וכן מה שאסור לומר לו הודיעני וכו' היינו מפני שטורח עבורו, או כמו"ש שם הט"ז מפני שבזה שמצוה עליו והוא נכנע גרע טפי. ועיין בזה בדר"ת בסי' ק"ס אות פ"ז פ"ח מה שהביא מס' מרבה תורה וערך שי ולא נחית לכל מה שכתבנו".

ודבריו מחודשים, שכדלעיל ראינו שהעיקר זה ה"החזקת טובה" כפי שכתב ב"י, וגם ה"הכנעה" אף שאינו טורח בשבילו, כפי שכתב הר"י מלוניל שבמילא עובר דרך שם, מוכח בכל המקומות שהאיסור הוא ההכנעה וההחזקת טובה גם ללא שטורח בשבילו, ולא מדין ברכה, רק בתוס' שם מוזכר שברכה אסור, וי"ל שהכוונה גם ברכה, ולא שעיקר נתינת שלום הוא בגלל הברכה.

ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו של רבינו, שלענ"ד לא תואם בסוגיא כלל.

ואף רבינו חזר בו מדבריו במקצת, וכפי שכתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב', אות ב', [במהדורה החדשה ששינו את הסדר לא מצאתי כלל קטע זה]), וז"ל: "אמנם הדפסתי כך לפני כמה שנים בירחון מוריה דשרי לומר תודה על הלואה ואין בזה משום ריבית דברים, אבל מיד נודע לי וגם העירו לי משו"ע הרב, כי אני חשבתי שבדרבנן רק קילוס וברכה הוא דאסור מפני שהמלוה נהנה ותשיב כאילו הלוה נותן לו רבית דברים, אבל לקבל הלואה בחנם ללא שום תשלום ולהתנהג כאילו המלוה לא עשה לו כלום אין זה מדת דרך ארץ ולא נכון לעשות כן, ולזאת חשבתי שצריך עכ"פ להראות לו שהוא מבין ומרגיש את החסד שעשה לו והוא מודה לו עבור זה שקיים מה שכתוב בתורה והלוה לו ללא שום תמורה, אך אעפ"כ הוספתי מיד על הגליון שאני חוזר ממה שכתבתי מפני ההלכה שבשו"ע הרב, ומשום מה לא הרגיש בזה המעתיק ולא נדפסו הדברים האלה, ואני באמת מצטער על זה, וגם רבים כבר שמעו ממני שחזרתי ולמה זה לא נדפס, והנני תקוה לתקן בעה"י את זה".

ולמעשה בדעת רבינו הגרשז"א ראיתי בס"ד בגליון עומק הפשט שכתב: "אמנם שמעתי מהגר''מ יפה שליט''א מנהל גמ''ח 'אהבת חסד', ששמע מהגרש''ז אוירבאך זצ''ל גם אחרי שחזר בו שהורה למעשה, שמותר וצריך להגיד תודה, ולמעשה מורה הגר''א נבנצל שליט''א בשם הגרש''ז אוירבאך זצ''ל, שאסור לומר ישר כח ותזכו למצוות שזה ברכה, ורק תודה מותר".

ובנתיבות שלום כתב בסוגרים בשם הגרשז"א בע"פ, וז"ל: "ובע"פ היה הגרז"א רגיל לומר דאמירת תודה בעלמא היא מכלל הנימוס שבין אדם לחבירו ומי שאינו אומר תודה על טובה הניתנת לו אינו מתנהג בהנהגה הראויה כלל, ולכן אין אמירת תודה בגדר רבית דברים". ומוסיף שם: "וכן שמעתי שהתיר הגרי"ש אלישיב".

כאן כבר כתוב מילים אחרות לגמרי, לא בגלל שהאיסור הוא רק "ברכה", אלא ש"מילות נימוס" אין בעיה, וזה מובן יותר. וא"ת השו"ע הרב, י"ל שבזמנו זה לא היה מילת נימוס אלא מילת הודאה מיוחדת ואסור, וכל דור עם מילות הנימוס שלהם. ואף אם בדור השו"ע הרב היה זה בכלל נימוס, השו"ע מדבר בכללי שאסור להודות ולא כותב איזה סוג הודאה, ומה נכנס בגדר הודאה כל אחד יחליט לפי הדור שבו נמצא.

ולמעשה בשו"ע הרב החמיר מאוד בענין זה, וז"ל שם (סעיף ט): "ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור".

וכנ"ל י"ל שכוונתו להודות כל דור לפי המצב, ואם זה רק מילת נימוס, או מילה שאומרים על כל צעד ושעל אין שום בעיה, והכוונה הודאה שהוא נכנע אליו יותר מהרגיל.

הנראה לענ"ד למעשה בענין הודאה על הלוואה​

היום המילה "תודה" אומרים על כל דבר, ואי"ז כלל "הכנעה", וכיון שכל האיסור הוא "הכנעה" או "החזקת טובה", ואין אדם מתכוון כלל מה שהוא אומר, אין בזה איסור. אבל כמובן, אם אומר ב"שפתיים דולקות" יש בזה כן "הכנעה" ו"החזקת טובה", והכל לפי הענין, אם זה אכן "תודה" שהיה אומר גם אם היה אומר לו "אין לי", או כשהיה שואל אותו "מה השעה" והיה עונה לו, אין בעיה לומר גם על הלוואה, אבל ב"שפתיים דולקות" שניכר כאן "הכנעה והחזקת טובה" נראה שאסור.

וברכה יש להחמיר יותר, מדברי התוס' שנראה שם שבברכה יש "ריבית דברים", וכפי שהעלה רבינו הגרשז"א. בכלל ברכה הוא "תזכה למצות" [ואין לומר שזה רק "עדכון" שתזכה למצות מדין "מצוה גוררת מצוה", שא"כ לא היה לו לומר את זה, אלא הכוונה לברך שאכן יתקיים "מצוה גוררת מצוה" ותזכה למצות, שהרבה ברכות שאמרה התורה לא מתקיים מסיבות שונות, או משום שמא יגרום החטא וכו' וכו'], וכן "יישר כוח", וכל שאר הדברים שיש בהם ברכה.

אבל עיקר החומר שצריך להקפיד הוא בשעה שמקבל את ההלוואה, אבל כשהחזיר כבר את ההלוואה, אפשר להקל בזה יותר, כנ"ל מכל המקורות שאין ריבית דברים בריבית מאוחרת.

להחניף למלוה שיקל מההלוואה​

והחמיר השו"ע הרב כ"כ שכתב שאף לבקש שילוהו אסור, וז"ל (שם): "ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים".

ולגבי מה שהחמיר להחניף בשביל שירויח לו זמן, בספר אורחות צדיקים (שער החניפות) כתב: "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו - שלא ילחצנו, לרבו - שילמדנו תורה". והגרח"ק הביא בספר קרית מלך (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה יב): "אבל מותר להחניף לבעל חובו שלא ילחצנו. מדרש ילמדנו". [לא מצאתי את המדרש].

הרי לנו ראשון הארחות צדיקים, ויתכן גם קודמים לו, המדרש ילמדנו, שמתירים להחניף למלוה שלא ילחצנו.

ולמעשה ראיתי בכמה מספרי זמנינו שדחו את ההיתר, הנתיבות שלום מנסה לומר שמדובר רק שנמנע מלהעיר ולא חניפה בצורה חיובית, או מנסה לומר, שמדובר בחניפה מועטת שאינו בכלל ריבית דברים אלא בכלל תחנונים, ולא הבנתי דבריו כלל. גם בברית יהודה (פרק יא סוף הערה סה) כתב לדחות שזה רק בשביל שלא ינגשנו, ומשווה לח"ס שלדעתי אין שום קשר לכאן, ולא מובן מה ההיתר בשביל שלא ינגשנו, הרי למעשה משבח אותו.

אלא ודאי נראה שכוונת המדרש והארחות צדיקים, כיון שמוכח שאינו עושה כן מחמת ההלוואה אלא מסיבות אישיות שלו, הן בשביל שילא ילחצנו, והן בשביל הלוואה, מותר ודלא כשו"ע הרב, שניכר שאינו עושה כן בגלל הכסף אלא בגלל עצמו שרוצה לקבל כסף וזה רק סוג שכנוע. ויש לעיין למעשה.

בכתב​

פשוט שאסור, כנ"ל שהאיסור הוא ההכנעה וההחזקת טובה, וגם בכתב מחזיק טובה ונכנע, וכך כתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן פ): "נראה לע"ד שבלשון תודה כמו שאסור לומר להמלוה עבור הלואתו מדין ריבית דברים אסור גם לכתוב ולהדפיס".

לכתוב בלשון הודעה שיתברך מן השמים​

ועי"ש בהמשך דבריו שמתיר לכתוב בספר בלשון הודאה, וז"ל: "אבל יכולין לכתוב בלשון הודעה שיתברך מן השמים, כי הא זה אמת שיתברך בזכות מצותו הגדולה ונמצא שהוא רק הודעה וספור דברים בעלמא שודאי מותר לפרסם איך שלוה מפלוני סך כך וכך אף אם יהיה מזה להמלוה הנאה ממה שנתפרסמו חסדיו כי מצוה לפרסם עושי מצוה אם אין מקפידין להסתיר לכן גם בכתב ודפוס רשאין לפרסם לכתוב בנוסח כזה: ברכה נתונה מהשי"ת לפלוני הגומל חסד והלוה להדפסת הספר כך וכך או דוגמא של נוסח זה. שלשון כזה הוא רק הודעה וספור דברי אמת שיש ברכה מהשי"ת לפלוני שגמל חסד בהלואתו".

ודבריו תמוהים, מה ההיתר לפרסם כיון שכך האמת, ריבית דברים זה לא רק בשקר, ועצם זה שמחזיק לו טובה ויש לו הנאה מזה יש בזה איסור.

ונראה שעיקר ההיתר הוא ה"כי מצוה לפרסם עושי מצוה", וכפי שכתב הרמ"א (בשו"ע הלכות צדקה סימן רמט סעיף יג): "ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן". ומקורו מתשובת הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקפא), והוא כותב שם: "וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם. וכן בבועז שויתר פת וחומץ הכתיבו הכתוב". ועי"ש המשך דבריו שאם היה יודע ראובן שיהיה כתוב בתורה, היה מביאו על כתיפו, כלומר שדבר טוב לפרסם מעשים טובים. וא"כ אינו עושה בגלל ההחזקת טובה, אלא בגלל המצוה לפרסם עושי מצוה. [ואף שבדריו מזכיר כמה פעמים "שכך האמת" יש לדחוק, כיון שאין לזה טעם כלל].

וראיתי במרבה תורה (ס"ק כ"ט) שג"כ הביא ע"פ דברי שו"ת דברי מלכיאל, שיש מצוה בזה שאחרים ילמדו ממנו לעשות מצוה, א"כ מותר לפרסם בספרים אלו שהלוו או נתנו מקדמה שזה בעצם הלוואה משום המצוה שבו, ואפילו בקצץ י"ל שכוונתו בקציצה כדי שילמדו ממנו, עי"ש. [והוא תירץ ג"כ שרק "דיבור" אסור ולא דברים אחרים, אבל אי"ז מסתבר כלל].

אבל למעשה לגבי כתיבה בספר, יש אוסרים, עיין בערך ש"י מהדורה בתרא להלכות רבית, ובדרכי תשובה ס"ק פ"ח ועוד.

תזכה למצות​

דבר פלא ראיתי בספרים (בתורת הריבית, ובברית יהודה), שכתבו שבמקום לומר תודה וכו' יאמר "תזכה למצות", וביארו הטעם, "שאין זה ענין ברכה, אלא לומר כשם שזכה למצוה זו כן יזכה למצוות אחרות, שמצוה גוררת מצוה".

וזה פלא, [תחילה, הגרשז"א סבר כנ"ל שזה יותר גרוע, שיש כאן ברכה, יש כאן תוספת רצינית להלואה, אבל גם בלא זה] לא מצאתי בשום מקום בעולם ש"מצוה גוררת מצוה" זה רק כשמישהו אומר את זה, ואם לא אומרים את זה בפה זה לא קורה, לא ראיתי כזה בשום מקום בעולם, ובודאי מה שאומר לו הוא בשביל לתת לו הרגשה טובה, מה לי "תודה" מה לי "תזכה למצות", הרי לא מתכוונים רק לתת צומי ויחס למקבל. וע"כ נראה פשוט שאין שום היתר לומר "תזכה למצות" ולא שום דבר של "צומי ויחס" לא משנה מה. [רק אולי תודה וכדומה שזה רק על עצם ההתייחסות וכל שאר ההיתרים שכתבנו, אבל ההתחכמות של לומר "תודה" בשפות אחרות, אין להם שחר, ופשוט]. ואם זה רק "עדכון" שתזכה למצות מדין "מצוה גוררת מצוה", שא"כ לא היה לו לומר את זה, אלא הכוונה לברך שאכן יתקיים "מצוה גוררת מצוה" ותזכה למצות, שהרבה ברכות שאמרה התורה לא מתקיים מסיבות שונות, או משום שמא יגרום החטא וכו' וכו'.

ובאמת כאן אי"צ כלל ל"מצוה גוררת מצוה" ולא ל"ברכה", הרי מפורש בתורה (דברים כג, כא) למי שמלוה בלא ריבית לישראל: "לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ". יש כאן ברכה שמברך ה' למי שלא מלוה בריבית.

וראיתי מתירים שמביאים מקור [עיין ברית יהודה פרק יא הערה ס"ד שהביא פלא יועץ זה למקור ועוד ספרים] מהפלא יועץ שמתיר לומר תזכה למצות, אבל למעשה לא כתוב כך בפלא יועץ, אלא כך הוא כותב (פלא יועץ ערך דיבור): "אסור ליתן רבית דברים כגון להקדים שלום למי שלוה ממנו אם לא היה רגיל בכך קודם לכן או ליתן לו דברי חינות בשעה שפורעו גם בזה יש ליזהר רק יאמר לו תזכה למצות שגם חבירו יחזור לברכו כמנהג". הרי שכל ההיתר שהתיר לומר "תזכה למצות" הוא בתוספת שחבירו יחזור לברכו כמנהג, וזה י"ל שהיה הדרך והיה אומר גם אם היה שואל "מה השעה", וכנ"ל [אבל יש כאן מקור שאפילו שזה "ברכה" מותר, אבל זה רק כשמקבל בחזרה ברכה שמבטל את ה"הכנעה"].

הכרת הטוב למלוה[2]​

שאלה: איך יתכן שאסור להכיר טובה ולומר תודה למלוה, הרי הקב"ה שונא כפויי טובה, ואיך יתכן שהתורה תצוה על האדם להיות כפוי טובה במלוא מובן המילה?

תשובה: תחילה, צריך לדעת שלא ברור שלומר תודה אסור מדינא.

ידוע דעת רבינו הגרש"ז אויערבאך בספרו שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן כז) וז"ל: "מבואר בגמ' ובשו"ע דרבית דברים אסור, ולפיכך אם לא היה הלוה רגיל להקדים שלום למלוה אסור עכשיו להקדים, וכן לא יאמר לו הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני, ולפיכך כתבו האחרונים דה"ה נמי שלא יאמר הלוה למלוה "תודה", ורבים נוהגים משום כך לומר במקום זה "תזכו למצוות" ולענ"ד לא יפה הם עושים כי תזכו למצוות הוא ממש ברכה והיינו רבית דברים כמו"ש התוס' בקדושין ח', ב בד"ה צדקה, ואילו אמירת תודה חושבני דאין בזה שום איסור... וכמו כן אמירת "תודה" אינה אלא כאילו המלוה מתנה עם הלוה שלא יהא כפוי טובה לשום אדם ואף גם למלוה ברור הדבר שחלילה להלוה להיות ככופר בטובתו שעשה לו המלוה וחייב שפיר להחזיק לו טובה, וליתן לו זכות קדימה בדבר שהוא אינו חסר וגם אינו גורם למלוה ריוח של ממון, וגם מותר הלוה ליתן מתנה למלוה עבור זה שהלוהו אם המלוה לא ידע כלל שהלוה הוא הנותן, ומה שאסור להקדים שלום היינו מפני שהוא ברכה, וכן מה שאסור לומר לו הודיעני וכו' היינו מפני שטורח עבורו, או כמו"ש שם הט"ז מפני שבזה שמצוה עליו והוא נכנע גרע טפי".

ולמעשה חזר בו (בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן סח, ב) מההיתר הגורף מחמת דעת השו"ע הרב, שכתב בפירוש (שולחן ערוך הרב הלכות ריבית והלכות עיסקא סעיף ט): "ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור. ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים". מדבריו מוכח בפירוש שאפילו לא ברכה אסור. אבל למעשה אי"ז אומר שחזר לגמרי מדעתו, אלא שכתב שדעת השו"ע הרב אינו כדעתו. ולמעשה לדעת רבינו הגרש"ז אויערבאך עצמו מותר וכמו שהוכיח דבריו מהמבי"ט.

הנה, רבינו הגרש"ז אויערבאך אמר בפירוש שצריך להכיר לו טובה, ואפילו לתת מתנות כשלא ידע המלווה מזה. [ובאמת לתת מתנה כשלא ידע המלווה, פשוט בשו"ע לשיטת הרמ"א שמותר, שריבית מקודמת ומאוחרת אסור רק במפרש לרמ"א, ואי"ז חידוש של רבינו הגרש"ז אויערבאך, אלא הוא חידש שלא רק שמותר, אלא זה גם ראוי מדין הכרת הטוב].

ולכן השאלה לא כ"כ חזקה כמו שנשאלה. אבל עכ"פ צריך ביאור לדעת שאר הפוסקים שנקטו להחמיר בזה.

ונראה לי להסביר, וטרם ההסבר אביא מעשה שכתב הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על בבא מציעא (עה, ב) בענין הכרת הטוב למלוה, וז"ל: "רבי שמעון שוואב סיפר שבישיבת מיר בחו"ל היה מנהג שלפני שנסעו הבחורים לביתם בסוף הזמן, היו נכנסים למשגיח ר' ירוחם, מקבלים ממנו הלוואה לנסיעה, וכשחזרו בתחילת הזמן החזירו את ההלוואה. והוא כבחור צעיר ניגש בסוף הזמן הראשון שלו בישיבה לקבל את ההלוואה, ולאחר שקיבל את הכסף אמר 'תודה'. והמשגיח גער בו האם אינך יודע שתודה זו אסורה מדין ריבית דברים. ויהי בסוף הזמן השני, כאשר קיבל רבי שמעון את ההלוואה, לא אמר תודה. ור' ירוחם גער בו שוב, אינך מתבייש, קיבלת הלואה ואינך אומר תודה, הלא יש בכך חוסר נימוס ודרך ארץ. משהתפלא ר' שמעון על ההוראה הסותרת, הסביר לו המשגיח דמיר צריך להיות ברור שהאדם מצד עצמו רוצה לומר תודה, וחייב לומר תודה, על כל טובה שעושים לו. אלא מאי, שהשלחן ערוך פוסק שאסור, וממילא אסור לומר, אבל משהתבוננתי בפניך ראיתי שקיבלת את הוראתי הקודמת כדבר המובן מאליו שלא אומרים תודה וזהו".

ואח"כ ראיתי שגם על הגרש"ז מסופר מעשה כזה. וכך מסופר בספר "גאון ישראל" על הגרשז"א (עמוד 777): "רבינו הלוה כמה פעמים סכומי כסף לאחד ממקורביו, בפעם הראשונה הודה המלוה לרבינו ב"יישר כח" על ההלוואה ורבינו העיר לו שכבר העלה בספרו שאין לומר "יישר כח" דהוה ברכה שיישר רוחו והוסיף, אמנם שם כתבתי שתודה מותר לומר דאינה ברכה רק הודאה שאינו כפוי טובה אמנם חזרתי בי גם מזה שכך מצאתי במשמעות שו"ע הרב (סעיף ט') שלא להודות, משמע בשום בטוי תודה, לכן כהיום דעתי שאין לומר שום בטוי תודה. כעבור תקופה בא אותו מקורב שוב לקבל הלוואה, הפעם קיבל את הכסף הכניסו לכיס ומיהר להזדרז לצאת. כשעמד בדלת, שאלו רבינו, אין לך הכרת טובה? התפלא הלה, והלא רבינו השכילני בהלכה זו, נענה רבינו, אכן אסור לומר, אבל להכיר טובה צריך.

ולכאורה מעשיות אלו צריכים ביאור, האם צריך להכיר טובה או לא, הרי אם אסור מה לי בלב מה לי בפה, אם אסור אז אסור. [הגרשז"א לא היה רודף... הוא לא היה אדם כמו שיש קצת אנשים שתמיד אומרים הפוך להראות לך שאתה לא בסדר... הוא היה איש צדיק וחכם ומפרגן וכו', עליו נאמר ה"אדם השלם" בכל המידות].

ונראה הביאור, שבודאי יש מצות הכרת הטוב בזה כמו כל טובה שעושים, ומגונה מאוד בעיני הקב"ה הכופר בטובתו של חבירו, וכמו שאמרו (אביא הליקוט שעשה ה"יוסף אומץ" (חלק ג פרק המידות) "עונש גדול למי שהוא מכפויי טובה. אמרו חז"ל, הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של מקום. וכתב בספר חרדים שיחזיק טובה למיטיב לו, ואפילו מעט ידמה בעיניו שהוא הרבה, שנאמר עבד לווה לאיש מלוה, כש"כ לנותן". וזה דרכם של הנרגנים, שאינם דורשים הטובה אשר עשו להם שהיא לטובתם, רק לטובת העושה. רק יש לאדם לדון כל אדם לכף זכות שלא עשה רק לטובת המקבל, ויראה לשלם לו טובה תמורתה. ואפילו לבניו ישלם הטובה שעשה לו אביהם, כמו שעשה דוד המלך לבני ברזילי הגלעדי. ולפחות יסביר לו פנים יפות, כדי שיראה המיטיב ויבין שמחזיק לו טובה"]. ולכן ודאי שצריך הכרת הטוב, והתורה לא אסרה זאת כלל, שהרי מן התורה רק ריבית קצוצה אסורה, ומהתורה מותר לתת - ולכאורה ראוי לתת - מתנה למלווה משום הכרת הטוב. רק, רבנן ראו כמה שהריבית גוררת עד שיבוא להתיר גם ריבית קצוצה, ולכן באו וגזרו גם ע"ז, וכלשון הטור בתחילת הלכות ריבית (סימן קס) בענין ריבית דברים, וז"ל: "ואפי' רבית בדברים נמי אסור שלא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל ליתן לו שלום ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני וכיוצא בזה ע"כ צריך ליזהר בענין רבית שלא לבקש שום צד היתר כי הוא דבר המושך לאדם ואם היום יפתח לו כחודה של מחט יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם". הטור בחר לכתוב משפט זה דוקא אחר ריבית דברים, ולא בתחילת הסימן על דברים אחרים, ולא בסוף הסימן, כיון שזה הטעם של ביטול הכרת הטוב [לרוב פוסקים ריבית דברים דרבנן, ופשוט שהרי אינו קצוצה, וזה שלמדו בגמרא (בבא מציעא עה, ב) מפסוק, ככתוב שם: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום - תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך - אפילו דיבור אסור". זה אסמכתא בעלמא] שלא יגרר יותר ויותר ויכשל בריבית קצוצה.

ולכן, יוצא לפי הנ"ל, שבעצם היה ראוי ואפילו חובה להכיר טובה למלוה אפילו במתנה, אבל, מכיון שיגרר לריבית באו חז"ל וגזרו לא לתת ריבית אפילו המינימום של הכרת הטוב שלא יגרר, אבל חז"ל גזרו רק על מעשים, אבל בלב ודאי שצריך להכיר לו טובה, שהרי מדאורייתא צריך להכיר טובה, והדרבנן הוא לא בלב ששם נשאר הדאורייתא, רק בפה ובמעשים שם יש איסור דרבנן, אריא דרביע עליה.

יוצא, שלא נפטר הלווה מהכרת הטוב, וכל צטדקי דאית ליה צריך לעשות כדי שיהנה ממנו המלוה, וכמו שכתב רבינו הגרש"ז אויערבאך לשלוח לו מתנות בלי שידע, ולתת לו הזכות ראשון וכדומה, שהרי לא נפטר מהכרת הטוב, וכל מה שנפטר מהכרת הטוב הוא רק בדברים שאסרו רבנן שלא יגרר.

---

[1] מדובר בחכם שהיה חי בזמן הב"י והרמ"א [הרמ"א נפטר בשל"ב (יש אגדה שהופרכה כבר ע"י החוקרים, אבל כך אומרים רבים, שהרמ"א חי ל"ג שנה, א"כ נולד הרמ"א 15 שנה אחרי המהריק"ש, אבל כנ"ל הופרך כבר ע"י החוקרים), והב"י בשל"ה], וכמובן יש להתייחס לדעתו בהתאם.

הספר חיבר רבי יעקב ב"ר אברהם קאשטרו [מהריק"ש] נולד במצרים בשנת רפ"ה. היה תלמידם של המהרלב"ח בירושלים ושל הרדב"ז במצרים. שימש ברבנות בקהיר. בימיו נחשב גדול רבני מצרים, כמו הרמב"ם והרדב"ז בזמנם. נפטר בשנת שע"ב.
[2] כתבתי לפני כמה שנים בדרך שו"ת.

 

[צריך עיון]

יש''כ על המאמרים הנפלאים שכ''ת מפרסם בביהמ''ד דכאן.
ב' הערות קצרות.
א. כמדו' שבשע''ד נוקט למעשה שרבית דברים דאו'.
ב. לכאו' יש סברא לחלק בין רבית מאוחרת דבה איירי מהריק''ש דאז כבר ליכא להלואה ותול''מ לבין רבית מוקדמת שאף שאינה קצוצה מ''מ כשבאה ההלואה אח''כ 'קיימת' כאן הרבית דברים [והי' אף דהחומר בתרוויהו שווה, יש כאן חילוק מצד המציאות].

 

[שלום הלוי]

א. כמדו' שבשע''ד נוקט למעשה שרבית דברים דאו'.

יישר כוח, נכון מצאתי בסימן קס"א, לא במקום בק"ס סעיף י'. שכותב שם שיותר נראה לו כריב"ש ולא כר"ן, שאכן ריבית דברים דאורייתא.

 

[שלום הלוי]

ב. לכאו' יש סברא לחלק בין רבית מאוחרת דבה איירי מהריק''ש דאז כבר ליכא להלואה ותול''מ לבין רבית מוקדמת שאף שאינה קצוצה מ''מ כשבאה ההלואה אח''כ 'קיימת' כאן הרבית דברים [והי' אף דהחומר בתרוויהו שווה, יש כאן חילוק מצד המציאות].

סברא נפלאה, היה לי גם כזה הרגשה בדברי השו"ע.
אם יש לך מקור או סמך לזה אשמח מאוד.
תודה רבה!