מאמר מחשבה מאמר על שמחה וקדושה - על פי הגר"א ז"ל

כתבתי כמה דברים על שמחה וקדושה על פי רבינו הגר"א ואני משתף את חברי, ואודה להערותיכם החשובות. בידידות ובאהבה,


מאמר בענין השמחה והקדושה והשייכות ביניהם.

כותב הגר"א: "דרגא דסטרא אחרא הוא עצבון, ודרגא דקדושה הוא שמחה" (פירוש הגר"א להיכלות, זוהר יהל אור, דף לא טור ב).

פירוש: מדרגת ומקום הסטרא אחרא והיצר הוא העצבות והדיכאון ואילו מדרגת הקדושה היא השמחה.

במאמר זה של הגר"א טמונים עולמות.

אם נתחקה אחר שורש העצבות, מגלה לנו הגר"א, נגלה אותו נעוץ בסטרא אחרא, דהיינו במקום משכנו של היצר הרע והטומאה, כי הדרגא, כלומר הבחינה והמקום של הסטרא אחרא הוא – עצבות.

כמו כן, אם נתחקה אחר שורשה של השמחה, נגלה אותה בקדושה, באור, בטוב השמימי, כי המקום בו נמצאת הקדושה היא היא המקום בו נמצאת השמחה, כי השמחה והקדושה שלובות זרוע הן, מדובקות האחת בחבירתה, לא יפרדו.

מה מביא אותנו לשמחה? קדושה! ואילו הטומאה והעבירה מביאה אותנו לידי עצבות.

אבל לפעמים, גם אדם עובד ה' בקדושה, לפתע, אם מסיבה הידועה לו, ואם מסיבה שאפילו לו היא איננה ידועה, נחה עליו רוח עצבות. זהו מצב טבעי שאמנם אין לדאוג ממנו, חולף הוא ועובר, ועם זאת יש לדעת, שאין זה מצב כדאִי כלל וכלל, גם לא לזמן מועט, שהרי העצבות, מלמדנו הגר"א, היא מקום אחיזת הס"א והיצר הרע, ואם האדם בעצבות, פותח הוא בכך פתח, מצע וקרקע פוריה לגידול היצר הרע.

מהי עצבות? מקום מלוכלך, מלא דברים לא נעימים המדיפים ריח לא נעים. למקום זה טסים ובאים ממרחקים זבובים הנדבקים, מוצצים ומבלבלים. יצר הרע נמשל לזבוב המגיע למקום הלכלוך. שם משכנו. מוצץ ומוצץ, נטפל ומבלבל ואחר כך פורש שמח, משאיר אחריו עצב.

אם אדם בעצבון, זבוב היצר הרע טס אליו לבלבלו, להחלישו ולהכשילו עד שהוא בידיו כעבד נרצע אחר אדוניו. ורצע את אזנו במרצע העבירות ל"ע ועבדו לעולם ח"ו.

לכן אדם צריך להיות תמיד בהיכון‑רגוע, להתבונן בשכלו ולראות בעין דעתו שלא להגיע למצב של עצבות. ואם הגיע – לדעת, שזהו מקום היצר הרע, כי המקום והבחינה של הס"א הוא העצבות, ועליו חיש מהר לעוף במחשבתו ולעשות כל תצדקי להגיע למידת השמחה.

וכיצד באים אז לידי מידת השמחה?

כל אדם הוא עולם מלא, ולכל אדם יש את הדרכים משלו לעשות זאת, לא ראי זה כראי זה, וכשם שפרצופיהם שונים כך מידותיהם (דעותיהם) שונות, וברוך חכם הרזים[1].

יש אדם, שאם יישב וישקע בלימוד הגמרא תעלה לו ארוכה והוא ישוב לשמחה, פקודי ה' ישרים משמח לב, ויש שהוא במצב, שאינו יכול אפילו לעיין בגמ', אך יכול לקחת חומש ולעיין בו עם פירוש רש"י ויועיל לו לשוב השמחה, ויש שמועיל לו לעיין במשנה ברורה וכל הלכה פסוקה. אך יש שהגמ', החומש ופסקי הלכה אינם מסייעים לו לצאת מן המיצר, ואז עליו לטעת בליבו את ההבנה שעליו החובה לצאת ממיצר העצבות ולנסות דרכים אחרות בכל מה שיוכל, כמו השתפכות בתפלה לפני שומע כל תפלה, ממעמקים קראתיך ה', או קריאת סיפורי צדיקים וישרים בלבותם, ואם אפילו דבר זה איננו עוזר לו, ואיננו יכול להתפלל ואיננו יכול אפילו לקרוא סיפורים שישמחוהו, עליו לקיים את דברי הרמב"ם הכותב:

על פי מה שהקדמנו בפרק הקודם לזה (פרק ד), ראוי לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו בהתאם לָדַעַת (לשכל). עליו לשים לנגד עיניו מטרה אחת והיא – להשיג את האלוהים יתגדל ויתקדש, כפי יכולת האדם, כלומר, לדעת אותו. עליו לגרום שכל מעשיו תנועותיו ומנוחותיו וכל אמירותיו יביאו לידי מטרה זו.
דוגמה לזאת, שבאכילתו, שתייתו ובעילתו, שינתו ויקיצתו, תנועותיו ומנוחותיו, תהא הכוונה בהם בריאות גופו בלבד. ותכליתה של בריאות הגוף היא שהנפש תמצא את כֵּלֶיהָ (כלי הגוף) בריאים ללא פגם, כדי שתוכל לעסוק בחכמות וברכישת מידות טובות ומעלות שכליות, כדי להגיע למטרה זו (השגת האלוהים, כאמור).
לפי שיקול דעת זה, וכו', כאשר תוקפת אותו מרה שחורה (דכאון, עצבון, דכדוך), יסיר אותה על ידי שמיעת שירים ומיני מנגינות קצביות או על ידי טיול בגינות נוי ובבניינים יפים או בישיבה בחברת אנשים נאים (נאים ביופי ובאופי – יראי ה') וכיוצא באלה הדברים המרחיבים את הנפש ומסירים את לחש המרה השחורה.
(שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ה, תרגום החדש, עם דיוקים קלים).

כך שאם הוא אינו יכול להביא את עצמו לידי שמחה באמצעות שאר הדברים שהזכרנו, עליו להשתמש בעצה זו של הרמב"ם. ישמע שירים כְּשֵׁרִים מעוררים ומשמחים, יטייל במקומות בהם אין מראות אסורות, כמו שׂדות מוריקים ופרדסים מוזהבים, יראה בתים הדורים וישעשע עצמו בחברת אנשים יראים, נעימים וטובים, כאשר כל המטרה היא לצאת מן העצבות, להתרומם אל השמחה ולהיות דבוק בה' ובתורתו.

לשירה ולשמחה בה' יש כח לגרש את העצבות ואת היצר הרע, כמו שנאמר על הלווים בבית המקדש 'מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית הויה' (דברי הימים-א כג, ד), מהו 'לְנַצֵּחַ'? לנצח בכח השיר, כי "בכח השיר מנצחים ליצר הרע" (הגר"א, פי' לדברי הימים‑א כג, ד), ולכן התורה נקראת שירה (סנהדרין כא, ב) שבכוחה, הוא כח השיר, מנצחים את היצר הרע.

כי אי אפשר להיות קשור לה' ממקום של עצבות, ואפילו תפלה כתקנה אי אפשר להתפלל מתוך עצבות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לא, א). ולכן יש לעשות פעולות חיצוניות של שמחה המביאות אותנו לידי שמחה פנימית, כאמור ברמב"ם, וכמו שכותב הרמב"ם גם בהלכות דעות (א, ז) וכמו שכותבים גם החינוך (מצוה כ) ורמח"ל (מס"י ז), שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ובלשוננו, בעקבות הפעולות החיצוניות מתעוררים הרגשות החיוביים[2].

וידוע בשם הרופאים, שגם אדם שאינו במצב של שמחה, אם רק יחייך, אזי באופן טבעי משתחררים בגופו חומרים שונים (הורמונים) המביאים אותו לידי שמחה ורוגע בפועל, וככל שיחייך יותר, יביא על עצמו רוגע ושמחה יותר, וזה יביאו לבסוף לידי שמחה אמיתית, שמחה בה', והיא עצה יעוצה, וכן כל כיוצא בזה, וכדברי הרמב"ם, החינוך ורמח"ל.

ואחרי, שיעורר בעצמו את השמחה, תחזור הקדושה ותשרה עליו, ויהיה בידו חַיִל וכוח לגבור על שטח האויב – היצר הרע, ולהישאר בשטח האוהב, הקדושה, האהבה, השמחה, הרוגע והשלווה, הטוב כי לא כלו רחמיו ית'.

ואם זוכה – עולה לבסוף למקום המצוי על רֶצֶף מדרגות הנבואה, ואם כי הוא מקום רחוק מנבואת הנביאים מרחק שנות אור, אבל שייך הוא לְרֶצֶף זה, יושב על דרכם ושייך למקומם, כי אחוז הוא בקצה שורש שורשם, ולכן, אומר הרמב"ם, "אל תתפלא שחסרון חלק מן המידות גורע ממדרגת הנבואה, כי מצינו שחלק ממידות האופי מונע את הנבואה כליל וכו', והביאו ראיה לכך מאלישע, אשר נסתלקה ממנו ההתגלות כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, וזהו שאמר הכתוב 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד הויה' (מלכים-ב ג, טו), וכמוהו הדאגה והצער, כי במשך יגונו של יעקב אבינו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש עד שנתבשׂר שהוא חי, שנאמר 'וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' (בראשית מה, כז), ונאמר בתרגום המפרש את הרעיונות שנמסרו מפי משה 'ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון', ולשון החכמים היא 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה'" (שמונה פרקים להרמב"ם, שם פרק ז).

וזוהי הסיבה [הבסיסית ויש גם אחרות] לכך, כותב הרמב"ם, שבגולה בחו"ל נפרדנו מהנבואה, כי השעבוד לאומות הוא עצמו עצם העצבות, והרי אין הנבואה שורה מתוך עצבות כאמור, ולכן 'מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵהויה' (איכה ב, ט), אבל לימות המשיח מהרה יתגלה, בְּסוּר העצבות, תחזור גם "דרגא דקדושה הוא השמחה" (הגר"א) במלואה, וכן הנבואה כאשר הבטיחנו ה' (רמב"ם מו"נ ב, לו), ואז נשיר שיר חדש וברננה נעלה בית המקדש ביחד עם הלווים וגדולי ישראל (משנה סוכה ה, ד), בקפיצה, בריקוד[3] ובמחול, 'אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם' (ירמיהו לא, יב), בארבע מיני ניגונין דמוסיקא המאירים בארבע אותיות שלהבת שם 'הויה'[4], ובשבע סולמות הניגון דשירת הסוד הפנימית[5] וכל עמקי סודותיה[6].

מקורות והוספות:

[1] "תנו רבנן, הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח, א).

[2] אבל לא לעשות או לומר דבר של ליצנות ח"ו, ולא רק דברים רעים ממש אלא אפילו בדיחות של ליצנות סתם (וגם בזה יש מדרגות, וערום יעשה בדעת), כי ליצנות פוגמת, והפגם מעציב עוד יותר וחוזר חלילה ליצה"ר, וכעין זה מספר נכד הגר"א, הרי"מ מסלאנים על הגר"א: "אספרה אל חוק, ביום שני דחול המועד סוכות שנת ה'תקנ"ו התעצב אל לבו אדוני אבי זקני הגאון זצ"ל, והנה אחד מיוחד מהעומדים לפניו השתדל להשחיקהו (להצחיקו) ואמר לפניו דבר של שׂחוק, ונתעצב (הגר"א) על לבו יותר, ואחר תפלת מנחה שלח (הגר"א) לקרוא את הנ"ל, בכה ויתחנן לו, מה עשית זאת, לקוב אויבי הנפש קראתיך, והנה ברכת ברך בדבר ליצנות והיתל (לשון היתול ושחוק). נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ. פזת (מלשון פזיזות). חיללת תפלתי, תפלת מנחה. זלת (מלשון זילות), להכניס בלבבי דבר של ליצנות. הרעות לנפשי ולנפשך. וְהִרְבָּה דברי מוסר ודברי תורה להשיב אפו עד אשר הופג העצב מלבו" (הקדמת הרי"מ לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, ווילנא תק"פ).

ונראה לי, ש"אחד מיוחד מהעומדים לפניו" הוא המגיד מדובנא, שהיה מקורב אליו ביותר, והגר"א קרא לו לפעמים להשתעשע עמו בדברי תורה וכן שיאמר לו המגיד דברי מוסר ותוכחה, כמו שעולה מהמכתב ששלח לו הגר"א (למגיד) בו כותב לו: "אספרה נא לידידי כעל גמולות אשר גמלני ה' ברוב טובו חלץ נפשי מתלאות קשות, הפליא לעשות עמדי, יבא ידידי לביתי ואל יאחרו פעמיו להשיב רוחי ולהשתעשע אתו כפעם בפעם. בראותו כתב זה יזרז נסיעתו ואל יאחר". ור' אברהם בן הגר"א כותב למגיד: "ומעי המו מדי דברי בו נפשי יצא מידי זכרתי אמריו כי נעמו, אחת שאלתי שלא יאחר נסיעתו כי למצוה רבה ירצה לו, להחיות נפש אדונינו מורינו ורבנו אבי הגאון נ"י" (ישורון ד, עמ' קנה). וכמו שאומר לו כאן "לקוב אויבי הנפש קראתיך", ומשמע שהגר"א קרא לו כדי להשתעשע עמו בדברי תורה ולהשיב רוחו, אבל המגיד מדובנה לא כיוון על נכון מיליו ולא בא אל המטרה, אלא בעקיפין, שלבסוף נחה דעת הגר"א [ומי יודע אם לא לזה כיוון המגיד ודוק]. ונראה שאע"פ שהגר"א היה תמיד בשמחה מחמת תורתו, אותה העצבות היתה אז מחמת המכתבים שכתב הגר"א במחלוקת הידועה באותה עת, שהיה עצב על בית ישראל ומצבם הירוד ושהוא נזקק לכל העסק בזה וביטול התורה שמחמת זה, כפי שעולה הרבה מכתבי הגר"א על מצבם הירוד של ישראל וביטול התורה, ומי יגול עפר מעיניו ז"ל שהיה רואה בקימום עולם התורה בימינו בארץ חמדה, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לחמה של תורה, ותגל ותשמח נפשו כי נעמה.

[3] "ר' ירמיה ר' זעירה בשם רב חונה: 'קיפוץ' – עוקר שתי רגליו כאחת. 'ריקוד' – עוקר אחת ומניח אחת" (ירושלמי ביצה ה, ב).

[4] הגר"א, תיקוני זוהר, דף נא ע"ב ד"ה סלקא צלותא בניגונא.

[5] הגר"א, זוהר יהל אור, בראשית בהשמטות ד"ה בכמה שירין.

ולכאורה, כשם שעלינו לעסוק בדיני טו"ט ובנין ביהמ"ק, ועל הכהנים לעסוק בהלכות הקרבנות ועבודת ביהמ"ק, כדי שנהיה מוכנים ורגילים בעבודה לכשיבנה בב"א, כפי שזירז תמיד החפץ חיים זצ"ל, כך וכל שכן בימינו, שאנו ממש בעקבתא דמשיחא כידוע מגדולי ישראל, שעל הלווים ועוזריהם להיות מוכנים וְיֹדְעֵי נַגֵּן בכל מיני כלי ניגון וזמר על פי סודותיהם הפנימיים בדבקות בה', כדי להיות מוכנים לנגן ולשיר בבית המקדש בעת שיקיש בְּצִלְצַל הממונה שיעמוד במקומו של בן ארזא: "הקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלווים בשיר, הגיעו לפרק, תקעו והשתחוו העם, על כל פרק תקיעה, ועל כל תקיעה השתחויה, זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן" (משנה תמיד ז, ג), שהרי לימודי המוסיקה וסודותיה דורשים לכל הפחות חמש שנות לימוד מעמיק ממלמדי נַגֵּן יראי ה' וחושבי שמו מְחַצְּדֵי חַקְלָא, ד"אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה" (רמב"ם, כלי המקדש ג, ז), "ואיכא למידק, דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה, וזה סותר מה שכתב (הרמב"ם) למעלה, שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה, וצריכה לימוד המוסיקה, והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד, כגון הֲגָפַת דלתות וכיוצא בהן" (כסף משנה, כלי המקדש ג, ז). 'חכמה גדולה' הנ"ל, היא לימוד הניגון על בוריו עם חוכמתו הפנימית, הסוד. הן יראת ה' היא חכמה.

[6] את "חכמת המוסיקה שִׁבַּח (הגר"א) הרבה, (ואמר) כי רוב טעמי תורה וסודות שירת הלויים וסודות תיקוני זוהר אי אפשר לדעת בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה, ואמר כי כמה ניגונים וכמה מידות (של נגינה) הביא משה רבנו מהר סיני, והשאר מורכבים" (הקדמת ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, לפאת השולחן). וראה בזה עוד: בראשית רבה, פרשה נד; ריה"ל, כוזרי ב, סד-סה; רמב"ם, מו"נ ג, מה; רמב"ן שער הגמול "ענין הכנור"; רוקח, פירוש לתורה, דברים ה, יט; רבי דוד הנגיד (נכד הרמב"ם), מורה הפרישות ומדריך הפשיטות, פרק טו, תנאי עשירי; רשב"ץ, מגן אבות, אמונות ודעות, ג, ד "להעיר הכח הנבואי"; רמ"ק, פרדס רימונים, ח, כה "אינה אלא ע"י הניגון"; ר"ח ויטאל, שערי קדושה, שער ד (מכון אהבת שלום) "בני הנביאים שלפניהם תוף"; רמח"ל, גנזי רמח"ל, עמ' קעח; פלא יועץ, ערך שיר; ר"י איבשיץ, יערות דבש ב, ז; ר' אהרון קוטלר, משנת ר' אהרון, פ' בשלח.

 

[י"ג מידות]

כדי שתביא את מאמרך על קדושה.
ראוי להיות כחלק מהמאמרים.