אסתר מדוע לא הרגו את זרש מדין מחית עמלק?

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ותלו אותו ואת בניו על העץ (ט כה)

יש להעיר שלא נזכר מה עלה בגורלה של זרש, ולא מצינו שהרגוה.
והרי הריגת המן ובניו היה בהם משום מחית עמלק, וא״כ מדוע לא הרגו גם את זרש.
ובספר מעיל קטן ח״ג האריך בזה וכתב די״ל שהיא לא היתה מעמלק, ומ״מ בניה עמלקים משום שבאומות הלך אחר הזכר.
והביא דברי הטעמא דקרא בספר שמואל שדן האם יש חיוב למחות אשת עמלק מאומה אחרת, דלכאורה יש לומר דכמו שחייבין למחות גם את ממונו של עמלק כדכתיב בשמואל א׳ פט״ו ג׳ "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", וכמ״ש רש״י בדברים כ״ה י״ט שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, א״כ הוא הדין נשי עמלק.

וכתב במעיל קטן שם שיש לחלק מתרי טעמי, חדא די״ל דקנין אישות אינו נחשב קנין גמור כשורו וחמורו, דאי״ז קנין ממון, ולכן באשתו י״ל שאין חיוב מחית עמלק.
ועוד דאפילו אם נאמר שמצד ממון עמלק היה צריך למחות גם את אשתו, מ״מ כיון שהיא אינה מחוייבת מיתה אין שייך באדם דין הריגה בלא שהוא עצמו מחוייב מיתה, דאמנם העמלק מחויב שימחו את ממונו אבל אי אפשר להרוג אדם בלא שהוא מחויב.
ודוגמא לדבר מש״כ במנחת חינוך מצוה תס״ד שעבד של אנשי עיר הנידחת אינו נהרג, אע״פ שממונם אבד ובהמות שלהם חייבות הריגה, מ״מ כיון שהוא נפש בפני עצמה ואסור להורגו אי אפשר להורגו בלא שהוא מחוייב מיתה, והוא הדין הכא.
ואולי כל זה בישראל ובעבד שחייב במצות כאשה, אבל בגוי אולי שייך הריגה אף בזה, ועי׳ רמב״ם איסו״ב פי״ב ה״י שישראל הבא על הכותית בזדון הרי זו נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה "כבהמה", ולפי״ז עבד ערל שלא מל וטבל יכולים להרגו אף בעיר הנידחת (ועי׳ בלשון המנ״ח שם שעבד של עיר הנידחת אינו נהרג משום שההורגו נהרג עליו), וצ״ע בזה.

ובטעמא דקרא כתב להוכיח ממה שנאמר לגבי אגג "כן תשכל מנשים אמך" מבואר שהיתה קיימת, ומ״ט לא הרגוה, הרי אז הרג שאול את כל עמלק מאיש ועד אשה, ועל כרחך שהיתה מאומה אחרת, ואינה חייבת מחיה.

ואפשר לדחות דדוקא לאחר מיתת בעלה אין חיוב למחותה, והרי את בעלה ודאי הרג בכלל כל הזכרים שנהרגו, ושוב אינה אשתו ואינה חייבת מחיה.
אלא שיש לדון בזה לפי מה שכתב הפני יהושע בקידושין יג: שאין מיתת הבעל מתירה בבני נח, משום דבישראל הוי ילפותא שמותר משום דאיתקש מיתה לגירושין, ולא בבני נח.
אמנם באמת נראה, שגם לפי״ד הפני יהושע ודאי הקנין פקע במיתתו, אלא שנשאר איסור ערוה כמו באשת אב וכדומה, וכדאמרינן בקידושין שם דהא דצריך קרא משום דס״ד שיהיה כמו שאר עריות שנשארות אסורות לעולם כגון אשת אב וכו׳, והרי גם בישראל שמיתת הבעל מתרת, שאר עריות נשארות אסורות, א״כ אי״ז משום הקנין שהרי מיתת הבעל מתרת, אלא איסור בעלמא. א״כ מעתה גם בב״נ נראה דזהו גדר האיסור, בלא קנין אלא רק מצד שחל איסור ערוה ונשאר האיסורו, וממילא לענין מחית עמלק מצד קניינו לא שייך בזה, דהרי כבר אינה קנויה לו.​

 

[אורי]

ובספר מעיל קטן ח״ג

מעוניין במעיל קטן ח''ב וח''ג בפרטי בברכה רבה

 

[אורי]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ותלו אותו ואת בניו על העץ (ט כה)

יש להעיר שלא נזכר מה עלה בגורלה של זרש, ולא מצינו שהרגוה.
והרי הריגת המן ובניו היה בהם משום מחית עמלק, וא״כ מדוע לא הרגו גם את זרש.
ובספר מעיל קטן ח״ג האריך בזה וכתב די״ל שהיא לא היתה מעמלק, ומ״מ בניה עמלקים משום שבאומות הלך אחר הזכר.
והביא דברי הטעמא דקרא בספר שמואל שדן האם יש חיוב למחות אשת עמלק מאומה אחרת, דלכאורה יש לומר דכמו שחייבין למחות גם את ממונו של עמלק כדכתיב בשמואל א׳ פט״ו ג׳ "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", וכמ״ש רש״י בדברים כ״ה י״ט שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, א״כ הוא הדין נשי עמלק.

וכתב במעיל קטן שם שיש לחלק מתרי טעמי, חדא די״ל דקנין אישות אינו נחשב קנין גמור כשורו וחמורו, דאי״ז קנין ממון, ולכן באשתו י״ל שאין חיוב מחית עמלק.
ועוד דאפילו אם נאמר שמצד ממון עמלק היה צריך למחות גם את אשתו, מ״מ כיון שהיא אינה מחוייבת מיתה אין שייך באדם דין הריגה בלא שהוא עצמו מחוייב מיתה, דאמנם העמלק מחויב שימחו את ממונו אבל אי אפשר להרוג אדם בלא שהוא מחויב.
ודוגמא לדבר מש״כ במנחת חינוך מצוה תס״ד שעבד של אנשי עיר הנידחת אינו נהרג, אע״פ שממונם אבד ובהמות שלהם חייבות הריגה, מ״מ כיון שהוא נפש בפני עצמה ואסור להורגו אי אפשר להורגו בלא שהוא מחוייב מיתה, והוא הדין הכא.
ואולי כל זה בישראל ובעבד שחייב במצות כאשה, אבל בגוי אולי שייך הריגה אף בזה, ועי׳ רמב״ם איסו״ב פי״ב ה״י שישראל הבא על הכותית בזדון הרי זו נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה "כבהמה", ולפי״ז עבד ערל שלא מל וטבל יכולים להרגו אף בעיר הנידחת (ועי׳ בלשון המנ״ח שם שעבד של עיר הנידחת אינו נהרג משום שההורגו נהרג עליו), וצ״ע בזה.

ובטעמא דקרא כתב להוכיח ממה שנאמר לגבי אגג "כן תשכל מנשים אמך" מבואר שהיתה קיימת, ומ״ט לא הרגוה, הרי אז הרג שאול את כל עמלק מאיש ועד אשה, ועל כרחך שהיתה מאומה אחרת, ואינה חייבת מחיה.

ואפשר לדחות דדוקא לאחר מיתת בעלה אין חיוב למחותה, והרי את בעלה ודאי הרג בכלל כל הזכרים שנהרגו, ושוב אינה אשתו ואינה חייבת מחיה.
אלא שיש לדון בזה לפי מה שכתב הפני יהושע בקידושין יג: שאין מיתת הבעל מתירה בבני נח, משום דבישראל הוי ילפותא שמותר משום דאיתקש מיתה לגירושין, ולא בבני נח.
אמנם באמת נראה, שגם לפי״ד הפני יהושע ודאי הקנין פקע במיתתו, אלא שנשאר איסור ערוה כמו באשת אב וכדומה, וכדאמרינן בקידושין שם דהא דצריך קרא משום דס״ד שיהיה כמו שאר עריות שנשארות אסורות לעולם כגון אשת אב וכו׳, והרי גם בישראל שמיתת הבעל מתרת, שאר עריות נשארות אסורות, א״כ אי״ז משום הקנין שהרי מיתת הבעל מתרת, אלא איסור בעלמא. א״כ מעתה גם בב״נ נראה דזהו גדר האיסור, בלא קנין אלא רק מצד שחל איסור ערוה ונשאר האיסורו, וממילא לענין מחית עמלק מצד קניינו לא שייך בזה, דהרי כבר אינה קנויה לו.​

וצ''ע אם אינה חייבת מיתה מדין עמלק מדוע מבואר בתרגום פ''ט פ''ד שזרש ברחה עם בניה שלא יהרגו אותה, והרי כל מה שהרגו הי' רק אלו שמזרע עמלק.