פורים מנהג גדולי הדורות האם לקיים "לבסומי בפוריא" בפשטות או לא

[מתחילים מחדש]

במסכת במגילה אמר רבא: "מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
וידוע שהיו בין גדולי הדורות שקיימו מצוה זו כפשוטו, והיו שלא קיימו אותו כפשוטו, רק בפשוטו, וכד' הרמ"א. היו שסברו שהכוונה הוא עד ולא עד בכלל, והיו שהקפידו בחריפות דווקא שלא להשתכר כלל.
באשכול זה, נעלה מנהגיהם של צדיקים בהילכתא זו, ונימוקם עמם.

 

[יורה ומלקוש]

כתבתי ע"ז בעבר מאמר שלם,
ואביא כאן בתימצות את מה שהעלתי בחכתי הדלה:

במסכת מגילה (ז, ב) אמר רבא: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וחקרו רבותינו, מהי גדר חיוב זה: האם לשתות עד שכרות גמורה, או שמא יש גבול לדבר?

והנה, בין גדולי ישראל נמצאו שנהגו לקיים את דברי חז"ל כפשוטם, ויש שהחמירו שלא להשתכר כלל, בעוד אחרים נקטו דרך ממוצעת – לשתות מעט לשם שמחה אך מבלי להגיע לטשטוש הדעת.

א. המקיימים כפשוטו – שתייה עד שכרות גמורה​

המהרש"א – היה משתכר מאוד בפורים, והעידו כי ראה בכך קיום המצווה בשלמותה.
הגר"א – יש המספרים עליו שנהג לשתות עד כדי איבוד הדעת, אך יש גם מסורות הפוכות בעניינו.
רבי שמחה בונם מפשיסחא – היה אומר שביום אחד בשנה יש "לצאת מן השכל" ולדבוק בשמחה פשוטה בתמימות גמורה.

ב. הנמנעים משתייה – ההחמירים לא להשתכר כלל​

הרמ"א (או"ח תרצה, ב) – פסק שמי שאינו יכול להשתכר, ישן, כי הישן "אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".
החזון איש – התנגד לשכרות, וטען שהמצווה היא להרבות בשמחה של קדושה, ולא בשתייה מרובה.
הסטייפלר – היה מקפיד שלא לשתות כלל, והזהיר רבות על הנזק הרוחני שבאיבוד הדעת.

ג. הדרך האמצעית – שתייה לשם שמחה אך לא לשכרות מוחלטת​

רבי חיים מוולוז’ין – ביאר שאין הכוונה לשכרות ממש, אלא ליציאה מגבולות השכל הקר ולכניסה לשמחה אמיתית מתוך אהבת ה'.
רבי שלמה זלמן אוירבך – אמר שראוי לשתות לשם שמחה, אך לא להשתכר עד כדי חוסר שליטה.
הבאבא סאלי – היה שותה מעט לכבוד היום, אך שמחתו הפנימית הייתה שלמה גם בלי צורך בשכרות מרובה.

ד. עומק ההבנה במחלוקת​

נראה כי המחלוקת נעוצה בהבנת תכלית המצווה:
השותים עד שכרות סבורים, כי בפורים יש לצאת מכלי הדעת הרגילה ולהיכנס למדרגה של אמונה פשוטה, למעלה מהשגה שכלית.
הנמנעים משתייה רואים בשמחה הפנימית את העיקר, תוך שליטה על הגוף והנפש, כדי שלא תיגרם ירידה רוחנית חלילה.
והנוהגים בדרך האמצע מבקשים לאחוז במידת הזהירות – להרבות בשמחה וביין, אך בגבול שאינו מביא לידי קלות ראש.

יהי רצון שנזכה כולנו לשמוח שמחת פורים באמת, בשמחה של קדושה, מתוך אהבת ה' ודיבוק חברים, וכל אחד כפי דרכו ודרגת קדושתו!

 

[מה ידידות]

דעתו של רבי ישראל מסלנט מצורף בקובץ

 

[יורה ומלקוש]

דעתו של רבי ישראל מסלנט מצורף בקובץ

ייש"כ.
אגב, של מי הכתב יד המופיע בשולי העמוד?

 

[מה ידידות]

ייש"כ.
אגב, של מי הכתב יד המופיע בשולי העמוד?

כך זה מופיע באוצר החכמה

 

[יורה ומלקוש]

לא כתוב בתחילת הספר למי היה שייך ומיהו הרב המגיה?

 

[למאן]

מה היה מנהגם של אדמו"רים ורבנים בדורות האחרונים?

 

[ירושלמי]

סעודת פורים במחיצת מרנא רבי ישראל סלנטר זצוק"ל מייסד תנועת המוסר
​

דקדוק במצוות- בברכת המזון ותפילת ערבית
סיפר המשגיח דכפר חסידים מרן הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל בעל "לב אליהו":
ביום הפורים, כאשר גבר על רבי ישראל יינו והוא שכב מוטל, היו תלמידיו עומדים סביבו ומדובבים אותו לספר כיצד "עבד" על תיקון מידה פלונית ואיך "עבד" על תיקון חברתה, וכיוצא באלו השאלות. ואף על פי שהיה רבי ישראל עומד מבעוד יום ומזהיר את תלמידיו לבל יבקשו ממנו בשעת שכרותו דבר שיתחרט עליו שיקיץ ממנו, מכל מקום מצאו התלמידים שעת כושר של גילויי סוד הדעת, לשמוע מפיו דברים רמים ונשגבים, אשר בימים כתיקונם לא שמעו מפיו מעולם... (לב אליהו)

יצויין, כי למרות דקדוקו של רבי ישראל לקיים את מצות ה"לבסומי" כפשוטה, נשמר לנפשו לבל תגרום שכרותו לבטלו ממצות קריאת שמע ותפילה דערבית במוצאי יום הפורים. משום כך, היה ממנה לעצמו שומר שיעירנו לתפילת ערבית קודם חצות הלילה, אחר שיפוג יינו בשינתו, כעדותו של מרן האדר"ת הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים זצ"ל:
"בעת ישיבתי באכסניה בסעודת פורים, שמעתי שהגאון רבי ישראל סאלאנטער זצ"ל שוהה בוילנא אצל חתנו הגאון רבי אליהו אליעזר גרודננסקי זצ"ל (-מו"ץ דוילנא). ברכתי לעצמי ברכת המזון והלכתי אצלו, אבל מצאתיו ישן אחר קיום מצות היום כדת חיוב לבסומי. וציוה לעוררו אחר שעה י"א קודם חצות הלילה, והקיצוהו בחצי י"ב, והתפלל ערבית". (סדר אליהו)

חשבון נפש חיובי
רבי ישראל אף ניצל בעצמו את השעות הגדולות של "לבסומי", כדי לתבוע מעצמו להשתלם עוד ועוד בעבודת ד'. וכבר סיפר לימים בן נכדתו, מרן המשגיח דפוניבז' הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בעל "מכתב מאליהו", ששנה אחת ביום הפורים, כאשר קיים רבי ישראל את ה"לבסומי" כפשוטו, ישב לו בקרן זוית והיה ממלמל ותובע מעצמו:
"מכיון ששכלך כל כך חריף, אם כן עד היכן יגיעו חיוביך?" (מכתב מאליהו, ד')

בוז לעולם, בוז למשפחה, בוז לעצמו...
ואילו הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל בעל "דרכי מוסר", היה חוזר מידי שנה בערב פורים בפני תלמידיו בישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה, על האימרה הנוקבת אשר יצאה מפי רבי ישראל מתוך ה"עד דלא ידע" שהיה שרוי בו:
"בשלושה פַיְיגִים (-אצבע משולשת, תנועת בוז על ידי הכנסת בוהן היד בין האצבע והאמה) צריך האדם להשתמש ככלי מלחמה, כדי לבטל מעליו את המפריעים בעבודת ד'.
אחד – כלפי כל העולם, אחד – כלפי משפחתו, ואחד – כלפי עצמו...".

כל אחד צריך לעמול ולגדול לפי כוחותיו
באותה שעה של "עד דלא ידע", ידע רבי ישראל להיות "תובע" מתלמידיו ולכוונם בתלמי עבודת ד' כפי מידתם, כמו שהיה רבי יעקב ניימן מוסיף לספר באזני תלמידיו:
שנה אחת ביום הפורים כאשר רבי ישראל מוטל היה בשכרותו מתחת לשולחן, העיז תלמידו המובהק מרן רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל לבקשו שיאציל עליו את ברכתו:
"רבי ברכני, שיהיה לי את הראש של ה'שאגת אריה', את הלב של ה'יסוד ושורש העבודה' ואת המידות של הרבי (-רבי ישראל), כי אז אוכל להשתלם כראוי בחיובי כלפי שמים".
נענה רבי ישראל מתוך ה"לבסומי" שלו והשיבו:
"דוּ נפתלי, דַיין עבודה איז מִיט דַיין כוחות – מִיט דַיין קָאפּ, מִיט דַיין הַארְץ אוּן מִיט דַיין מידות". (-אתה נפתלי, העבודה הנדרשת ממך היא לפי כוחותיך, עם הראש שלך, עם הלב שלך, ועם המידות שלך!).

מבחן פומבי
אותן שעות נעלות, בהן התעטפה רוחו של רבי ישראל בגבהות צחצוחי הדעת, נוצלו על ידו גם לעריכת "בחינה על הגוף" –כלשונו, כפי שנמסר לבני דורנו, מפי המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זלל"ה בעל "עלי שור":
"רבי ישראל זללה"ה היה רגיל להיות בפורים שיכור כשכרותו לש לוט ממש. ובמצב זה היה אומר כל היום בלי הרף חידושים בחריפות וגאונות להפליא בכל הש"ס. הוא קרא לזה 'לעשות בחינה על הגוף', היינו לבחון אם הוא במדריגת 'חוש' שהגוף יהיה קרוב לתורתנו הקדושה". (עלי שור)
"פעם -ממשיך רבי שלמה וולבה לספר - נזדמן אדם גדול למעמד זה כשרבי ישראל היה מוטל שיכור ותלמידיו עמדו סביבו והאזינו לחידושיו בבחינת 'כד ניים ושכיב רב אמר להדא שמעתתא' (עי' יבמות קט:). אמר אותו גדול, שהוא היה ירא לעצמו להגיע למצב כזה של שכרות, כי מי יודע מה הוא היה יכול לומר אז..."
ברם, רבי ישראל לא חשש מזה. שלימות מעלתו אשר הגיעה לבחינה של "תכו כברו", לא מנעה ממנו מלהביא את עצמו לידי מצב של גילוי ה'תוך' שלו, עד לפני ולפנים, ואדרבא הוא גרס כי זוהי השעה לעריכת מבחן עצמי, אבל מבחן פומבי...

בפורים לא חשש מפח הגאוה
המשגיח ישיבת הנגב וישיבת פוניבז' הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל בעל "שפתי חיים", הסביר כי למרות שבשאר ימות השנה היה רבי ישראל מטמין את השגותיו ב"סתר המדרגה", חדר לפנים מחדר, לא עשה כן אלא מפני חששו מלהלכד בפח הגאוה, אך כאשר נאמרו הדברים בבחינה של "לבסומי", בחינת "דלא ידע", הצטמצמו חששות אלו וממילא לא נמנע מלערוך מבחן פומבי. (שפתי חיים, מועדים ב')

לקרוא בקול גדול "ה' הוא האלקים"
משום כך, גם לא עמד מעצור בעדו מלצאת אל רחוב העיר כשהוא שרוי בשכרותו, ולקרוא בקול גדול "ד' הוא האלקים", כפי שסיפר הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בעל "מכתב מאליהו". (בית חיינו)

מתוך הספר הנפלא "רבי איצלה מפטרבורג"​

 

[עד נאמן]

מה היה מנהגם של אדמו"רים ורבנים בדורות האחרונים?

רוב אדמורי החסידות הק', הרבו לקיים את מצות חז"ל בפשיטות וללא תחכומים וקומבינות, גם אלו שהחסידים לא שתו הרבה.

 

[מכון באר שלמה]

בשער הכוונות דרוש פורים מבואר לשתות עד דלא ידע ועד בכלל. (הובא בכה"ח).

יש בספר 'יד אפרים' על שו"ע או"ח (כמדומני סימן תרצ"ה)
שהתגלה לו בחזון לילה שהכוונה בעד דלא ידע הוא ולא עד בכלל.
אך מי יבוא אחר המלך רבינו האר"י הקדוש זיע"א.

 

[מתחילים מחדש]

בשער הכוונות דרוש פורים מבואר לשתות עד דלא ידע ועד בכלל. (הובא בכה"ח).

יש בספר 'יד אפרים' על שו"ע או"ח (כמדומני סימן תרצ"ה)
שהתגלה לו בחזון לילה שהכוונה בעד דלא ידע הוא ולא עד בכלל.
אך מי יבוא אחר המלך רבינו האר"י הקדוש זיע"א.

יש נגלה ויש נסתר.

 

[צריך עיון]

בשער הכוונות דרוש פורים מבואר לשתות עד דלא ידע ועד בכלל. (הובא בכה"ח).

יש בספר 'יד אפרים' על שו"ע או"ח (כמדומני סימן תרצ"ה)
שהתגלה לו בחזון לילה שהכוונה בעד דלא ידע הוא ולא עד בכלל.
אך מי יבוא אחר המלך רבינו האר"י הקדוש זיע"א.

המשנ''ב מציין ליד אפרים [ועי' בד' כ''ת בענין החסידים ומ''ב ות''נ].