מאמר תורני מצוות ספירת העומר ח"א בטעם המצווה ואם הוי דאורייתא (1 צופה)

"מצות ספירת העומר"​

כתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה על ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג' טו' – טז').

"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז' ט').

מצות עשה דאורייתא לספור את הימים החל ממוצאי יו"ט הראשון של חג הפסח עד שבועות.​

בטעם המצווה נאמרו כמה טעמים:

בחינוך מצוה שו' האריך לבאר וז"ל: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.

ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו. עכ"ל.

ובמטה משה (תרפ"ה) כתב: מפני שהעולם שרוי בדאגה מפסח עד שבועות על התבואה ועל האילנות כמבואר במסכת ראש השנה (נח.) אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ולפיכך ציוה הקדוש ברוך הוא לספור ימים אלו כדי שנזכור את דאגת העולם ונשוב אליו בלבב שלם ונתחנן לפניו לרחם עלינו שיהיו התבואות כתקנן שהן סיבת חיינו שאם אין קמח אין תורה.

טעם נוסף כתב (שם) בשם הר"ר שמואל טעם נוסף לפי ששטחה של ארץ ישראל הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ובית המקדש באמצע הרי מאתיים פרסה לכל צד ובעשרים יום לכל היותר יגיע אדם לביתו בחוזרו מן המקדש אחרי פסח שכן מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ובעשרים יום יחזור לעלות לרגל לחג השבועות הרי ארבעים יום ושבע שבתות שאינו הולך בהן הרי ארבעים ושבעה ימים נותרו עוד שני ימים לכל היותר שבהם רשאי הוא להתעכב בביתו לכן ציוה הקדוש ברוך הוא לספור את הימים כלי שלא ישכח ויתעכב בביתו יותר מן הראוי.

באבודרהם (תפלות הפסח) כתב: הטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל.

באליה רבה (סוס"ק ח') מביא בשם הצידה לדרך טעם נוסף לפי שהקדמונים עבדו לשבעה כוכבי הלכת ולכל אחד מהם יש שבע ממשלות שהן יחד ארבעים ותשעה, לכן ציוותה התורה לספור מ"ט יום וניתנה התורה ביום החמישים כדי שנדע שלא לעבוד להם, ולכן בשעת מתן תורה קרע הקב"ה שבעה רקיעים ופתח שבע ארצות כדי שנדע שאין אלוקים זולתו.

בילקוט יצחק (מצוה שז אות ז, וכעי"ז בחמדת הימים) כתב: בתורה מצויים שבעה סוגי טומאה: נדה, זבין, יולדת, טומאת מת, נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים, וכדי להטהר מכל אחד מהם זקוקים אנו לשבעה ימי טהרה, היות שבני ישראל היו טמאים במצרים בכל טומאות הללו חייבים היו בסך הכל מ"ט ימי טהרה קודם לקבלת התורה, מ"ט ימים אלה הם איפוא ימי ספירת העומר שלמן חג הפסח ועד לחג השבועות.

ודבריו הם בעצם דברי הזוה"ק פרשת אמור דף צ"ז וז"ל: "וספרתם לכם תא חזי כד הוו ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתתא דא כד יחבא ביומי מסאבותא בתר דאתגזרו אעלו בחולקא קדישא דאתקרי ברית כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מינה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מינה מה כתיב וספרה לה אוף הכא כיון דאעלו בחולקא קדישא פסקה מסאבותא מינייהו ואמר קרא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא וספרתם לכם דייקא כדאמר וספרה לה וכו' ע"כ.

ויש עוד הרבה טעמים המובאים בראשונים ואחרונים ובספרי הקבלה והחסידות ואכמ"ל וליקטתי בעזה"י מקצת אבל יש עוד הרבה מה לפלפל לפנינו בעז"ה.

ולכאו' קצת צ"ע לפי טעם החינוך מה הקשר בין ספירת העומר שאנו סופרים כצפיה לקבלת התורה לבין קרבן העומר, בחינוך באמת נראה בד' שאין קשר אלא מכיון שלא רצו למנות מהשני ליו"ט קשרו את זה השאלה אם יש פה עוד ענין,

מצוות הספירה בזמן הזה דאין לנו מקדש מה"ת או מדרבנן​

הנה בגמ' במנחות סה: נח' אמוראים האם מצות ספירה הוי דאוריי' או דהוי רק זכר למקדש אביי ס"ל דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי ר' אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא עכ"ד הגמ', לכאו' בדברי הגמ' צריך להבין כמה דברים א) מה שורש המח' דלכאו' נח' האם המצוה היא דאוריי' או דרבנן, ב) מדוע אמימר ס"ל דמספיק למימני יומי ולא שבועי האם זה ראיה לד' הסוברים דהוי שני מצות נפרדות ספירת הימים וספירת השבועות, רש"י פי' בשי' אמימר דמכיון דבזמן הזה הספירה אינה חובה דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הלכך ביומי סגי, צ"ב מדוע? ונח' הראשונים האם בזמן הזה שלדאבוננו אין לנו בית המקדש מצות ספירת העומר מה"ת או מדרבנן ובעצם האם הלכה כאמימר או כאביי, דלכאו' היא מצווה שתלויה בהקרבת העומר,

השיטות שס"ל דהוי מדאורייתא

וז"ל הרמב"ם בפ"ז מתמידין הכ"ב ואילך: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן", הכ"ג: "שכח ולא מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד ואם מנה מיושב יצא, הכ"ד: "מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורין ממנה" הכ"ה: "וצריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך" עכ"ל.

ברמב"ם מבואר להדיא שהמצוות עשה בזמן הזה ג"כ שכתב "בכל מקום ובכל זמן" ולא הזכיר כלל שזה תלוי בביהמ"ק או בהקרבת העומר אלא צריך לספור מיום שמביאים העומר אבל לא הזכיר שאם לא מביאים עומר אז לא סופרים, ולהדיא כך בכס"מ וז"ל: דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל דף ס"ז אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה לממני שבועי רבנן דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, ופירש ולא מני שבועי אמר האי מנינא להשתא לאו חובה הוא להא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא היא הלכך ביומי סגי עכ"ל, ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי לזכר למקדש בעלמא הוא ואפילו הכי מצוה למימני שבועי ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו לזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מהתורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותיה וכ"כ הר"ן לדעת רבינו עכ"ל הכס"מ.

ובביאור הלכה (ריש סימן תפט ד"ה לספור) הביא עוד ראשונים שס"ל הכי וז"ל: דעת הרמב"ם והחנוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושלחן ערוך וכמה פוסקים שאינה בזמן הזה אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה אכן באמת הרמב"ם גם כן לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבנו ישעיה כן הוא עין בשבלי לקט ריש סימן רלד וכן הוא גם כן דעת ר' בנימין שם עין שם בסוף הסימן וכן הוא גם כן דעת ראבי"ה הובא באור זרוע סימן שכט ומשמע שם דגם האור זרוע מודה לה בדינו עין שם וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאוריתא וכו' עי"ש. [אמנם יש לעי' דהביה"ל נקט בשי' החינוך דלמד דהוי דאו' והמנ"ח למד בחינוך דהוי דרבנן].

ובביאור דעת הסוברים דהוי מה"ת אף בזמן נראה לומר כמו שכבר הזכרתי למעלה דהרמב"ם וסעי' ס"ל דאין קשר בין הקרבת העומר לבין הספירה, דענין הקרבת העומר היה מצוה בזמן שבית המקדש היה קיים ומצות הספירה היא מצווה שנוהגת תמיד בין עם הבית קיים ובין אם לא, ודברים אלו שאין הספירה תלויה בבנין המקדש כתובים להדיא בשבלי הלקט (רלד) שכתב וז"ל: " ואחר כך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתשיב עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו, יש תמיהין וכי מה ענין עבודת בית המקדש להזכירה עם ספירת העומר והלא ספירת העומר אין תלוי בבנין הבית ועוד והא חובת הגוף ונוהגת בכל המושבות, וכתב אחי ר' בנימין נר"ו אע"פ שאין הספירה תלויה בבנין הבית הרי הקצירה וההבאה תלויה בבנין הבית, ועוד הלא יום הנף דהיינו כל ששה עשר אסורין באכילת חדש כתקנת ר' יוחנן בן זכאי לכך ראוי להזכיר עבודת הבית ולהתפלל עליה לחזור ליושנה", הרי להדיא דאי"ז קשור לבנין הבית,

ובערוך השלחן סי תפט ס"ב כתב לבאר השיטות דבזמן הזה הוי מצוה מהתורה על פי דברי הר"ן בסוף פסחים דמייתי מדרש בשעה שאמר להם משה תעבדון אלקים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף נ' יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר עכ"ל, ופי' הערוך השלחן על פי דרוש דכונת הקרבת העומר שהיתה משעורים להורות דלפני קבלת התורה נדמים לבהמות שמאכלן שעורין וכשמקבלין התורה מביאין שתי הלחם מחיטים דהוא מאכל אדם (וכעי"ז כבר כתבו הקדמונים) וע"כ ציותה התורה למנות לקרבן ועיקר הכונה היא למתן תורה ולפי זה גם בזמן הזה נשאר עיקר הכונה ולכן הוי הספירה דאורייתא (וכ"כ גם הגאון בית יצחק בשו"ת ח"ב יו"ד סי קי"ט אות ד'),

וע"ע בקרן אורה במנחות שם, חידושי הגרי"ז שם, ובחזון יחזקאל על התוספתא קידושין פ"א ה"ח, מה שהאריכו לבאר בשי' הרמב"ם, ועי' תורת רפאל סי' עו' שכתב לבאר שמהפסוקים מוכח דהוי מה"ת, וכן באוה"ח עה"ת אמור כג' ט',

השיטות דס"ל דהוי מדרבנן

תוס' מנחות סו. בד"ה זכר כתבו דבספק חשיכה אפשר לברך על ספירת העומר וא"צ להמתין עד שיהא ודאי לילה מכיון דהוי ספק דרבנן היינו דהואיל וספירת העומר בזה"ז מדרבנן לכך בספק חשיכה היינו בבין השמשות מותר כבר לברך ולספור ספירת העומר, וכ"כ הרא"ש בפרק ערבי פסחים סי' מ' וכ"כ הר"ן שם בדף כח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה וכי היכי וטעמו דמכיון דבגמ' אמר אמימר דזכר למקדש הוא ספירת העומר לכך הסכימו רוב הפוסקים דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, וכ"כ הרא"ה בפסחים שם, וכ"כ הסמ"ג עשין ר', וכ"כ הסמ"ק מ"ע קמה בשם הרשב"א, וכ"כ הרשב"א בשו"ת ח"ג סי' רפד, וכן משמע מדברי הטור בסי' תפט, וכ"כ הכל בו סוף סי' נה בשם ה"ר יצחק.

ובביאור דעת הסוברים דהוי בזה"ז מדרבנן ביאר בספר תורת רפאל (להרב רפאל שפירא זצ"ל) בסי' עו' כתב דסברת אמימר שס"ל שהוי זכר למקדש משום שבפסוק כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' וספרתם לכם וגו' משמע שכל המצוה לספור מיום הזה גופא משום שיש ליום הזה מעלה שהוא מתיר חדש מש"ה מצוה לספור מיום זה, אבל אם אין היום מתיר חדש כיון דהיום אין לו מעלה יותר משאר ימים א"כ ליכא מצוה לספור מאותו יום כיון דזה היום אין לו חשיבות ושוה לשאר ימים, ואמימר ס"ל כמ"ד שאיסור חדש בחו"ל הוי דרבנן.

שי' ר' ירוחם דיש לחלק בין ספירת הימים לשבועות​

דהנה רבינו ירוחם [נתיב ה' ח"ד] מקשה א) למה אין מברכין על ספירת הימים דהרי המצוה לספור ימים, ב) וכן מקשה למה אין מברכין ב' ברכות ברכה אחת לימים וברכה שניה לשבועות ב' מצוות הם כמו תפילין של יד ושל ראש, ג) ועוד מקשה למה ביום יד' אומרים שהם ב' שבועות וכן ביום כא' שהם ג' שבועות מה מהני בזה ספירת השבועות היה צ"ל היום ב' שבועות או היום ג' שבועות. ולכך מכוח קושיות אלו כתב רבינו ירוחם דמכיון שנאמרו בתורה ב' פסוקים לגבי ספירת השבועות א. "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה" (דברים טז ט ופירש"י משנקצר העומר), ב. "מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג טו) הרי שהתורה כתבה ספירת שבועות יחד עם העומר ותלתה את מצות ספירת השבועות בזמן הבאת עומר, משא"כ ספירת הימים דילפינן מפסוק תספרו חמישים יום (שם טז) ובזה לא תלתה התורה בעומר הרי דספירת הימים הוא מן התורה אף בזמן הזה דליכא עומר משאי"כ ספירת השבועות אינה נוהגת כהיום בזה"ז מן התורה אלא מדרבנן זכר למקדש ומכיון שהוא רק זכר למקדש אין מברכין עליו דדבר שהוא משום זכר בלחוד אין מברכין עליו וכמו בערבה דז' של סוכות וכריכת מצה במרור דליל פסח דאין מברכין דהוא רק זכר למקדש ולכך אומרים שהם כך וכך שבועות שאין זו ספירה ממש אלא זכר למה שהיה במקדש ובזה פי' את דברי אמימר ג"כ שמנה רק ימים ולא שבועות היינו דכיון דמצות ספירת השבועות הוא מדרבנן לכך לא מנה שבועות דלא נמנע מלמנות דוקא את השבועות אלא מכיון דהוי מדרבנן. ובאור שמח [ה"ז מתו"מ הכ"ב] כתב דגם הרמ"ה [אגרות הרמ"ה הלוי עמ' קנא] סבירא ליה כהרי"ו [וע"ע באו"ש שם ביאור דעת רי"ו], ועיין באליה רבה דחש להלכה לשיטה זו שאם שכח לומר הימים צריך לחזור ולספור,

והנפק"מ בין רי"ו לרמב"ם דן הבית הלוי [ח"א סי' לט'] במי שדלג יום אחד ולא ספר בו כלל דקי"ל בשו"ע שמכאן ואילך יספור בלי ברכה האם ביום מלאת השבוע יכול לספור בברכה, דאף דלא הוי תמימות לענין הימים אכתי לענין השבועות איכא תמימות, וכתב הבית הלוי דאי נימא כרי"ו דהוי ב' מצוות אפשר לברך על השבועות לחוד, אמנם דוחה זאת הבית הלוי דהרי שי' רי"ו שבזה"ז א"א לברך על ספירת העומר דהוי רק זכר למקדש, אמנם לפי הפוסקים שס"ל שספירה בזמן הזה דרבנן ואפ"ה מברכים אי נימא דס"ל כרי"ו שהוי ב' מצוות שפיר יוכל לברך, אלא דאף אי לא נימא הכי ונאמר כדעת הרמב"ם דהוי רק מצוה אחת אכתי גם נוכל לומר דיוכל לברך דהא מבואר בטור דאם מנה ימים בלא שבועי או שבועי בלא ימים יצא וא"כ הנידון דידן לא גרע מזה ויכול לברך.

לסיכום יוצא דיש ג' דעות בראשונים א) הרמב"ם וסעי' דס"ל דהוי דאורי', ב) תוסי' וסעי' דס"ל דהוי דרבנן, ג) ר' ירוחם דס"ל דרק מנין הימים הוא מן התורה דאינו תלוי בהקרבת העומר אבל מנין השבועות דתלוי בהקרבת העומר ואין לנו עומר לכן הוי דרבנן.

נפק"מ אי הוי דאורי' או דרבנן

א. הנ"מ אי מצות ספירת העומר בזמן הזה הוא מן התורה או מדרבנן דהנה הביאור הלכה בד"ה אחר תפילת כתב ב' טעמים למה סופרים ספירת לאחר תפילת ערבית: א. מה שכתב המור וקציעה מכיון דבדורות הקודמים היו מתפללים ערבית קודם הלילה ובסיום התפילה היה הלילה לכך היו סופרים מיד אחר התפילה, ב. טעם החק יעקב דיש להקדים ק"ש ותפילה דהם תדירים יותר מספירת העומר, והנ"מ בין ב' הטעמים הוא כהיום דמתפללים מעריב בלילה א"כ לטעם המור וקציעה אפשר לספור קודם מעריב אמנם לטעם החק יעקב אעפ"כ יש להקדים ק"ש ותפילה שהם תדירים, וזה אף הנ"מ בין שיטת הרמב"ם וסיע' לבין שיטת התוס' וסיע' באופן דקרא קי"ש בזמנו ואח"כ הלך לדבר מצוה ואחרי כן יש לפניו להתפלל תפילת שמו"ע ולספור ספירת העומר מה יקדים דדבר זה תלוי במחלוקת זו דלדעת הרמב"ם וסיע' יש לו להקדים ספירת העומר דהוי מה"ת משא"כ תפילה דהוי מדרבנן [אם כבר התפלל באותו יום], אבל לדעת התוס' וסיע' דספיה"ע בזה"ז מדרבנן א"כ שתיהם מדרבנן יש לו להקדים תפילת שמו"ע מכיון דזה תדיר יותר מספירת העומר והיינו כדעת הנו"ב מהדו"ק סי' מא דס"ל דאינו תדיר דאורייתא קודם לתדיר שאינו דאורייתא משום דקדוש יותר [אמנם לדעת המלא הרועים אות תטז' תדיר קודם אות ב' והשאגת ארי' סי' כב דמ"מ תדיר קודם ואע"פ שהאינו תדיר דאורייתא א"כ ליתא לנ"מ זו].

ב. מה שנוהגים בהרבה מקהילות ישראל ובפרט בקהילות החסידים לומר לשם יחוד קודם עשיית מצוה ובפרט קודם מצות ספירת העומר ואומרים בנוסח הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה דנוסח זה שייך להשיטות דספיה"ע בזה"ז מה"ת, אבל להשיטות דספיה"ע בזה"ז הוא מדרבנן מה שייך לומר כמו שכתוב בתורה ובפרט דרוב הפוסקים ס"ל כן דבזה"ז הוי מדרבנן, ומכוח זה כתב בספר שפע חיים ח"ב דברי יציב להגה"ק מצאנז זצוק"ל מכתבים סי' ח ד"ה המורם דמנהגו לדלג על תיבות הללו ולומר לקיים מצות ספירת העומר וכתוב בתורה וכו'.

ג. אם אפשר לספור ספירת העומר בבין השמשות דלדעות דספירה בזה"ז מדרבנן אזלי' לקולא ואפשר לספור וכמו שכתבו תוס' והרא"ש אבל להדעות דספירה בזה"ז מן התורה אין לסמוך על ספק לילה אלא יש להמתין עד שתחשך ותהא ודאי לילה, ובאמת המ"ב [תפט ס"ק יד'] כתב על הא דכתב השו"ע והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וז"ל: ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה, וממשיך שכן ראוי לעשות לכתחילה, ובדיעבד אם ברך ביה"ש יצא, אבל האליה רבה מפקפק בזה ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצאה"כ בלי ברכה, ומבאר השעה"צ ס"ק כ' משום דלהרבה פוסקים ספירה בזמן הזה דאורייתא ולהכי אין לסמוך על ספק לילה, ומה"ט מנהגינו להזהר שלא לספור עד צאה"כ.

ד. עוד נ"מ למה שפסק הרמ"א בסעי' ד' דמשהגיע הזמן דספירה [וביאר במ"ב סקכ"ג ר"ל צאה"כ] אסורים לאכול עד שיספור ואם התחיל לאכול פוסק מלאכול כתב ע"ז המ"ב סקכ"ה וז"ל: היינו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכדמציין בהג"ה וא"כ לדידן דנקטינן ספירה בזה"ז דרבנן אינו פוסק וכדלעיל בסימן רל"ב לענין מנחה ויש מאחרונים שכתבו דלפיכך חשש הרמ"א פה בעניננו להחמיר כאותו דעה שהוא דאורייתא משום דהוא דבר שאין בו טורח כלל להפסיק מעט ולספור.

ה. עוד נפק"מ לדעת הרדב"ז הביאו המג"א בסי' ס' סק"ג דמה שכתב השו"ע די"א דאין מצוות צריכות כוונה וי"א שמצוות צריכות כוונה דוקא במצות דאורי' אבל במצות דרבנן א"צ כונה היינו שנח' ב' הדיעות אם מצוות צריכות כוונה או א"צ כוונה היינו דוקא במצוות דאורייתא אבל במצוות דרבנן א"צ כוונה לכו"ע וא"כ הא נמי נ"מ דאם מצות ספיה"ע בזה"ז הוא מן התורה א"כ הוי כפי מה שפסק השו"ע דהלכה דמצוות צריכות כונה א"כ צריך לכוין שרוצה לצאת יד"ח מצות ספירת העומר, ואם מצות ספיה"ע בזה"ז הוא מדרבנן א"כ אין צריך כוונת ויוצא יד"ח אף לכתחילה בלא כוונה.

ו. עוד נפק"מ אם לא ספר בערב האם הפסיד את הספירה, עי' ביה"ל תפט' ד"ה לספור שהביא מהעיטור דלדידן שהוי מדרבנן יכול לספור דלא בעינן תמימות אבל הוי מה"ת היה צריך להקפיד על תמימות ולא היה יכול לספור, ולמנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים.

ואולי לומדי ביהמ"ד יביאו עוד נפק"מ להגדיל תורה ולהאדירה!!!​