מאמר תורני ''נעבאך אפיקורס, איז אויך א אפיקורס'', או אונס רחמא פטרא?

''נעבאך אפיקורס, איז אויך א אפיקורס''.​

יש אימרה ידועה בשם הגאון הנודע שכל עולם הישיבות הולך לאורו, הגאון רבי חיים מבריסק, הידוע בכינוי חיבה בפי כל ישראל, ר' חיים בריסקער, או ר' חיים סתם. האימרה היא כך: "נעבאך האפיקורוס איז אויך האפיקורס", כלומר, כל המצות יש מזיד, שוגג, אונס, אבל במצות אמונה אין חילוק בין מזיד לשוגג או אונס, מי שהוא אפיקורוס לא משנה למה הוא אפיקורוס.

ע"כ מה שידוע בפי העולם, אימרא זה נכתבה מזמנו [נולד בתרי"ג - נפטר בתרע"ח] עשרות פעמים, בעשרות ספרים, וכ"א אומר את דעתו בנושא, יש מצדדים כדבריו יש המצדדים להיפך, וכאן במאמר זה אנסה לעמוד קודם על שורש דברי הגר"ח, והאם גם לשיטתו יש חולקים על יסוד זה, ואנסה גם לשאול על אימרא זו מכל מיני מקומות שנראה לי דלא כוותיהו.

נתחיל עם דברי הרב [הרי דברי התלמיד מי שומעים???]

רבינו הגר"ח מקשה קושיא נוראה, הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת סנהדרין (פרק י משנה א), כותב כך "וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות". וממשיך מכאן ואילך לבאר את כל י"ג עיקרי האמונה.

והקשו רבים מן האחרונים, ובתוכם רבינו הגר"ח, מה הפשט שי"ג דברים אלו הם "עיקר", הלא כל מצוה הוא עיקר, כל אות בתורה היא עיקר.

וביאר רבינו הגר"ח ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה ז) "חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין". וכתב שם הראב"ד על דבריו, "א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". [מהנוגע לציין דברי הכסף משנה שם, שתמה על הראב"ד על הלשון "טובים ממנו", וז"ל: "ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ"ב ממ"א וז"ל. א"א אף על פי שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו". (אני חושב שראיתי או שמעתי פעם אחד שכתב, שטובים ממני הכוונה בשעת כתיבת הלכה זו הם היו טובים ממנו, שהוא לא לימד עליהם זכות שטעו בהבנת הפסוקים והם אינם כופרים, ולכן בדבר זה בהלכה זה הם היו טובים ממנו)].

המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם ניכר מבין דבריהם, לרמב"ם - באמונה לא שייך שטעו בגלל מקראות שראו, אין כזה דבר, למעשה תכלס' הם היו כופרים בעיקר, שהרי באמת הקב"ה לא גוף ח"ו. לראב"ד - לא, כיון שהם ס"ה טעו, הרי"ז ככל המצות ששוגג - ויתכן שזה בגדר אונס שטעו בהבנת הפסוקים - פטור, ה"ה שאינו מין.

ומכוח מחלוקת זה, מסביר הגר"ח את דברי הרמב"ם הנ"ל שיש י"ג עיקרים, שי"ג עיקרים הם בשונה מכל שאר התורה, שי"ג דברים אלו אפילו מי שלא יודע בשוגג או באונס הוא כופר, "נעבאך האפיקורוס איז אויך האפיקורוס", משא"כ שאר התורה.

[אעתיק לשון חזקה יותר בנושא הנ"ל, מספר הזכרון על הגרמ"ש שפירא זללה"ה, שיחות ומאמרים עמוד תתקסט, שכותב שם תלמיד בשמו, וז"ל: "רבנו הרב זללה"ה היה אומר בשם רבנו הגדול הגר"ח זללה"ה שני דברים בשיטת הר"מ בי"ג עיקרים, ובהבדל שבין העיקרים לכל מצוות שבתורה שהרי הכופר בתורה אפילו באות אחת הוא אפיקורס ומה המעליותא בי"ג עיקרים, הרי כל התורה עיקרים הם. וחידש, דבהתורה אם אינו יודע חלק ממנה כגון שלא למד אין בכך חסרון באמונה ורק שלא יהיה כופר בתורה, אבל בי"ג עיקרים הם יסודי אמונה שצריך לדעתם וכל מי שאינו יודע אותם הרי חסר לו אמונה, ומי שאין לו אמונה אינו בן עוה"ב].

ובאמת, כשניגש לעצם המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, נראה שכלל ישראל קיבל את דברי הראב"ד, ונוכיח זאת ע"פ דברי ספר העיקרים (מאמר א פרק ב בסוף) [מאחד הראשונים שכתב כך "וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המבין עקר מעקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו אין ראוי לקראו מין, שכך כתב בספר ההשגות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל שהאומר שהשם יתברך הוא גוף הוא מין, וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אף על פי שעקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן, אין ראוי לקרותו מין, עד כאן לשונו.

וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים (ירמיהו ג' כ"ב), חוץ מאלישע אחר שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו, הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת אינו מין ולא כופר חלילה.

ובעבור זה המאמין בתחית המתים שלא יתקיימו האנשים שיחיו לעולם בגוף ונפש אבל יחזרו לעפרם, כמו שהוא דעת הרמב"ם ז"ל באגרת תחית המתים, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי סברת הרמב"ן ז"ל, אין זה כופר בעקר תחית המתים חלילה, וכן המאמין שעקר הגמול בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד ושאין לנפש לבדה גמול בזולת הגוף, כמו שהוא דעת הרמב"ן ז"ל וקצת חכמי הקבלה, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי דעת הרמב"ם ז"ל, אין זה כופר בשכר והעונש הרוחני חלילה.

והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי קצת קלי עולם חכמים בעיניהם מרחיבים פה ומאריכים לשון כנגד גדולי עולם בלא דעת ובלא תבונה. ומכאן הותר לכל חכם לב לחקור בעקרי הדת ולפרש הפסוקים בדרך מסכים אל האמת לפי דעתו, ואף על פי שיאמין בקצת דברים ששמו הראשונים עקרים, כביאת המשיח והחדוש וכיוצא בהם, שאינם עקרים אלא שהן אמונות אמתיות יחויב המאמין בתורה להאמינם, כמו שיאמין בפתיחת פי הארץ במחלוקת קרח ובירידת האש מן השמים וכיוצא בהן מן הנסים או מן היעודים שנזכרו בתורה שהם אמתיים עם שאינם עקרים לתורה, אין זה כופר בתורה חלילה ולא בעקריה, שאם היה זה כופר היו מספר העקרים לתורת משה כמספר הנסים והיעודים שבאו בתורה, וזה לא עלה על לב איש מעולם". ע"כ דבריו הנפלאים של רבינו בעל מחבר ספר העיקרים.

הספר העיקרים עורר נקודה רגישה מאוד מאוד, בכל נושא יש מחלוקות, בנושאי אמונה יש כ"כ הרבה מחלוקת, בנושא הניסים שהיו יש כ"כ הרבה דעות אם לפרש כפשוטם או לא, ובכל מחלוקת יש צד אחד שלפי הרמב"ם הוא כופר, הוא חולק על היסוד של תורה מהשמים.

[כשנמשיך קצת במחלוקות הנ"ל שבכל צד יש כפירה, אפשר לנגוע בעוד נקודה, אומרים (איני בקי ומבין סוד הענין, אבל כך אומרים) שהויכוח בין דרך החסידות לגר"א היה על סוד הצמצום, אם להסתכל על הצמצום כפשוטו או לא, ואפילו שצמצום שלא כפשוטו - שזה דרך החסידות, אבל כתוב כבר מתלמידי אר"י - כמה לא כפשוטו. ואין כאן המקום להאריך במחלוקת זה. ואומרים שלכן החרים אותם הגר"א ואמר שמצוה לרדפם וכו', אבל אנן בדברי הראב"ד, שאפילו אם טועים בהבנה, טועים בהנבת דברי תלמידי האריז"ל כמה המצמום שלא כפשוטו, אבל לא נהים מזה כופר, הוא ס"ה טועה בדבר משנה, כדעת הראב"ד וספר העיקרים. ויכלנו לומר שזה המחלוקת בין החסידים לגר"א, שהרי לפי דרך החסידות, מי שיאמר שצמצום כפשוטו הוא ג"כ כופר, הוא מאמין בכוח אחר מהאלוקים שמנהל את העולם, ואפ"ה לא החרימו אותם והחשיבו את המתנגדים לכופרים, א"כ החסידים פסקו כראב"ד והגר"א כרמב"ם. אבל האמת שאי"ז נכון לגמרי, שברור שהיה שם עוד נימוקים חוץ מויכוח זה, והמקומות שזה היה הויכוח עומדים על קורי תרנגולת ופחות מזה, וידוע הנפש החיים שנראה מדבריו כדרך החסידות (ובאמת הוא לא חתם בכתב החרם, אפילו שאמרו לו שרבו אמר שיחתום כידוע) ולא ע"ז עמד הויכוח, ואחד הראיות הוא דעת הנפש החיים. קוראי העיתים מציינים לעוד כמה מחררי ריב, ולעוד כמה סיבות ונימוקים שבגלל זה יצא החרם. עכ"פ מזה שלא מחזיקים הלאה את החרם, וגדול תלמידי שיטת הגר"א בדור האחרון לפני המלחמה הוא מרן הח"ח (עיין במשנ"ב ובעיקר בביאור הלכה בכל מקום שמביא מהגר"א), והוא עצמו ישב בכנסיה הגדולה עם מרן האמרי אמת ועוד הולכים בדרך החסידות. ואם נאמר שמחלוקת הנ"ל אמת, ראיה שלהלכה קיבלו כל הגדולים, שההלכה כראב"ד שבגלל שהם טועים אין הם כופרים. ואין לומר שהיום החסידים כבר לא חסידים, כמו שרבים אומרים, שאם נקודת המחלוקת הוא הצמצום, עד היום החסידים מאמנים מכוח אמונת אבות בצמצום שאינו כפשוטו כלל, וצא ושאל כל חסיד שיודע קצת חסידות ודבר בחסידות ויאמר לך שאין כלום בעולם רק אמרתיו של ה' שהם צמצומים שנראים כגשמיות וכו'].

ויש להוכיח שרבינו הב"י בספרו כסף משנה שם ג"כ סובר כראב"ד, שכתב בסוף דבריו שהובאו לעיל "וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר". ולכאורה למה מציין את דברי העיקרים כשהעיקרים חולק על הרמב"ם, ונראה מזה שרצה לציין שהוא אוחז כפי שהרחיב העיקרים להלכה דלא כרמב"ם.

יותר מזה, הרבה מגדולי ישראל היה להם שיטות אחרות מהשיטה המקובלת בדורנו בעניני אמונה, ידוע ה"רלב"ג" ובית מדרשו, ועוד הרבה ראשונים בענין השגחה פרטית, ואנו כולנו דבקים בתורתם [חוץ מהדברים השנויים במחלוקת שקבלנו דעת שאר הפוסקים], עכ"פ אם נאמר כרמב"ם שדינם ככופרים, איך אנו לומדים תורתם ודבקים בכל מילה היוצא מפיהם?

וכפי שכותב הרדב"ז ראיה זה לא מהרלב"ג אלא מהלל הזקן, שאנו פוסקים כל דברינו ע"פ וע"פ תלמידיו.

וכך כותב, (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז - אלף רנח) תשובות עולה על אחד ש"דרש ברבים שישראל היו חושבים שמרע"ה היה אלוה", וכותב לו שזה שטויות "כבר כתבתי לך כמה יש בסברא זו מהדופי והזיוף". ומאריך הרבה להפריך את השטות ההוא, ובסוף מסיים כך, "ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור". וממשיך שם שאם הוא עושה את זה במזיד הוא ירדוף אותו וכו' עיי"ש.

הרי לנו הוכחה ברורה מהרדב"ז, שאין ההלכה כרמב"ם.[מעניין שהרדב"ז לא הזכיר את הרמב"ם כלל, לא שחולק על דבריו ולא ביאור אחר וכדומה].

ע"כ ההוכחה ראשונה, שאפילו אם רבינו הגר"ח מבריסק צודק בדברי הרמב"ם, אין ההלכה כרמב"ם.

נעבור להוכחה שניה - האם ההלכה כרמב"ם שיש י"ג עיקרים​

ידוע שמרנא החתם סופר חלק ע"ז, ועוד גדולים חולקים ע"ז, ונביא דבריהם מזה. [כל החולקים כמובן לא אוחזים מיסוד הנ"ל, שהרי אם אחזו מיסוד זה על מה כל טענותם, ופשוט].

כתב הרדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק א סימן שמד) בענין י"ג עיקרים "שאלת ממני על ענין עיקרי הדת על איזה חשבון אני מסכים על הרמב"ם ז"ל או על הרב בן חסדאי או על חשבון ר' יוסף אלבו. תשובה אין דעתי מסכמת לשום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה וארז"ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק א' וכו' וא"כ כל מצוה ומצוה היא עיקר ופנה ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו וא"כ איך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר: כללות בדברים יפה כתב בזה ר' יצחק אברבנאל ז"ל בספר ראש אמנה ע"ש כי הוא האריך והרחיב הדבור והשיב על הראשונים וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל א' מהם עיקר ויסוד ופנה והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעו"ה: ומזה הטעם אם אנסוהו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה באומרם שלא צוה הקדוש ברוך הוא עליה או שהיתה לזמן מה וכבר נתבטלה יהרג ואל יעבור ולא אמרינן יעבור ואל יהרג אלא כשאומרים לו חלל שבת לעבור על דתך וכן כתב הריט"בא ז"ל ולמד ממנה שאם אונסים אותו לחזור לדעת העכו"ם [במהדורת ונציה תק"ט: הישמעאלים] אף על פי שאינם עובדי ע"ז יהרג ואל יעבור והנל"ד כתבתי".

והחתם סופר בתשובתיו (שו"ת חתם סופר חלק ב - יורה דעה - סימן שנו) כתב, "יקרתו הגיעני ענין הויכוח אם יש י"ג עקרים או ג' כהר"י אלבו לא ידעתי שום נפקותא כ"א קריאת שם בלבד ולדעת המקובלים אין כאן עיקר כי כל קוצים של תורה הם עיקרים מה בין זה לזה". וממשיך הח"ס לדון, שנראה מהשל"ה שי"ג עיקרים הוא כבר דבר קדום מאוד, וז"ל: "אך הערני תלמידי הרב הגדול מוה' מאיר אב"ד דק"ק אונגוואר נ"י בתפלת רב טביומי המוזכרת בשל"ה שער האותיות אות א' (ס, א) שם נאמר עם יושר עיקרם שלש עשרה יע"ש משמע שקבלה קדמוניות מימי רב טביומי שיש י"ג עקרים".

אבל למעשה במקום אחר דחה הח"ס הראיה מרב טיביומי, וכך כתב בשו"ת חתם סופר (חלק ד - אבן העזר ב - סימן קמח) "והא דתפלת רב טביומי יה"ר מלפניך השם המקדש שלש עשרה ר"ל י"ג תיקוני דיקנא הידועים הנרמזים בי"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון כידוע ולעולם לא נתכוון רב טביומי על י"ג עקרים שהמציא הרמב"ם שהוא הי' הממציא הראשון בזה ואשר לפנים לא ידענום".

המצדדים כן כי"ג עיקרים - מנהג ישראל, שהוא ההכרה הכי גדולה להלכה למעשה, כנ"ל הרב בן חסדאי, והר"י אלבו (ספר העיקרים), המהר"ל בספרו גבורות ה' פרק מ"ז [לדעתו ולדעת העיקרים יש ג' יסודות האמונה, הראשון: מציאות הבורא, השני: שהבורא משגיח ונותן שכר ועונש, והשלישי: שה' נתן תורה מן השמים]. אהל מועד [לרבי שמואל ב"ר משולם ירונדי, נולד בעיר גירונה שבספרד בשנת ה"א צ"ה, הוא חיבר ספר הלכתי מקיף שקרא לו 'אהל מועד', שמבוסס בעיקר על הרמב"ם ופסקי הרמב"ן, והשלים אותו בשנת קנ"ו] שער ראשית חכמה דרך ב', וכן מובא ברוב האחרונים, וכל הסידורים הדפיסו כן. אבל למעשה כנ"ל יש כמה שערערו בדבר.

[עוד תשובות על הראיה מהתפילה לרב טביומי, ראיתי בעל קידושין (יד, ב) בשם שו"ת דברי יוסף (סי' נז), שכתב "וזכיתי למצוא בסידור תפילה דפוס ישן נושן, ובתוכו גם שיר היחוד עם פירוש, ובהקדמת שיר הזה נזכר וזה לשונו, ועתה ראה ראיתי הרבה פירושים על שיר היחוד הקדוש הזה, והנה מצאתי אותו תבן מעורב עם הבר וכו', לכן אשאל עבד מן צורי שדי, ואכתוב פה ככל אשר קבלתי פה אל פה מיודעי האמת, נאום טביומי, עכ"ל. וברור כשמש שעל טביומי הזה כיון של"ה שמצא תפלה ישנה מיוסדת בשם טביומי ונזכרים בה י"ג העיקרים, כי היה זמן רב אחר הרמב"ם, אבל לא שהוא רב טביומי האמורא, וזה פשוט מאד". ומביא עוד מאוצר הגדולים אלופי יעקב (א, מבוא) כתב, "שרב טביומי זה הוא חכם אחרון בראשונים, הוא ר' יום טוב ליפמאן מילהויזן, שהיה בשנת ה"א ק"נ מחכמי עיר פראגא, והיה חותם בשם טביומי"].

הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ שעורים (חלק ב סימן מז אות יד), כתב כנראה ע"פ יסוד הנ"ל וז"ל: "נראה דכופר העושה מצוה אינה כלום דהוי מתעסק לפי מ"ש הר"ן בשם הרא"ה דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה והאוכל מצה בלא כונה יצא, אבל דוקא כשיודע שזו מצה והיום פסח ולא באינו יודע דאז הוי מתעסק, והכופר אינו יודע שהיום פסח ולא שזו מצה של מצוה, דלפי דעתו ליכא שום מצוה בעולם, מיהו נראה דלפי מ"ש במ"מ דאכילה שאני שכן נהנה אם כן גם במתעסק יצא כמו חלבים ועריות וצ"ע בזה".

ואני רוצה להשיב על דבריו, [ובקושיות אלו אני מתכוון לשאול על עצם היסוד של "נעבעך האפיקורוס", אבל מכיון שרבי אלחנן כתב בפירוש המילה מתעסק, כלומר, שיסוד הסברא של "נעבעך האפיקורוס" מגיע מיסוד הדבר ש"מתעסק" לא יוצא ידי חובתו],

א. לא מצאנו בשום מקום בעולם, שמי שיש לו שאלות באמונה או ספיקות באמונה לא קיים מצוה מימיו, לא שמענו בכל ספרות חז"ל הענק כזה דבר. [ובדוחק גדול יש לחלק בין כופר גמור למי שיש לו ספיקות באמונה. שכופר - הוא סופי חולק על עצם מציאתו של ה', וא"כ מצותיו הוא רק כמתעסק, אבל מסופק באמונה - הוא עדיין לא החליט אם קיים מצוות או לא, ובגלל שלא החליט על הספק מקיים את המצות, אבל על הצד הזה של הספק רוצה לקיים לשם ה', וא"כ קיים המצוה. אבל זה דוחק גדול לומר כן. ובפרט שכנ"ל הלשון של הגר"מ שפירא במאמר זה הוא מי שלא למד, ולא כחילוק הנ"ל. ועיין לקמן בדברי רבינו הגרש"ז אויערבאך שהקשה כן על דבריו].

והרי ידוע דברי הגמרא בעבודה זרה (ג, א) "אלא, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו". פירש רש"י - בטרוניא - בעלילה. ושם מדובר על גויים, ובודאי ק"ו בן בנו של ק"ו לבנים של מקום ישראל עם קדושים.

ב. התשובה על הקושיא העיקרית שהוא בגדר מתעסק - באדם יש שכל ורגש, בד"כ הם אויבים גדולים אחד לשני, כלומר, אדם מפחד ממשהו, אומרים לו אם תפחד תקבל התקף לב ותעלה מיד השמימה, האם זה יגרום לו לא לפחד??? ברור שלא!! וכל הלאה אפשר להמשיך בעוד מילוני דוגמאות, השכל והרגש הם לא קשורים בכלל אחד לשני. ה"ה לענינינו, נכון שבשכל הוא כופר ולא מאמין שיש אלוקים שמצווה וכו', אבל ברגש בגלל שהוא יהודי ולא ידח ממנו נידח, הוא מרגיש ברגש לקיים את המצוה, ואיך אפשר לקרוא לזה מתעסק. אם חז"ל היו קוראים לזה מתעסק היינו מקבלים דבריהם, אבל בדרך השכל והפשט אין קשר בין מתעסק לאחד שפועל לשם ה' ע"פ רגש ולא ע"פ שכל.

וראיה לדברי, מנהג העולם כבר הרבה שנים, איני ידוע מתי בדיוק בהיסטוריה התחילו לנהוג כן, עכ"פ אצל עולם החסידות שזה כבר 300 שנה לא עסקו בספרי חקירה, והיום לא עוסקים כלל מעניני אמונה, וא"ת שהוא בכלל אפיקורוס מחוסר ידיעה, א"כ כולם אפיקורוסים. הרי אם תגש לאדם רגיל ותשאל אותו מה מעלת משה רבינו יותר משאר הנביאים, אני כמעט בטוח שרובם לא ידעו, אבל זה עיקר באמונה והרמב"ם שם מונה את כל מעלות משה רבינו מעל שאר הנביאים.

איני בא לומר שלא צריך לעסוק ולהתאמץ לדעת את עיקרי האמונה על בוריין, אבל איך אפשר לומר שכל העולם כופר??? א"א לצרף למנין כמעט אף אחד, צריך לבחון קודם כל את כל אחד ממשתתפי המנין בכל הי"ג עיקרי אמונה. שהרי חסרון בלימוד, כלומר אין לו דעות כוזבות ח"ו, אלא פשוט אינו חכם מספיק ואינו יודע את כל החילוקים בין משה רבינו לשאר הנביאים, הרי הוא כופר בעיקר וא"א לצרף אותו למנין. ומה תאמר על כל הנשים הצדקניות שאינם עוסקות בנושא זה כלל וכלל??? ולמה לא מצאנו עוררים ע"ז??

[גם מסברא נראה מאוד קשה, מה המכנה המשותף בין "כופר" "אפיקורוס" לבין "מי שלא למד". הרי הלשון כופר הוא בקום ועשה, הוא כופר במציאות העליונה, או אומר מאי אהני לי רבנן, תמיד הכופר והאפיקורוס מציונים כאלו שבקום ועשה יש להם דעות כוזובות וכדומה. ואיך תאמר על מי שלא למד שהוא בכלל כופר. א"כ ההגדרה של אפיקורוס היה צריך להיות רק "מי שלא ברור 100% בכל פסיק של י"ג עיקרים. ולמה עמל הרמב"ם בכל מקום להסביר מהו אפיקורס (עיין ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה "ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה, וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה, ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים. על כופרים הוא". ועיין גם ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח "שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה). כל הלשונות ברמב"ם הוא רק בשאט נפש, הוא אומר כך וכך וכו', לא כתוב בשום מקום שאחד שמחוסר ידיעה לא ידע בדיוק החילוק בין נבואת משה לנבואת שאר נביאים. ועיין עוד בפירוש המשנה לרמב"ם (מסכת סנהדרין פרק י משנה א) וז"ל: "ומלת אפיקורוס, היא מלת ארמית ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה או מבזה את החכמים או איזה תלמיד חכמים שיהיה או רבו"].

ושמחתי מאוד כשראיתי שזכיתי לכוון לדעת מרנא רבינו הגרש"ז אויערבאך, בחכמתו ובתבונתו כי רבה, שג"כ הבין שלא יתכן אימרא זו, וכך מובא הליכות שלמה (פרק סעיף טו) "המניח תפלין או עשה אחת משאר מצוות, אף אם אינו שלם באמונתו ואפילו הוא אפיקורס ח"ו, אם המעשה ניכר שהוא לשלם המצוה, כהנחת תפלין או נטילת לולב וכדומה, נראה דעלתה לו לשם מצוה". ובהערות "דבר הלכה" שם אות כ' האריך בזה, וכותב כך "בקובץ שיעורים (ח"ב סימן מ"ז אות י"ד) כתב דכופר שעשה מצוה כגון שאכל מצה, חשיב כמתעסק, ולא חשיב קיום מצוה כלל. אולם צ"ע רב בזה, כי לא נזכר בשום מקום דאם הניח תפלין בשעה שהי' מסופק באמונתו, שיתחייב להניח שנית, ולכן נראה דכל שעושה המצוה בידיעה ברורה אלא שהוא מסופק באמונתו, ודאי לא חשיב כמתעסק, וכמו יו"ט שני של גלויות וכדומה האדם עושה מספק, כלומר שאם עכשיו יו"ט הנני מכוין למצוה. וכמו כן נראה, באחד שנראה לו בבירור שעכשיו לא הוי לילה הראשון של פסח, אך הוא נמצא בסביבה שכולם טוענים נגדו שעכשיו הוא פסח, ומפני הבושה הוא אוכל עמהם כזית מצה, מסתבר דעכ"פ מכוין הוא בלבו שאם האמת היא כדבריהם שפיר יצא ידי חובתו, וה"נ במומר ואפיקורס הרי קצת ספק יש בלבו, ולכן כשעושה דבר שעושין אותו רק לשם המצוה שנצטוינו בתורה, כגון המנח תפלין או נוטל לולב, או שהוא חולץ ליבמתו, הו"ל כמכוין שאם הקב"ה ציוה לחלוץ הרי הוא חולץ, ובזה סגי, אולם גט שאני דבענין שיהי' לו כוונה לשמה, וזה הו"ל דבר המסור ללב, ומסתמא אינו מכוין שהגט יהי' לשמה, משא"כ חליצה שהוא דבר שניכר מצד עצמו שעושין אותו רק לשם ד', לכן אע"פ שאיננו מאמין אפ"ה חליצתו כשרה, ועכ"פ דברי הקובץ שיעורים צ"ע רב, כי נראה דלא חשיב כלל כמתעסק.

[ומוסיף שם נקודה חשובה מאוד, שהרבה טועים בזה, וראיתי לחובה להביא המשך דבריו, [תמצית דבריו, לא עוזר שצועק בקול רם שעושה כן לשם מצוה, אם בלבו אינו מתכון לשם מצוה אי"ז מצוה, שיצעק כמה שרוצה] וז"ל: "ברם אם ברור הדבר שלא נתכוין למצוה, נראה ודאי דלא יצא, אף אם אומר שעושה כן לשם מצוה. ומה שאומרים בשם הגאון מוהרי"צ ז"ל מוואלאזין בנוגע ללימוד תורה לשמה, דכל שאומר בתחל תלמודו הריני לומר תורה לשמה מהני, דומיא דקרבן דמהני אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (קדושין נ', ב וש"נ) אע"ג דבעינן כונה לשמה, הוא תמוה, דבכל דבר שהוא נוגע רק בינו ובין קונו היקר הוא המחשבה, והקב"ה יודע ובוחן לבבות, וא"כ מה מהני אמירתו, ושאני קרבן שהוא חוב ממון ששייך לגבוה, ולכן מתחשבין רק עם מה ששומעים ממנו, ואז גם אם חזר אח"כ בתשובה ויודע בעצמו שבעת ההקרבה לא נתרצה מ"מ הקרבן כשר ומותר לאכלו, וכן אם גירש אשתו ויודע שנתכון לשחוק, אם אמר בפירוש שכוונתו לגירושין הריהי מגורשת, כיון שהדבר נוגע לאשה, אבל בדברים שבינו לבין קונו כגון שהניח תפלין או נטל לולב ואמר בקול רם שכוונתו למצוה, אם הוא יודע בעצמו שלא נתכוין כלל למצוה, צריך ליטול לולב שוב וגם לברך עליו, וה"נ בנוגע ללימוד תורה לשמה"].

המצדדים כדעת הגר"ח​

דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט (עמוד רפד במהדורה שלפני) סימן י"ב אות ח' וז"ל: "דעת הרבמ"ם דהמאמין בהגשמה הוא מין, והראב"ד שם כתב שגדולים וטובים טעו בזה מפני האגדות המשבשות הדעות. ושמעתי בשם כבוד מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק בדעת הרבמ"ם, כי בכפירה לא שייך שוגג דהא מ"מ אינו מאמין וא"א להיות בכלל ישראל בלא אמונה, ואומרים משמו בזה"ל "דער וואס איז נעביך אן אפיקורוס איך אויך אן אפיקורוס", ולכאורה דבריו מוכרחין שהרי כל הכופרים וכל עובדי ע"ז הם מוטעין. ואין לך מוטעה יותר מהמקריב בנו למולך והוא חייב מיתה". ע"כ שלב א'.

כאן עובר הגאון רבי אלחנן להקשות על יסוד הנ"ל [השאלות זועקים מעצמם, ובאמת כן טענתי תמיד], "אבל קשה דהא תינוק המוטל בעריסה ג"כ אין לו אמונה, ומ"מ הוא בכלל ישראל, ותינוק שנשבה לבין העכו"ם מביא קרבן על שגגתו, ואין דינו כמומר (שבת ס"ט), ומוכח דאנוס רחמנא פטריה גם בחסרון אמונה". ע"כ שלב ב'.

כאן עובר הגאון לתרץ תירוץ יסודי מאוד באמונה "וי"ל לפי המבואר למעלה כי יסודי האמונה מוכרחין ודעת האדם מצד עצמה לא תתן מקום לכפירה, ורק רצון האדם לפריקת עול מטה את שכלו לטעות בדברים פשוטים ומוכרחים, וע"כ שגגתו עולה זדון. אבל האומר מותר לעבוד ע"ז הוא שוגג ופטור ממיתה כיון שסבור שעושה ברשות התורה". ע"כ שלב ג'.

כאן עובר הגאון לדון שגם הראב"ד יודה לזה, וביאר המחלוקת בין הראב"ד לרמב"ם, וז"ל: "ואפשר שזו היא כונת הראב"ד "מפי האגדות המשבשות הדעות" היינו שטעותן אינה מדעת עצמן אלא מפני שמבטלין דעתן לדעת האגדות. וזהו בכלל אומר מותר דחשוב שגגה גם בכפירה. ותתישב בזה מה שמקשין מהא דאמר ר' הלל אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, ואיך אפשר לומר שר' הלל יצא מכלל ישראל ח"ו שהרי כפר באחד מעיקרי הדת, ולפי המבואר ניחא שר' הלל אמר כן מפני שטעה בהבנת הכתובים והוי כאומר מותר ודינו כשוגג, ומשו"ה קאמר רק יוסף התם שרא ליה מריה לר' הלל. ודעת הרמב"ם כי הטעות בענין הגשמה באה מדעת עצמן ולא מפני האגדות, כי אילו היתה דעתן צלולה לא היו האגדות מטעות אותם והיו מוצאים דרך ליישב דברי האגדות שלא יהיו נגד הדעת". ע"כ דעת קדשו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד.

[לפי יסודות הנ"ל שביאר לנו רבי אלחנן, רבים מהדברים שהקשתי לעיל אינם, ונדחים ומתורצים ע"פ דבריו הקדושים, אבל אעפ"כ בחרתי להשאיר את מה שכתבתי, מכיון שפשטת דברי הראב"ד נראים כמו שכתבתי, וגם שדברי ר' אלחנן מחודשים מאוד, ומעולם לא שמענו דברים אלו, לא מצנו בחז"ל דברים כאלו. ועיקר הדבר, שכל החילוקים שאמר אחר שהקשה הקושיות על דברי הגר"ח, כבר אינם מוכרחים כלל ברמב"ם, ואולי יש פירוש אחר בדברי הרמב"ם, ובאמת אפשר לומר עוד כמה מהלכים, ולכן השארתי את דברי, והבאתי את דברי קדשו, והבוחר יבחר].

הגאון רבי שמשון פינקוס בספרו ברכת שמשון עמוד סט כותב בענין זה, וקיבל בפשיטות את דברי הגר"ח להלכה, וע"ז כותב בעמוד ע' "ויש לעורר עפי"ז הלכה למעשה, הרי נצטוינו מן התורה על הוכח תוכיח, וגם על לא תעמוד על דם רעך, וכל יהודי יודע על החיוב ללמד לבני ישראל התועים תורה ומצוות. ואמנם אחרי היסוד הנורא של הרמב"ן עפ"י פירוש רבינו הגר"ח זללה"ה, מתבאר עם כמה חשוב ונורא החיוב ללמד את הי"ג עיקרים לפי ביאורם הנכון. דאם יהא אחד שיקיים את כל המצוות בדחילו ורחימו, ואף ילמד תורה הרבה, אם ח"ו תחסר לו ידיעה באחד מן העקרים הרי נבדל הוא מן הכלל ר"ל, אגון אם לא ידע את העיקר שזאת התורה לא תהא מוחלפת, או את העיקר שמיחד את משה רבינו מכל הנביאים, שיש בזה עומק גדול אפילו בפשטותם של דברים, הרי חסד לו בעיקר. וזוהי הערה גדולה למעשה". עכ"ל.

אח"כ ממשיך לברר מה צריך לדעת באמונה כדי לא להיות בכלל אפיקורס "אמנם מה שיש להסתפק הוא, שהנה העיקר השני הוא שהקב"ה אחד, אמנם צ"ע כמה מן ההבנות בענין היחוד הם לעיכובא וכמה לא, כגון מה שמבואר בראשונים שהקב"ה הוא האחד האמיתי ואינו מורכב אלא מציאות פשוט, ולשן הרמב"ם בזה נמצאת אתה אומר הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד, ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמועו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, עכ"ל. האם ידיעת יסוד זה מעכב באמונת היחוד או לא, דאם נאמר דהוא מעכב, הרי יוצא לנו הלכה נוראה למעשה, דאע"פ שהענין עמוק עמוק מי ימצאנו, אעפ"כ מוכרחים ללמדו כשאפשר לכל יהודי, בכדי להציל נפשו מהכרת ח"ו. וכן ענין היחוד הגמור של אין עוד מלבדו גם אחר בריאת העולם, שהזהיר בנפש החיים על הסכנה העצומה שיש בהעמקת החקירה בזה, האם עכ"פ הידיעה היסודית בזה מעכבת בידיעת העיקר השני של הרמב"ם או לא, הנפ"מ למעשה הוא נורא כמו שנתבאר, וצ"ע טוב בזה, דלכאורה לא יתכן כלל לומר שיהא מעכב כאשר כ"כ הרבה משלומי אמוני ישראל לא למדו ולא לימדום היסודות הנ"ל". [מזה שלא למדו נשאר הרב בצ"ע, אבל כנ"ל, זה ראיה שבאמת לא קיבלו כן להלכה].

ואח"כ מנסה להביא קצת ראיה שאי"צ ידיעה שלימה בתכלית הידיעה "וקצת ראיה לדבר אע"פ שאינו ראיה גמורה, עפ"י הגמרא בברכות בההוא שהיה קורא שמע והיה מאריך טובא אמר לו כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים שוב לא צריכת. והנה ברמב"ם מבואר דהפסוק המצווה על מצות אמונת היחוד הוא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וא"כ מסתבר שיש ללמוד מהגמרא הנ"ל שהידיעה שמעכבת במצות היחוד היא שהקב"ה יחיד בכל חלל העולם, אבל הבנת היחוד מבחינת מה שהקב"ה למעלה ומובדל מכל מציאות אינה חיוב בפסוק ואינה מעכבת במצות היחוד. והנה בשם מרן רי"ז זלה"ה אומרים על הגמרא הנ"ל שמה שהקב"ה למעלה מכל מושג בטבע צריכים לכוון בשם ה' שבפסוק, ששם כתוב יסוד זה, ומילת אחד מורה רק על ענין שהוא יתברך יחיד בחללו של עולם. וא"כ יש להסתפק אותו ספק עצמו בעיקר הראשון, באמונת מציות ה', כמה מעכב בידית העיקר. וצ"ע בזה".

ואח"כ מנסה להוכיח מהראיה האחרונה שהיה עולה בראשנו להביא משם ראיה, ראיה מ"הגדה של פסח". וז"ל: "ואולי יש לדייק משלון הפטיין שהקשה אחד מי יודע, ואי ס"ד דיסוד האחד האמיתי הוא מעכב באמונה, א"כ מה היא השאלה אחד מי יודע, הרי פשיטא דכולם יודעים וכי באלו שמובדלים מן כלל ישראל עסקינן, אלא משמע שזה תוספת ידיעה על החיוב שמעכב, וזהו שמקשה מי יודע את יסוד אחד האמיתי, שאחד אלקינו שבשמים ובארץ, אחד אמיתי, אין עוד מלבדו".

ראיה מדברי הרמב"ם​

ואולי אפשר קצת לדייק מדברי הרמב"ם בעצמו במקום אחר, שכתב ספירוש המשנה לרמב"ם (מסכת סנהדרין פרק י משנה א) "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'".

מתחילת דבריו נראה כדברי רבינו הגר"ח, שכתב שרק כאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הוא נכנס בכלל ישראל, משמע שאפילו הוא אנוס בזה או כל סיבה אחרת, הוא עדיין לא בכלל ישראל.

אבל, מהמשך דבריו שכתב "וכאשר יפקפק" משמע שרק בקום ועשה כשיפקפק בפועל רק אז הוא "מין ואפיקורוס". א"כ א"א להוכיח מקטע זה. ויש לדון עוד בזה.

העולה מכל מה שכתבנו​

העולה מכל מה שכתבנו: מכל הנ"ל נראה, שודאי חובה גדולה ללמוד את י"ג עיקרי אמונה בעיון גדול ורב, ולחזור ע"ז תמיד לדעת אותם על בוריים, אבל ברור שמי שלא עשה כך, ולא יודע בע"פ את הי"ג עיקרים, ועובד את ה' בתמימות את ה' שאותו עבד אביו ואבי אביו וכל אבותיו עד אברהם אבינו ע"ה שהכיר את בוראו בג' שנים, אינו בכלל אפיקורוס, ויקבל שכר טוב משמים על כל מעשיו הטובים.

[וכאן המקום לעורר, שעל האבות מוטל ללמד ולחזור על י"ג עיקרים עם כל בן לפני שנכנס לעול תורה ומצותת, וילמד זאת בתוך דברי הרמב"ם בפרק חלק, ולא רק הנוסח הקצר שלא כתוב שם כל הדברים שכותב הרבמ"ם, וגם לא מוכן כ"כ ואל מוסבר, כדי שמיד כשיהיו מחוייבים במצוות ידעו למי הם עובדים, ידעו וייקמו את המצות לכ"ע, ולא יהיה אפילו דעה אחת שהם כופרים ח"ו. ופלא גדול למה לא לומדים זאת עם בחורי החמד כשנכנסים לעול מצוות בחיידרים, אבל עדיין אני לא מנהל את תיק הלימודים בחיידרים, ומי שיש בידו לעורר ע"ז זכות גדול יהא תלוי בו, שהרי גם אם הוא לא אפיקורוס, אבל מצות אמונה לא מקיים, וזה מצות עשה דאורייתא ככל המצות, ואין כאן המקום להאריך בזה].

י"ג עיקרים בקיצור עם פירוש​

ומפני חשיבות הדבר, שהרי גם לדעות שאינו נעשה כופר, אבל ברור שחסר לו מאחד מעיקרי העבודה בעולם הזה, עבודת ה"אמונה" הוא עבודה מרכזית בעבודת האדם עלי האדמות. והראיה לזה הוא, מהחסרון והבעיה ב"כופר", כשרוצים לדעת גודל הדבר, אפשר להתוודע לזה מגודל החסרון. העונש מראה כמה חשוב השכר. עכ"פ ודאי שכן הוא לגבי "אמונה", והלא זה מצוה ראשונה שקבלנו מאת ה', הדיבור הראשון שלנו עם ה' היה מצוה זה.

ולכן אסדר את י"ג עיקרי האמונה לפי הרמב"ם, בכל הפרטים שיש בכל עיקר, ולא כפי שעשה המדפיס בסידורים שהשמיט כמה וכמה דברים.

האמת שאיני ראוי כלל לעשות מה שביקשתי לעשות, הרי כתב הרמב"ם בסוף הי"ג עיקרים, וז"ל: "וחזור על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב. ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הבנת עניניו מפעם אחת או עשר, ה' יודע שבשקר השלתה אותך. ואל תמהר בו לפי שאני לא כתבתיו איך שנזדמן אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסכום מה שצריך להאמין מהם ובירורו בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומאת ה' אשאל לנחותיני בדרך האמת".

וא"כ מוטל החובה על כל אחד ואחד לעיין לבד, אבל מכיון ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך", אני יודע שלא כל האנשים ילכו וילמדו בפנים את הי"ג עיקרים, לכן אסדרם כאן בקיצור.

המקור לכל הדברים הבאים הם מפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א.

כתבתי דברי כהוספה על הנוסח המקובל בסידורים.

עיקר א' - בורא ומנהיג לכל הבריאים​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא קיום המציאות בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, והוא אינו צריך לנבראים כלל, ואם יכלה העולם הוא קיים, וְהוּא לְבַדּו עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים כולל מלאכים גלגלים וכל דבר בעולם. שנאמר אנכי ה' אלקיך.

עיקר ב' - אחדות הבורא​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא יָחִיד ולא יחיד המחולק לאחדים רבים, וְאֵין יְחִידוּת כָּמוֹהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, וְהוּא לְבַדּוֹ אֱלֹהֵינוּ, הָיָה הוֶה וְיִהְיֶה. שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

עיקר ג' - אינו גוף​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף ולא כח בגוף, ואין בו תנועה של גופים [תנועה, שינה, ישיבה, עמידה, עורף, ישיבה, דבור וכן הלאה], וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף, וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל. [וכל מקום שמוזכר בתורה עיני ה' וכדומה, אינו רק משום דברה תורה כלשון בני אדם]. שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה.

עיקר ד' - אין כח קדמון ח"ו​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן. והעולם מחודש יצרו ה' ובראו מאין, שנאמר מענה אלהי קדם.

עיקר ה - אין ראוי לעבוד לזולתו​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל לְזוּלָתוֹ, ולא למלאכים, כוכבים, גלגלים, יסודות. מקור - האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה. [איני יודע איך יסד מחבר ה"אני מאמין" תפילה, ברמב"ם לא כתוב תפילה, אלא עצם העבודה, וכנראה זה כולל תפילה (ואולי בגלל שאין ע"ז היום, לא הביא רק תפילה שזה כן נוגע היום)].

עיקר ו' - נבואה​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שיכול לשרות נבואה על המין האנושי, וכָּל דִּבְרֵי הנְבִיאִים אֱמֶת. [גם כאן איני יודע איפה מצא שכל דבריהם אמת, נכון שצריך להאמין שכל דבריהם אמת, אבל היכן מצא זאת בדברי הרמב"ן].

עיקר ז' - נבואת משה​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיְתָה אֲמִתִּית, וְשֶׁהוּא הָיָה אָב לַנְּבִיאִים, לַקּוֹדְמִים לְפָנָיו וְלַבָּאִים אַחֲרָיו. הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא, ושהוא הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד.

יש 4 הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים,

כל נביא - איזה שיהיה אין ה' מדבר אתו כי אם על ידי אמצעי, ומשה - בלי אמצעי כמו שאמר פה אל פה אדבר בו.

כל נביא - לא יבואהו החזון אלא בזמן השינה או ביום אחר תרדמה הנופלת על הנביא ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומשה - בא לו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים.

כל נביא - כאשר בא לו החזון אע"פ שהוא במראה ועל ידי מלאך יחלשו כחותיו ומתחלחל גופו וירד עליו מורא עצום מאד כאלו הולך למות, ומשה - אינו כן אלא יבואהו הדבור ולא תארע לו חלחלה כלל, אלא כשם שאדם לא נבהל מדברי חברו, וזה מחמת חוזק התחברו בשכל כמו שאמרנו.

כל נביא - לא יבואם החזון ברצונם אלא ברצון ה', ויש שישאר הנביא כמה שנים ולא יבואהו חזון, ויש שמבקשין מן הנביא להודיעם דבר בנבואה וישאר עד שתבוא לו הנבואה אחר ימים או אחר חדשים או לא תבוא לו כלל, ומשה רבינו - כל זמן שירצה אמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם.

עיקר ח' - אמונה בתורה​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הַמְּצוּיָה עַתָּה בְיָדֵינוּ הוא תורה מן השמים ומפי ה', והִיא הַנְּתוּנָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה', ושמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וכדומה.

עיקר ט' - אין ביטול התורה​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לא תבטל לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ.

עיקר י' - יודע מעשה בני אדם​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יוֹדֵעַ כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם וְכָל מַחְשְׁבוֹתָם, ולא הזניחם, שֶׁנֶּאֱמַר הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.

עיקר יא - גומל טוב לעושי טוב​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גּוֹמֵל טוֹב לְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו וּמַעֲנִישׁ לְעוֹבְרֵי מִצְוֹתָיו. ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת.

עיקר יב - ביאת המשיח​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא. ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ואין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו.

עיקר יג - תחית המתים​

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים.

---

[1] לרבינו יוסף אלבו, נולד בספרד בערך בשנת ק"מ, ונפטר סביב שנת ר"ד. היה תלמידו המובהק של ר' חסדאי קרשקש בעל 'אור ה'', מנהיג יהודי ספרד הנוצרית. [השנים האלו הם עדיין בימי הראשונים, זה בסוף תקופת הראושנים, ואשפר להתווכח בזה, אבל ברור שהוא ממש מהקדמונים, ודבריו מובאים בכל הספרים אחריו (הובא בכסף משנה הנ"ל)]. ר"י אלבו מבסס את דבריו בספר העיקרים על התנ"ך ודברי חז"ל, ושואב גם מכתבי הפילוסופים. נוסף על הספר 'אור ה'', הושפע ר"י אלבו רבות גם מהספר 'מגן אבות' (החלק הפילוסופי) לבן דורו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ). על - פי 'ספר העיקרים' בנויה האמונה היהודית על עקרונות פשוטים וברורים, סביב שלושת העיקרים: מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. [ביגורפיה - פרויקט השו"ת - בר אילן].

[2] רבינו דוד בן שלמה אבן זמרא, נולד בספרד בשנת ה"א רל"ט, ונפטר בשנת ה"א של"ג בצפת. [בזמן האר"י והב"י וכל החברייא קדישא בצפת].

[3] ויסוד הדבר שאונס פטור הוא מגמרא זה. וכפי שכתב באתוון דאורייתא (כלל יג) שהאריך שם בענין פטור אונס, אם פטור לגמרי או לא, ובין דבריו כותב "והנה מצינו בזה מחלוקת בין הדרישה והט"ז בנאנס ולא הי' יכול להתפלל תפלה אחת אם חייב להשלימה בזמן התפלה השני' או לאו עיין היטב בט"ז או"ח סי' ק"ח ס"ק א' דפליגי בהדיא בזה אם האונס פוטרו לגמרי ולא שייך השלמה כיון שלא הי' מחויב כלל בשעתו או דילמא מחויב הי' אלא שלא הי' יכול לקיים וע"כ כשיכול אח"כ שפיר חייב להשלים עש"ה ונלענ"ד דיש להכריע פשר דבר בפלוגתא זאת דיש ב' מיני מצוות א' מצוות שבין אדם למקום לבד ובזה הסברא נותנת דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ומחייב אך את מי שיכול לקיים המצוה ואנוס אינו מחויב כלל שאין הקדוש ברוך הוא מבקש מהאדם רק מה שביכולתו ב' מצוות שבין אדם לחבירו כמו עשיית מעקה ופריעת ב"ח וכדומה דהוא מצד תועלת חבירו ובוודאי לא נאמר בכמו זה דאם הוא אנוס ואין יכול לעשות מעקה שאין הדבר בעצמותו וצריך להיות דוודאי נצרך ונצרך הוא וכן בע"ח בוודאי חייב הוא לפרוע חובו ועליו לשלם ממון חבירו אלא שאנוס הוא ואינו יכול לקיים חיובו משא"כ במצוה שבין אדם למקום לבד דכל עיקר החיוב הוא אך מצד רצונו ית' בלבד שרצה שנעשה הדבר ההוא ואנחנו מחויבים לעשות רצונו ית' ומצוותיו ע"כ על אנוס אין חיוב כלל ואין בו עניין המצוה כלל שהקב"ה רוצה רק ממי שיכול לקיים ולא ממי שאין ביכולתו לקיים ודו"ק היטב בסברא זאת".

 

[געגועים]

וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים (ירמיהו ג' כ"ב), חוץ מאלישע אחר שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו​

מתאים לעניינא דיומא פרשיות שובבי"ם
הלשון שיודע בוראו וכו' מקורו בהגהות הב"ח חגיגה טו. ובעין יעקב: שידע כבודי ומרד בי
ובירושלמי חגיגה: שידע כחי ומרד בי. ובקה"ר ורות רבה: שהיה יודע כחי ומרד בי.

 

[כהנא דמסייע]

בענין זה יש להוכיח גם משער היחוד לחובות הלבבות לגבי הגשמה שכתב שכתבה התורה בלשונות המורים הגשמה למרות שיטען בזה גסי השכל. כדי שיאמינו באופן כללי ויעלו ממדרגה למדרגה בהשגה. וכן נקט החזון איש. ועיין בזה בספר אהבתי תורתך (הנמצא באוצר החכמה) שהביא בזה כל השיטות והדעות. יעויין שם.

 

[אוצרות המלך]

כמה הערות מקופיא ממש כחותה על גחלים, על הדברים

נעבאך און האפיקורוס איז אויך האפיקורס

צ''ל ''נעבאך אפיקורס, איז אויך א אפיקורס''.

עירבת ב' נושאים שאינם תלויים זה בזה
הא' האם נעבאך אפיקורס הוא אפיקורס. וכגון מי שלא ידע שיש תחיית המתים או שהתורה המצויה בידינו היא הנתונה מסיני.
ובתוך נדון זה לדעת הרמב''ם כלול גם מי שטעה והגשים חלילה. כי לדעתו עצם הטעות ביסודות אלו, היא המגדירה לאפיקורס
ולא האשמה והזדון
הנושא הב', האם מי שטעה מתוך התורה, ולמרות שמאמין בכל הכתוב בה, -טעה בדבר שגם מי שיאמין בכל דברי התורה שבכתב ושבע''פ יכול לטעות בו-
נחשב אפיקורס.
שלדעת הראב''ד בדבר שניתן לטעות מתוך התורה, וטעו גדולים וטובים, לא שייך לומר שעצם הטעות מגדירה לאפיקורס, אלא כביכול הנדון הוא 'בתוך בית המדרש' ולזה טען שגדולים וטובים טעו ושגם בדברי חז''ל ניתן לטעות בנקודה זו.
אבל עדיין העוזב שאר עיקרי אמונת ישראל אפילו בשוגג גמור, יש מקום להחשיבו כאפיקורס.
וזה ברור, כי הרי לא חלק הראב''ד על הרמב''ם בעצם האמונה של שלילת הגשמות, אלא רק בהגדרת מין לטועה בזה. והרי הרמב''ם לא פירש כלל מה הדין בשוגג, ואעפ''כ הוה פשיטא ליה להראב''ד שכל מי שכתב הרמב''ם עליו שהוא מין, לא שייך לחלק בזה בין שוגג למזיד
ועל זה באה טענתו שטעות המגשים אינה כפירה בתורה ובמה שכתוב בה, כי שייך טעות בזה, וגדולים וטובים טעו.
הרי להדיא שלא חלק על על עצם המושג אפיקורס בשוגג. רק על הכללת ההגשמה בכלל המינים.
וזה כל תוכן דברי העיקרים
ובלי ביאור זה אין הבנה לטענותיו. כי מה שייך להוכיח מדברים שנחלקו בהם בתוך פרטי האמונה לעניין ההגשמה
וכי לדעת הרמב''ם מעיקרי האמונה שבעולם הבא יש רק נפשות? הלא אין זה אלא פרטים בתוך העיקר
וכל כוונת העיקרים לבאר טענת הראב''ד ולהשוות בין טעות ההגשמה לויכוחים בתוך בית המדרש
אבל לכו''ע הטועה בשאר העיקרים עצמן -ולא בפרט ששייך לדון עליו בתוך התורה- הרי זה נעבאך אפיקורס והוי אפיקורס גמור.

הספר העיקרים עורר נקודה רגישה מאוד מאוד, בכל נושא יש מחלוקות, בנושאי אמונה יש כ"כ הרבה מחלוקת, בנושא הניסים שהיו יש כ"כ הרבה דעות אם לפרש כפשוטם או לא, ובכל מחלוקת יש צד אחד שלפי הרמב"ם הוא כופר, הוא חולק על היסוד של תורה מהשמים.

לפי דבריך שכל מי שמפרש את התורה אחרת מהפירוש האמיתי הוא חולק על היסוד של תורה מן השמים, אלא שהוא נעבאך אפיקורס שאינו אפיקורס
כבר תוכל להוכיח מכל מחלוקות התנאים והאמוראים בפירושי ההלכות והמקראות. והחילוק הגדול בין זה לכפירה בתורה מן השמים ברור לכל בר דעת.
וזה שיבוש וחוסר בהנה בדברי העיקרים. שבא לומר שמותר לחכם לעיין ולדון לפי התורה בדברים שהרמב''ם מגדיר כעיקרי הדת, כשם שמותר לדון בפרטי הניסים שאינם עיקרים. כי לדעתו כשם שעל כל הניסים לא עלה על לב איש מעולם שהם עיקרי האמונה, אלא שהם אמיתיים, כן לדעתו אמונת ביאת המשיח ואמונת החידוש. וזה ברור בלשונו:
''ומכאן הותר לכל חכם לב לחקור בעקרי הדת ולפרש הפסוקים בדרך מסכים אל האמת לפי דעתו, ואף על פי שיאמין בקצת דברים ששמו הראשונים עקרים, כביאת המשיח והחדוש וכיוצא בהם, שאינם עקרים אלא שהן אמונות אמתיות יחויב המאמין בתורה להאמינם, כמו שיאמין בפתיחת פי הארץ במחלוקת קרח ובירידת האש מן השמים וכיוצא בהן מן הנסים או מן היעודים שנזכרו בתורה שהם אמתיים עם שאינם עקרים לתורה, אין זה כופר בתורה חלילה ולא בעקריה, שאם היה זה כופר היו מספר העקרים לתורת משה כמספר הנסים והיעודים שבאו בתורה, וזה לא עלה על לב איש מעולם'' עכ''ל.
ועוד נלמד מכאן שבא להרחיב סברת הראב''ד שכל דבר שהנדון בתוך התורה, אינו מן העיקרים. וגם לדעתו, אילו היו עיקרים, היה הטועה בהם מין.

כתב כנראה ע"פ יסוד הנ"ל

[ובקושיות אלו אני מתכוון לשאול על עצם היסוד של "נעבעך האפיקורוס", אבל מכיון שרבי אלחנן כתב בפירוש המילה מתעסק, כלומר, שיסוד הסברא של "נעבעך האפיקורוס" מגיע מיסוד הדבר ש"מתעסק" לא יוצא ידי חובתו],

לענ"ד הדברים תמוהים.
א. אין שמץ רמז לדבר שסברת נעבאך אפיקורס היא מיסוד מתעסק, ואין לזה מובן כלל.
ב. רבי אלחנן לא בנה את יסודו על סברת נעבאך אפיקורס, ולא דבר על מי שאינו מאמין למשל בתושב''ע בתחיית המתים. שבו לא שייך סברת מתעסק אם מאמין במצוה. וכל דבריו הם רק בכופר בתורה שאין לו פסח ולא מצה. וכלשונו ''והכופר אינו יודע שהיום פסח ולא שזו מצה של מצוה, דלפי דעתו ליכא שום מצוה בעולם,'' ולכן נצרך לדון למ''ד מצוות אין צריכות כוונה, כי למ''ד צריכות כוונה תיפוק ליה שלא כיון.
וכל הנדון אינו שייך כלל לגדרי אפיקורס, ולשאלה אם יש ממש במצוותיו, אלא הכל נדון בגדרי מתעסק צא ולמד מסיום דבריו
''מיהו נראה דלפי מ"ש במ"מ דאכילה שאני שכן נהנה אם כן גם במתעסק יצא כמו חלבים ועריות וצ"ע בזה''.

א. לא מצאנו בשום מקום בעולם, שמי שיש לו שאלות באמונה או ספיקות באמונה לא קיים מצוה מימיו, לא שמענו בכל ספרות חז"ל הענק כזה דבר.

וגם רבי אלחנן לא שמע על זה, ולכן דן רק על כופר בתורה ורק מדין מתעסק, וגם בזה צידד שבמידי דאכילה קיים מצוה.

והרי ידוע דברי הגמרא בעבודה זרה (ג, א) "אלא, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו". פירש רש"י - בטרוניא - בעלילה. ושם מדובר על גויים, ובודאי ק"ו בן בנו של ק"ו לבנים של מקום ישראל עם קדושים.

אני לא מוצא שום קשר. גם אילו נניח שאפיקורס שקיים מצוה אין בה ממש, איך זה שייך לעניין של טרוניא ועלילה?
ואיך עובד ק''ו מגויים על אפיקורסים?

ב. התשובה על הקושיא העיקרית שהוא בגדר מתעסק - באדם יש שכל ורגש, בד"כ הם אויבים גדולים אחד לשני, כלומר, אדם מפחד ממשהו, אומרים לו אם תפחד תקבל התקף לב ותעלה מיד השמימה, האם זה יגרום לו לא לפחד??? ברור שלא!! וכל הלאה אפשר להמשיך בעוד מילוני דוגמאות, השכל והרגש הם לא קשורים בכלל אחד לשני. ה"ה לענינינו, נכון שבשכל הוא כופר ולא מאמין שיש אלוקים שמצווה וכו', אבל ברגש בגלל שהוא יהודי ולא ידח ממנו נידח, הוא מרגיש ברגש לקיים את המצוה, ואיך אפשר לקרוא לזה מתעסק. אם חז"ל היו קוראים לזה מתעסק היינו מקבלים דבריהם, אבל בדרך השכל והפשט אין קשר בין מתעסק לאחד שפועל לשם ה' ע"פ רגש ולא ע"פ שכל.

וראיה לדברי, מנהג העולם כבר הרבה שנים, איני ידוע מתי בדיוק בהיסטוריה התחילו לנהוג כן, עכ"פ אצל עולם החסידות שזה כבר 300 שנה לא עסקו בספרי חקירה, והיום לא עוסקים כלל מעניני אמונה, וא"ת שהוא בכלל אפיקורוס מחוסר ידיעה, א"כ כולם אפיקורוסים. הרי אם תגש לאדם רגיל ותשאל אותו מה מעלת משה רבינו יותר משאר הנביאים, אני כמעט בטוח שרובם לא ידעו, אבל זה עיקר באמונה והרמב"ם שם מונה את כל מעלות משה רבינו מעל שאר הנביאים.

איני בא לומר שלא צריך לעסוק ולהתאמץ לדעת את עיקרי האמונה על בוריין, אבל איך אפשר לומר שכל העולם כופר??? א"א לצרף למנין כמעט אף אחד, צריך לבחון קודם כל את כל אחד ממשתתפי המנין בכל הי"ג עיקרי אמונה. שהרי חסרון בלימוד, כלומר אין לו דעות כוזבות ח"ו, אלא פשוט אינו חכם מספיק ואינו יודע את כל החילוקים בין משה רבינו לשאר הנביאים, הרי הוא כופר בעיקר וא"א לצרף אותו למנין. ומה תאמר על כל הנשים הצדקניות שאינם עוסקות בנושא זה כלל וכלל??? ולמה לא מצאנו עוררים ע"ז??

זה יותר טענת הרגש.
ולגופו של עניין
א. אם הוא אוכל מצה מחמת המצוה, הרי זה מצוה. ואם לאו, הוא מתעסק. לא צריך לזה פסיכולוג.
ב. די בזה שמאמינים שמשה רבנו גדול מכל הנביאים וככתוב בתורת משה. ומי שאינו יודע העיקר הוא אפיקורס ומי שאינו יודע הפרטים, לא.
צא ושאל לכל יהודי ויהודיה ויאמרו לך שמשה אב לכל הנביאים ורואה באיספקלריה המאירה. ומעולם לא ראיתי מי שלא ידע.
ונשים צדקניות דידן רגילות בי''ג עיקרים שבסידור, יותר מבעליהן.

ובהערות "דבר הלכה" שם אות כ' האריך בזה, וכותב כך וכו'

בזה הנחת קצת חומר הקושיא על הטעות, שכבר טעו לפניך בהבנת דברי רבי אלחנן הברורים. (ושבכל מקרה אין להם שייכות לנד''ד).

שהויכוח בין דרך החסידות לגר"א היה על סוד הצמצום, אם להסתכל על הצמצום כפשוטו או לא,

זה נוסח חב''ד. אבל אין אחד מלומדי תורת הגר''א שלומד כך
ובלא''ה אינו שייך לכאן כלל.

 

[אוצר התורה]

צ''ל ''נעבאך אפיקורס, איז אויך א אפיקורס''.

תוקן. יישר כח.

 

[שלום הלוי]

תוקן. יישר כח.

מי גילה לכם איך צריך לכתוב,
אני שמעתי את האימרא כך, והתרגום: "מסכן, אבל אפיקורוס, הוא גם אפיקורוס"
וזה ממש מתאים, "נבעאך, און", כלומר, "מסכן, אבל".
אבל אני לא מתווכח עם המסורות כנראה איש מפי איש עד מקור השמיעה, [כנראה, מחמת הוודאות עד כדי שצריך תיקון].

 

[אוצר התורה]

מי גילה לכם איך צריך לכתוב,
אני שמעתי את האימרא כך, והתרגום: "מסכן, אבל אפיקורוס, הוא גם אפיקורוס"
וזה ממש מתאים, "נבעאך, און", כלומר, "מסכן, אבל".
אבל אני לא מתווכח עם המסורות כנראה איש מפי איש עד מקור השמיעה, [כנראה, מחמת הוודאות עד כדי שצריך תיקון].

אתייג את המנהל @אוצרות המלך

 

[אוצרות המלך]

מי גילה לכם איך צריך לכתוב,
אני שמעתי את האימרא כך, והתרגום: "מסכן, אבל אפיקורוס, הוא גם אפיקורוס"
וזה ממש מתאים, "נבעאך, און", כלומר, "מסכן, אבל".

א. לשון רבי אלחנן (צוטט בתוך דבריך) ''דער וואס איז נעביך אן אפיקורוס איך אויך אן אפיקורוס''
ב. און, אין תרגומו אבל. אלא ו' החיבור. ובכל מקרה המשמעות של המושג נעבאך אפיקורס היא שהוא אפיקורס ע''י מסכנות ולא במזיד.
בהגדרה נעבאך און אפיקורס פחות מתבטאת המשמעות הזו.
ג. עיקר התיקון הוא על מילת ''האפיקורס'' שהיא שיבוש של א אפיקורס או אן אפיקורס.
ד. אין לי מושג ממי שמעת. לענ''ד בכל נסיון לשמוע מעוד מקורות, תגלה שהנוסח המקובל הוא כאמור.