סדרת מאמרים סדרת מאמרים בנושא עדות - ב'

עיון בדעת התוס' בגדר חובת הגדת עדות.
א.​

הובא בתחילת הכתבים בנידון דידן נקרא "חובת הגדת עדות". והדין הוא היודע עדות לחבירו (ויש לחברו תועלת בה) חייב להעיד.

והנה ע"פ דברי רש"י. והמבואר ע"פ ביאור הגרי"פ פערלא (סה"מ לרס"ג עשה פ"ד), הא דאיכא חובה להעיד מבואר בבירור. א. בדברי רש"י "עליכם מוטל חובה" דהיא חובה להעיד. ב. דבר זה נלמד מתוך דברי הפס' דכתיב "והוא עד" ואת תיבות אלו מטעימים בניגון המורה על חובה. (דהיינו עם סימן קריאה הנשמע כפקודה. שהיא להעיד).

והתוס' לא ביארו כן. [א] אלא ביארו דילפי' מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו".

ב.​

ובפשטות יל"ב בדעת התוס'. דמדברי הפס' "אם לא יגיד ונשא עונו" נמצא שראתה התורה אדם שלא מעיד כחוטא, ופשוט שרצון התורה שאדם לא יחטא, על כן מחוייב להעיד. כדי שלא יחטא במניעת הגדתו.

והנה בסו"ד (ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא) הוסיפו התוס' "ודווקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד, שוב אינם יכולים להעיד, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד" וכוונת התוס' לומר דנשיאות עון איכא רק כשהעדים אומרים בב"ד "אין אנו יודעים". משום דכעת אינם יכולים לחזור בהם.

ועפי"ז נמצא דאימתי ראתה התורה את המונע הגדה כחוטא. דייקא אם אינו יכול לחזור בו. אבל אם סתם יסרב להעיד, כיון שיכול לחזור בו, אינו חוטא, וא"כ מובן דהתוס' סברו דאין שום חובה מה"ת להעיד. אלא איסור למנוע הגדה. ודלא כרש"י.

ג.​

אמנם טרם לכן, יש להתבונן מדוע דייקא אם מנע העד את האפשרות להעיד איכא נשיאות עון. והפשטות בזה. כיון דנשיאות העון פעולתו שבדיני אדם יפטר מלשלם. אבל בדיני שמים חייב. דהיינו כמו כל חיוב בגרמא. וא"כ מובן דכיון שאמר איני יודע אינו יכול להעיד. ממילא נמצא שגרם לחבירו שיפסיד ממון. שאינו יכול להוציאו בדיינים. הלכך חייב בדיני שמים. כמו כל מקום שאדם גורם לחבירו להפסד ממון.

אך עוד טרם שנתחבט בהגדרת "גרמא בנזיקין" ואם הכופה עדותו שייך לזה. יש לדחות שייכות, גרמא דנזיקין לנ"ל בראיה ברורה. במס' ב"ב (דף כ"ב ע"ב) דנו התוס' בגדר דגרמא (ד"ה זאת) ופירטו התוס' כמה וכמה אופנים דבהם הנזק הוא בגרמא. והביאו אף את הסוגיא דהכונס (ב"ק נה ע"ב) דהתם מנו ד' אופנים דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש. והנה התוס' ב"ב, הביא שנים מהם ושמט שנים מהם. ואחד מאלו שהשמיט הוא "היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו" מוכח שסברו התוס' דהכופה עדותו הוא דחייב בד"ש אינו משום גרמא. [ב]

ד.​

ויש להקדים לצורך הביאור שיובא אי"ה. הנה בכל מקום שאדם חוטא יש ב' אופנים בחטאו. א) חטא עובר. והוא שחטאו לא הותיר שום רושם כגון אדם שאמר לחבירו ביום שכעת לילה הנה אותו אדם חטא בחטא "מדבר שקר תרחק", אך חטאו נפסק ברגע שבלם פיו. משום ששום אדם לא האמין לרגע שבאמצע היום כשהשמש ברקיע, שכעת לילה.

ב) חטא מתמשך. כגון ישבו כמה בנ"א בבית אפל ואחד מהם שידע שכעת יום אמר לחבירו שכעת לילה. אותו אדם עבר על חטא מדבר שקר תרחק, אך חטאו חמור טפי מאופן א' מאד דכל עוד לא יראו אותם מוטעים את אור היום, יחשבו שכעת לילה.

והנה בב' האופנים הנ"ל החטא הוא אותו חטא. והוא בעוון שקר. אך השוני ביניהם הוא בפירות היוצאים ממעשה החוטא.

ה.​

ועפי"ז מבואר שפיר, שיטת התוס' קמה מתיבה אחת "ונשא". הנה נתבאר לעיל (אות ב') דהמודד הוא דמקום שיש עון מורה שיש חובה למנוע את העון. ועפי"ז לשון הפס' צריך ביאור. דעפי"ז הלשון היה לו להיות "אם לא יגיד ועיוה" להורות שחטא במניעת הגדתו אבלנשיאות העון ל"ל. על כן הבינו התוס' דלשון "ונשא עונו" מורה על ב' ענינים א) עצם העון, ב) נשיאות העון.

והנה עצם העון הוא חסרון העדות, וכנתבאר. דיש לכל אדם חובה למנוע עון. על כן חייב הלה להעיד.

אך נשיאות עון יל"ע מהו. אך ע"פ ההקדמה הנ"ל מבואר שפיר "נשיאות עון" הוא מלשון "משא" שנושא על גבו את העון. וענינו, שהעון השתרש דהיינו מה שנתבאר באות ה' חטא מתמשך) והוא, כשהעד אומר בב"ד איני יודע ואינו יכול לחזור בו, ע"י מעשה זה מונע בכל חייו את יכולתו להעיד.

ו.​

וכעת ע"פ ביאור זה יש לתרץ כמה קושיות בתוס' דידן. ויש לפרט את הקושיות.

א) הקשו התוס' דמנ"ל דקרא במניעת הגדה קמיירי. אפשר דדייקא במניעת הגדה שבשבועה קאתי. ותירצו דשבועת העדות היא בדבר שאם לא יגיד ונשא עונו. והוכיחו התוס' מהסוגיא בסנהדרין (ל"ז ע"ב) שמצינו דבלא שבועה איכא נמי נשיאות עון.

וקשה דכל המעיין שם בסוגיא יאמר שאת כל הקושיה הנ"ל אפשר להקשות על הסוגיא דסנהדרין. וא"כ מה הוכיחו התוס'.

ב) מדוע באמת לא הקשו התוס' את הקושיה הנ"ל בסנה'.

ג) בסוגיא דסנה' עיקר הפס' לדעת התוס' חסר והוא התיבות "ונשא עונו".

ד) בסו"ד התוס' דדייקא אם אומרים העדים בב"ד "אין אנו יודעים" אז חייבים בדיני שמים. וקשה דמנ"ל לתוס' דין זה.

ה) מה שייכות ענין זה לענין שלפניו. דבתחילה דן התוס' דפשיטות דקרא אינה על מניעת הגדה. כמו שמוכח שהתוס' דנים על "פשיטא דאו' היא" (דאי"ז פשיטא משום דהמ"ל דבשבועת עדות מיירי) אך הנידון מתי חייב בד"ש שייך לעצם הדין "היודע עדות לחבירו וכו' חייב בדיני שמים".

ו) בדברי התוס' "דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והיינו אם לא יגיד דקרא" מנ"ל דאם לא יגיד דקרא היינו שאינו יכול לחזור בו [ג].

ז.​

ולתרץ כל קושיות אלו יש לבאר כל שלב בתוס' עם הוספות ע"פ הביאור הנ"ל ובעזהשי"ת כל הקושיות יבטלו מעליהם.

קושית התוס'. "וא"ת התם מיירי כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה" ביאור הקושיה מנא ליה דנשיאות עון איכא כשאמר איני יודע וכו'. אפשר דנשיאות עון היא כשנשבע שאינו יודע. וא"ת דא"כ מהו העון. ל"ק. העון הוא עצם מניעת ההגדה ושבועת העדות היא נשיאות העון.

תירוץ התוס'. "וי"ל דה"ק קרא. כשעובר (על שבועתו - ב"ח) בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה. אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון" כיון דונשא עונו כתיב גבי אם לא יגיד. משמע שחסרון ההגדה הוא נשיאות עון. ולא שבועת העדות דבמקום שיש נשיאות עון אם ישבע, חייב קרבן.

השוני מההו"א למסקנא. כמו שכבר נתבאר (פרק א) בהו"א הבינו בתוס' ד"ונשא עונו" הוא הדין שאם ישבע בדבר שהוא עד ולא הגיד. ישא עון. אך למסק' הינו המשך התנאים בשבועת העדות (וכנתבאר שם) וממילא הנשיאות עון היא ההמשך דאם לא יגיד דהיינו חסרון הגדה באופן משורש טפי.

ח.​

ועפי"ז מובן היטב מדוע מבארים התוס' דייקא כעת מאימתי איכא נשיאות עון. משום דאתינן להכא. דנשיאות עון הינו פעולה המשרישה עון ראשון. א"כ הוצרכו התוס' לבאר האיך משרישים את פעולת סירוב להעיד. והביאו אופן שבה מונע הלה את עדותו. כשאומר בב"ד איני יודע ואינו יכול לחזור בו. וא"כ זהו אם לא יגיד דקרא. משום דאם לא יגיד כתוב יחד עם ונשא עונו. משמע דלא הוי סתם חסרון הגדה. אלא חסרון הגדה של ונשא עונו [ד].

וכ"ז מושרש על הוכחת התוס' דאיכא עון במניעת הגדה. שהוכיחו התוס' מסנה' בזה"ל "כדמוכח במתני' באחד דיני ממונות" והסוגיא בסנה' (דף לז ע"ב) מיירי בסתם סירוב שיכול לחזור בו. כדכתיב שם "ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד" נמצא דעצם חסרון הגדה הוי עון. ועפי"ז יכלו התוס' לבאר מהו נשיאות עון.

וכעת מובן היטב מדוע ל"כ "ונשא עונו" באותה משנה, משום דאין הנידון גבי נשיאות עון. אלא גבי סתם עון. וזהו שביכולתו להעיד ולא העיד, אבל ונשא עונו הוא באופן שהעד אינו יכול לחזור בו

וכעת קושיה הנ"ל דה"מ כשעבר על שבועתו גבי הסוגיא דסנה' ליכא למפרך. משום דקושיית התוס' היא דאפשר דנשיאות העון היא השבועה. אך עצם העון ודאי דזהו מניעת הגדה.

ט.​

להוסיף בדרך אפשר. נתבאר (באות ג') דהחיוב בד"ש אינו משום גרמא דנזיקין אלא משום "ונשא עונו" וא"כ צ"ב כיצד הבינו חז"ל דנשיאות עון הוא חובה בד"ש לשלם את מה שמנע בעדותו ביותר דבשאר מקומות בתורה שמצינו לשון בסגנון ד"נשיאות עון" היינו עונש הגוף ולא עונש ממון. א"כ מהו השוני בנידון דכופה עדותו.

אלא ע"פ הנ"ל דנשיאות עון היינו עון מושרש מובן הענין, הנה מטרת החובה להעיד היא שזה תיקון העולם שלא יגזלו כ"א את חבירו אמרה תורה שאחד חייב לחבירו ממון מחוייב להעיד [ה].

הנה מעיקרא עדות עדיפה משהעד ישלם לנזקק לעדות, א. משום שרוצה אדם בקב שלו, ב. דמלבד הענין שלא יפסיד הלה רצתה התורה שהשני לא יגזול. על כן מחוייב להעיד.

אך כשמנע הלה כל יכולת להעיד, לא נותרה ברירה מלבד שישלם, הכן בדיני אדם א"א לחייבו משום דלא גזל מידי ואף לא גרם להפסד, דההפסד עשה הגזלן, אך מ"מ כדי שיוסר נשיאות העון מחוייב לתקן מה שיכול לתקן, ולכך צריך לשלם למפסיד, עכ"פ בד"ש.

---

[א] ולכאורה משום דפשטות הפס' אינה מורה כך. שהרי בפס' לא מצינו שום אות להטעימה אחרת מהפשטות, ועוד דמהתיבות "והוא עד" ילפי' בכמה דוכתי דינים אחרים. כגון (שבועות ל"ה ע"א) דשבועת העדות איתא רק כשייחד עדיו. ועוד דינים שונים הלכך ל"ס כרש"י.
[ב] ואין לבאר דזה משום תנא ושייר דהנה בב"ק אחר סו?? מובאים עוד אופנים דגרמא. והתוס' ב"ב הביאו אותם משמע דהא דהשמיטו את האופן של היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו היינו משום דחיובו אינו משום גרמא.
[ג] וא"ת משום דכתיב "אם לא יגיד" בלשון עתיד. שפי' שלא יגיד ואם יכול לחזור בו. עדיין יכול להגיד. אך זה אינו. דהנה מצינו שהתוס' סברו גבי אדם שלא מל בשרו דאפי' שיכול למול את עצמו "לעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו" (מס' מכות דף י"ד ע"א ד"ה לאפוקי בסו"ד) והנה דין כרת בביטול מילה נלמד מהכתוב (בראשית י"ז, י"ד) "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר" והנה גם במילה נכתב בלשון עתיד ד"לא ימול" כתיב ואפ"ה הבינו התוס' דאין שום שיכות בין לשון הפס' לדיןאלא שהתורה מדברת מכאן ולהבא.
[ד] משא"כ גבי מילה ל"כ איזה חסרון מילה הוי ולכך משמע אפי' יכול למול, והא ד"לא ימול" להבא משמע הינו משום דהתורה דברה למה שיקרא להבא. מזמן הוראה זו ולא לעבר.
[ה] ויעויין בסה"מ לרמב"ם (עשה קע"ח) שכתב דהטעם שחייבים להעיד ברור לכל אחד ואי"צ לבארו