סדרת מאמרים פתיח - כללי ההנהגות בספק ממון חלק ב' - סדרת מאמרים

מאמר קודם בסדרה

כללי ההנהגות בספק ממון חלק ב' - פתח דבר​

בהמשך לפרק א' בסדרה - "יסודותיהם של משפטי הממון.
הנה כלל גדול הוא בכל עניני וגדרי ההנהגות והבירורים בספקי ממון, דכאשר אנו באים להכריע הכרעות בספק ממון, אין אנו באים לפסוק הכרעות ופסקים הלכתיים מדיני והל' הספקות, דכאשר אנו דנים ובאים להביא דינים מצד הלכותיהם המסתעפות של הספקות, במקום המושגים טענות ודררא דממונא שמצינו בנידונים ממוניים נמצא רוב ועד אחד, ובמקום המושגים יחלוקו וכל דאלים גבר ימצאו את מקומם המושגים הבסיסיים חזקה דהשתא וחזקה כדמעיקרא, וכיון שלא מצינו את המושגים הללו בנידונים ממוניים, מוכרח שכאשר אנו באים לדון ממון מצד שאנו מסתפקים מיהו הבעלים עליו, אין אנו באים לדונו מדיני הספקות אלא מדיני הממון, דהיינו מהו דין הממון להיעמד במצב כזה, דוק בה והפוך בה, דוק בש"ס ופוסקים ותמצא כן, ודברים אלו הם יסוד גדול בכל דיני וההכרעות בממון.

הכרעות והספקות הממוניות מגיעות ומוכרעות על ידי ארבעה כוחות הפועלים או שקיימים בנידון והספק.​

הענין הראשון:
כוח ה"מציאות", דהיינו כוח המציאות שמכריחה אותנו לדון כמוה, ואף אם אין כאן שום צדק, כדמצינו בקניני גזילה, רשות שומר וכיוצ"ב, דאף שאין שום כוח מוצדק ומובן שנפעל על פיו, על כל פנים המציאות תקבע לפני שנחליט האם כך ראוי שיעשה או לא וענין זה הוא הנידון העומד בפסקים כגון "מוחזק" "תפיסה בספיקות" "חזקה מה שיש לאדם תחת ידו שלו" "רוב" ו"קרוב", דכולי הנך אין להם שום ענין לזכויות והתביעות הצודקות של הבית דין, אלא בכולי הנך ה"מציאות" היא הקובעת, אמנם יש שמפליגים עם סברא זו, ויש המגבילים אותה, דהנה רב המנונא סבר שתקפו כהן לא מוצאין מידו, דהרי ב"מציאות" הממון בחסותו, והרמב"ם והרמב"ן הפליגו שכאשר אדם טוען שהממון שמחזיק איננו שלו על כל פנים יהא בזה חזקת מטלטלין, ונחזיק שהממון הוא שלהם, וכן הלאה בשאר ההכרעות מעין אלו.

הענין השני:
כוח ה"בית דין", שבית דין באים ומנסים להכריע דברים שיהוו סדר את העולם, ובדרך כלל הדברים מתהווים כאשר הם באים לברר את המציאות אבל בחלק נכבד מהמקרים, אין זה מגדרי האמת, והנה כאשר אלו השיקולים בהכרעות הדינים, פשיטא שנמצא חילוקים כעין "ודאי רמאי" "החלוקה יכולה להיות אמת" ועוד כהנה וכהנה, דהרי הפסקים מעין אלו הם באים מהכרעותיהם ופסקיהם של בית דין דענינם הוא סדר העולם ותיקונו, וזהו הפסקים ששנינו כגון "יחלוקו" "כל דאלים גבר" "מונח עד שיבא אליהו" ועוד.

הענין השלישי:
כוח ה"אמת", דהיינו בעצם וגוף המקרה הנידון, מיהו באמת זכאי לקבלת הממון, מחמת זכותו האמיתית שהיתה לו מאז ומעולם וכגון בהלואה שהוא המלוה, וכגון בנזיקין שהוא הניזק וכל מקרה ואופן לגופו, ואלו הם ההכרעות הנפסקות על פי "עדים" "אנן סהדי" "שטר" ועוד.

הענין הרביעי:
כוח ה"טוען והנטען", שיש הלכה מסוימת שאנו רואים אותה בכו"כ הכרעות בספקי הממון, שהמוביל בה"דין תורה" שבינהם זכאי לקבלת הממון מצד עצם נצחונו את חברו, ומכוח זה עלינו לתת למי שכוחו בטענותיו יתר על חברו, וכגון שמצינו ב"ברי ושמא" "שבועה" "מיגו" ו"מתוך שאינו יכול להישבע משלם".

 

[דבר היושר]

נו. באמת.
אפילו על הפתיח הקצר (והלא מסובך הזה) אינני מקבל תגובות?!

 

[פסיק פומיה]

דברים מתוקים מדבש. אך לענ''ד יש להעיר כמה נקודות.
א. כח בי''ד הוא אכן כח כדמצינו בסנהדי' גבי טעה בשיקול הדעת שהדין נשאר וישלם מביתו (אמנם שם לכאו' איירי גם לגבי איסור והתר גבי טיהר את הטמא וצ''ע) ואי''ז קשור בהכרח להלכה של יחלוקו שבפשיטות אינה עניין לכח בי''ד אלא תוצאה של המוחזקות, וכן ההלכה דכדא''ג שגם היא נובעת ממצב ממוני שהממון מוטל בין שניהם והתופס ונעשה מוחזק יכריע. וההלכה של יהא מונח אמנם בעינן בשבילה בי''ד אך לא מצד גוף ההכרעה שיהא מונח אלא מצד הקביעה שזה ממון לא מבורר.

ב. דיני הטענות הם חלק מדיני מוחזקות ויעוי' בר''י מיגש ( איני זוכר מקומו כעת) שכתב כן להדיא שמהני ברי כנגד שמא מפאת היותו מוחזק מכח טענתו (היינו זה הבעלים הסתמי שאנחנו רואים לפנינו, וכן בנתה''מ שכתב כי הטוען ברי על חפץ הפקר יעשה עליו מוחזק ויזכה בו.
אך אין מקור לתוכן עצמי לדיני טו''נ לבוא ולומר כי ישנה הלכה שמכיון שניצחתי בדין היינו טענתי טובה משלך זה סיבה לזכיה בממון.

ג. יש מקום לומר כי גם פר' עדות אינה הכרעה לעצמה בממון אלא היא הלכה בבי''ד היינו שהם מחוייבים לפסוק ע''פ עדים, וא''כ שוב ענינה - כח בי''ד. ( ואפ' שתליא בחקירת הגרש''ש האם עדים מביאים לבי''ד הסיפור ובי''ד פוסקים , או לחילופין הם קובעים שורת הדין וכן יש להם כח הכרעה עצמאי.)

ד. שטר בממון ( היינו ראיה) גם הוא ישל''ע כמו הנ''ל בעדות אם יש בו תוקף עצמי או הלכה בהלכות בי''ד שפוסקים ע''פ.

ובתמצית לענ''ד ישנם ב' כוחות בממון א. מוחזק ב. בי''ד שניתן בידם הכח לקבוע דין הממון בלא קשר למציאות בבחינת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

 

[פסיק פומיה]

הרב @דברי יושר המשך במלאכתך הקדושה אני משוכנע שיש רבים וטובים שקוראים את מאמריך נהנים ומקבלים המון אם זה בתוכן הדברים בעצמם בהתבוננות מחודשת בשורשי הדברים, ואם זה בקבלת מושגים לירד לעומקה של הלכה להבין כי לפרי יש עץ ולעץ יש שורש, ונמשלו ד''ת לתאנים ככל שאדם ממשמש בהם מוצא בהם טעם.

 

[דבר היושר]

א. כח בי''ד הוא אכן כח כדמצינו בסנהדי' גבי טעה בשיקול הדעת שהדין נשאר וישלם מביתו (אמנם שם לכאו' איירי גם לגבי איסור והתר גבי טיהר את הטמא וצ''ע) ואי''ז קשור בהכרח להלכה של יחלוקו שבפשיטות אינה עניין לכח בי''ד אלא תוצאה של המוחזקות, וכן ההלכה דכדא''ג שגם היא נובעת ממצב ממוני שהממון מוטל בין שניהם והתופס ונעשה מוחזק יכריע. וההלכה של יהא מונח אמנם בעינן בשבילה בי''ד אך לא מצד גוף ההכרעה שיהא מונח אלא מצד הקביעה שזה ממון לא מבורר.

בסי"ד במאמרים אחרי הבאי הבאים (זה יקח עוד תקופה) ניגע ממש בנקודות שהזכרת, נשטח את שיטות הראשונים כיאה, ונביא את בי' רבותינו מעתיקי השמועה, ויתן הקל שלא תצא תקלה תחת ידינו.
וכן כל שאר דבריך הזכים בסי"ד נעמוד עליהם כאו"א לפרטי פרטים, ואז נראה האם כ"ת צודק או לא.

 

[אורי]

נו. באמת.
אפילו על הפתיח הקצר (והלא מסובך הזה) אינני מקבל תגובות?!

יישר כח גדול לכת''ר שליט''א
אנחנו שומרים את העיון בדבריך לעת נעסוק בעניינים אלו שוב, אלו עניינים שלא דשים בהם בכל יום זה לא פרשת השבוע או ענינים שהזמן גרמא, אלא צריכים ישוב הדעת כשנמצאים בהאי סוגיא, ועל כן אל ימנע עצמו מלהמשיך בעבודתו באם עוסק בעניינים אלו עתה, והרי הדברים כאן שמורים לעד ואפשר לעי' בהם בבוא הזמן