מאמר תורני קידוש והבדלה בכוס חד פעמית

דעות הפוסקים על קידוש נט"י והבדלה בכוס חד פעמית
{נ.ב מאמר זה בעיקרון הוא יותר ליקוט דעות הפוסקים, אולם אעפ"כ אמרתי שכדאי לפרסמו לציבור עקב שייכותו ובקשות של מספר אנשים. בהמשך בע"ה נפרסם מאמרים מקיפים אי"ה ועוד חזון למועד}.
​

ידועה השאלה האם מותר לקדש או להבדיל בכוס חד פעמית, וננסה לבאר דין זה בקציר האומר כפי שידינו מגעת בעז"ה.

הנה באגרות משה (ח"ה או"ח ג' סי' ל"ט) כתב שאין לקדש בכוס חד פעמית, מפני שאחד הדברים הנצרכים בכוס של ברכה הוא שיהיה חי - דהיינו שתהיה הכוס שלמה [1], ואם היא שבורה אפי' קצת, אין לה חשיבות של כוס שלמה (מג"א). וכ"ש בנידו"ד שאין לכוס זו חשיבות כלי כלל ולכן אין ראוי לקדש עליה. אך סיים שמ"מ אם אין לו כוס אחרת אולי יהיה אפשר להקל.

וכן פסק המנחת יצחק (ח"י סי' כ"ג, הו"ד ביחל ישראל טאובה עמ' ק"צ) שאין לקדש בכוס חד פעמית, וטעמו הוא ע"פ דברי הרמב"ם (כלים פ"ה ה"ז) שכתב: "וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה, ואם חשב עליה מתחילה מקבלת טומאה". כלומר, כלים שנעשים להשתמש בהם פעם אחת ואח"כ נזרקים, אין עליהם תורת כלי ואינם מקבלים טומאה, וכמו שלעניין טבילת כלים אינה חשובה כלי כך הוא הדין לקידוש ואין זה חשוב כלי. והוסיף שם שאם אין לו כלי אחר ומחליט בדעתו שישתמש בכוס שימוש קבוע יכול לקדש על זה, וכן מוכח מסוף דברי הרמב"ם שאם חושב להשתמש בה מקבלת טומאה.

וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"א סי' נ"ה), וכתב שכך פסק לו האדמו"ר מסאטמר שאין לקדש בכוס של נייר, שמחמת שמשליכים אותה לאחר השתייה אינה חשובה ככלי [2].

אולם בשו"ת פאת שדך (ח"א סי' ל"א) כתב, שאין לאסור לקדש בכוס חד פעמית, שאם רוצים לאסור מפני שכאשר מוזגים בכוס כזו מים חמים הכוס נמסה ונפגמת, הרי מבואר במסכת כלים (פ"ג מ"ז) שכלי זפת הנפגמים בחמין אם עשאן וייחדן ליין שהוא צונן נחשבים לכלי ומקבלים טומאה, ואע"פ שנפגמים בחמין מ"מ כיוון שהם עשויים לצונן הרי ראויים לתשמישם ושם כלי עליהם ומקבלים טומאה.

וכתב שם עוד, שאע"פ שנחלקו הפוסקים אם כלי של נייר מקבל טומאה, עכ"פ אין דין כוס של ברכה תלוי בדין קבלת טומאה, והרי יש כלי גללים אבנים ואדמה שאינם מקבלים טומאה נחשבים לכלי לכמה דינים ובכללם נטילת ידיים. ומ"מ סיים שאין זה כבוד הברכה לברך על כלי פשוט כל כך, וכבוד המצווה הוא לברך על דבר חשוב, ולכן עדיף לקדש בכוס רגילה.

הציץ אליעזר[3] (חי"ב סי' כ"ג) כתב גם כן לדחות את סברת האגרות משה שהובאה לעיל (שכוס חד פעמית אינה בכלל 'כוס חי'), שרק אם הכוס שבורה - היא לא נקראת שלמה, אבל אם כך הוא דרך יצירתו של הכלי וודאי שהוא בכלל 'כוס חי'. ועוד כתב לדחות את ראיית המנחת יצחק מדברי הרמב"ם, שכוס חד פעמית אינה דומה לקרן שרוצה לשתות בו, מפני שבקרן כך הוא מתחילת ברייתו ולא נעשה בו שום מעשה לייחדו לתשמישו, משא"כ בנידו"ד כיוון שנעשה בכוס מעשה אינה נחשבת כקרן אלא ככלי.

והוסיף שם להביא ראיה לדברים אלו מהרמב"ם (כלים פ"ב ה"א), שמדבריו מוכח שכל כלי שנעשה לשימוש מקבל טומאה ואפי' כלי פחות, וכך כתב הרמב"ם: "העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל, או מן הנייר אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה, או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפי' חקקום התינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינום לכף מאזנים הרי אלו מקבלים טומאה". ולכן פסק שוודאי שמותר להשתמש בכוסות כאלו לקידוש או להבדלה ונט"י.

וכן פסק בחזו"ע (שבת ח"ב): "כוס שעשוי מפלסטיק או מנייר עב, כשר לקדש בו קידוש היום, ומשום 'זה אלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות' טוב לקדש על כוס של כסף או זהב". וכן פסק בהלכה ברורה (חט"ז, עמ' רס"ו), שמותר לקדש להבדיל וליטול ידיים בכוס חד פעמית, אלא שמ"מ עדיף לקדש על כוס רגילה, ואם אין לו אלא כוס חד פעמית נכון שקודם השימוש בכוס זו יחשוב בדעתו להשתמש בה פעמים נוספות לאחר מכן. גם בילקוט יוסף (שבת ח"א כרך ג' סי' רע"א עמ' שפ"ד) כתב, ש'האמת תורה דרכה שמעיקר הדין אפשר ליטול ידיו או לקדש בכוס חד פעמי', ואי"ז דומה למה שהביאו הפוסקים מדברי הרמב"ם בדין קרן, שהקרן לא נעשתה לשם כלי ולא ניכר שהיא כלי, משא"כ בנידו"ד שנעשה לשם כלי, ואף ראוי הוא לשימוש חוזר, ורק מפני שמחירם זול ביותר משליכים אותם לאחר השימוש, אך מצד האמת ראויים הם לשימוש חוזר וממילא יש עליהם שם כלי (וכדברי הציץ אליעזר). וראה עוד בדבריו שדחה גם את האגרות משה הנ"ל.

ובספר סיכום הלכות (שבת, סי' רע"א עמ' 231) הביא שגם הרב רימון התיר לקדש בכוס חד פעמית לכתחילה. וכן דעת הראשל"צ הרב מרדכי אליהו (שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' י"ט) שאין בעיה לקדש בכוס חד פעמית. ובשו"ת חיי הלוי (ח"א סו"ס כ"ב) הביא שדעת הגר"ש וואזנר נוטה לדברי המתירים, שכוסות אלו שנעשו לשם קבלה ואין בקבלתם שום ריעותא אין מקום בידינו לפוסלם לנטילת ידיים כי יש עליהם תורת כלי.

בדברות אליהו פסק (ח"ד סי' ה'), שלכתחילה ראוי להחמיר שלא לעשות קידוש והבדלה על כוס מנייר, מחמת שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, אולם בשעת הדחק שאין לו כוס אחרת מותר. ולנטילת ידיים כתב שלכו"ע מותר ללא פקפוק.

בשש"כ (פמ"ז הי"א) פסק שאין להשתמש בכוס כזו אלא אם כן אין לו כוס אחרת, ובהערה (נ"א) הביא בשם הגרש"ז אויערבך, שנראה שכוסות כאלה שמיוחדין לכך וגם אנשים חשובים משתמשים בהם כסעודות חשובות אין להקפיד ביותר אם אין כוס אחרת. וכן ראיתי רב אחד שכתב שהוא שאל את הגרש"ז אם אפשר לקדש בכוס כזו וענה לו שאפשר בהחלט.

הרב חיים איידלס כתב בתשובה לשאלה האם מותר לקדש בכוס כזו: "כן, משום שהיא יציבה וחשובה ואפשר לשוטפה. זאת למעט כוסות מקרטון שלאחר פעם אחת כבר בטל דינן מדין כוס. ומה שמשמע מהג"ר משה פיינשטיין והמנחת יצחק להחמיר כוונתם דווקא בכוס קרטון. וכן פסק דו"ז מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפשיטות, וכן מורה מו"ר הגרי"מ שטרן שליט"א בפשיטות לכל השואלים"[4].

ובספר חוט שני (שיעורי הגר"נ קרליץ, ח"ד עמ' צ"ה) מובא בשם הגר"נ קרליץ, שכוס חד פעמית העשויה מנייר שמתקלקל ע"י השימוש אינה קרויה כוס לעניין קבלת טומאה וה"ה שאינה נקראת כלי לקדש עליה, וכן אין ליטול ממנה ידיים לסעודה. אולם כוס חד פעמית העשויה מפלסטיק - אם מנהג העולם באותה מדינה שאחר שימוש חד פעמי זורקים אותה לאשפה - אין לקדש עליה, אך אם לפעמים משתמשים בו שוב לאחר ששוטפים אותו (וכתב 'כמו שעושים כן לפעמים בא"י') הרי היא כשרה לקידוש ואפשר ליטול ממנה ידיים לסעודה.

באור לציון (ח"ב פמ"ז סי"ב, שם פי"א ס"ו) כתב שראוי להחמיר לכתחילה שלא לקדש על כוס חד פעמית, מפני שאינה חשובה. אולם אם אין כוס אחרת ניתן לקדש בה ומ"מ טוב שייחדו לשימוש קבוע.

הנחת שתי כוסות חד פעמיים אחת בתוך השנייה

הנה ישנו מנהג נפוץ בכמה מקומות שכאשר באים לקדש בכוס חד פעמית, מניחים שתי כוסות אחת בתוך השניה ומקדשים ככה, ונראה שהטעם הוא שבכה"ג הכוס יותר חשובה. וצריך לברר עיקרו של מנהג זה אם אכן יש לו סעד וסמך בהלכה.

בספר דברי שלמה (סי' י"ג) הביא, שהרי כל סברת המחמירים היא משום שמאחר שכוס זו נזרקת מיד לאחר שימושה אינה נחשבת ככלי (שרגא המאיר ועוד), או מחמת שאינה נחשבת ככלי נאה וחשוב (אגרות משה). וא"כ לפי סברות אלו אין שום תועלת בהנחת כוס אחת בתוך השנייה, שהרי גם באופן כזה הכוס תיזרק לפח לאחר שימושה, וכן אין כוס זו יותר נאה וחשובה, ולא שייך בזה 'זה אלי ואנווהו' יותר מאשר כוס אחת, וא"כ מה לי הכא מה לי התם אין בכך לכאורה שום תועלת.

והוסיף ששאל על כך את הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, והשיב לו שאין שום עניין בכך ואין נפק"מ בין כוס אחת לשתיים.

וכעי"ז כתב בפסקי תשובות (סי קנ"ט אות ב' הערה 7): "ומה שיש נוהגים להניח שני כוסות חד פעמיים אחד בתוך השני וכך ליטול ידיים, לאוסרים הנ"ל לא יועיל הדבר כלום, ומה שיועיל הוא אם יחליטו ויחשבו להשתמש בכוס עוד כמה פעמים ולא לזורקו מיד". וכ"כ עוד (סי' רע"א אות כ"ג הערה 244): "ולדברי המחמירים לא יועיל כלום שיניח ב' כוסות חד פעמיים אחד בתוך השני, ולדברי המקילין שפיר דמי בכוס אחד, ואין שום משמעות ותועלת בלקיחת שני כוסות אחד בתוך השני".

העולה מן האמור: במקום שיש לו כוס רגילה פשוט וברור שצריך לקדש בה (יש לקדש בכוס הכי משובחת שיש לו, אם יש זהב וכסף יקדש בזהב. וכן ע"ז הדרך), אך במקום שאין לו אלא כוס חד פעמית נראה להתיר לקדש בה ללא חשש, ומ"מ מוטב שיחשוב להשתמש בכוס זו פעמים נוספות.
​

---

[1]. תוס' ברכות נ. (ד"ה מודים) בא' מהפירושים וכ"כ בשבת ע"ו: (ד"ה כדי) בשם בני נרבונא, וכן נפסק בשו"ע סי' קפ"ג (ס"ג).
[2]. ובתשובה שם מובא שהגאון מפאפא רבי יוסף גרינוואלד התיר לקדש בזה לכתחילה, שכיוון שנעשה לשתות בו מה בכך שהוא עשוי מנייר ומחירו זול, סו"ס נעשה לשם שתיה ויש עליו תורת כלי.
[3]. הבאנו את דבריו בקיצור, והרוצה לעיין יראה בדבריו בפנים שהרחיב לבאר דין זה ולדחות דברי האוסרים.
[4]. וכן ראיתי בדעת הגרי"ש אלישיב בתשובה שכתב רב אחד (אתר דין) וז"ל: "אולם הגרי"ש אלישיב זצ"ל פסק להקל בזה, ואמר שגם כלי חד פעמי נחשב לכלי, ובעצם אפשר להשתמש בו כמה וכמה פעמים, אלא שמתעצלים ולא שוטפים אותו, אך מבחינת ההגדרה זהו כלי לכל דבר. הוא הוסיף שאולי דברי האגרות משה נאמרו לגבי כוס חד פעמי העשוי מנייר, שמתבלה ונקרע מעצמו ואינו מתקיים, כפי שהיה בזמנו, אבל אלו העשויים מפלסטיק שמתקיימים – אין בהם כל חיסרון. הוא הוסיף שלמרות שלאורח חשוב לא נותנים לשתות בכוס חד פעמי, מכל מקום מכיוון שלסתם אורחים נותנים לשתות מכוס כזה הרי זה כלי, שהרי לקידוש ולברכת המזון אין צורך דווקא בכלי חשוב מאוד, לכן לדעתו אף לכתחילה ניתן להשתמש בכוס חד פעמי לקידוש".​

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".