מאמר מוסרי קליפות מצרים עמלק ושבעת האומות - המלחמה

מצינו שע"פ חסידות נקרא יצר הרע בשמות רבים, וכל אומה ששלטה בישראל המשילו אותה ליצר הרע, וכן כל אומה שהתעסקה עם ישראל. [מצרים, עמלק, כנעני וכו', יוון, עשיו ועוד...] וא"כ צריכים אנו לבאר מה השינוי ביניהם. ומדוע גדולה קליפת עמלק עד שישנה חובה למחותה לגמרי, יותר מכל חלק אחר הקיים ביצר הרע.

במאמר זה אנו נתעסק אי"ה בשלושה קליפות: מצרים, עמלק, כנען ושאר האומות.​

א. מוח שליט על הלב.

ידוע הפתגם החב"די "מוח שליט על הלב" ובעולם התקבל משפט זה כביטוי לשיטת חב"ד שעבודת השי"ת צריכה להיות על ידי שליטת המוח על הלב, דהיינו בלי ביטוי לרגש, או לדחוק ולהדחיק את הרגש.

אך במקורו מבטא משפט זה ענין שונה לחלוטין, המשפט הזה בא לבטא מציאות טבעית שהשי"ת ברא בגוף באדם: המוח שולט על הלב, ולא הלב על המוח.

דוגמא לצורך העניין: לראובן מאד טעים שוקולד, הסוכרים בדמו עולים עוד ועוד, הרופא מתריע בפניו על הסכנה בהפרזה בכמות הסוכרים, אך הוא ממשיך לאכול, ראה הרופא שדבריו אינם משכנעים את ראובן, לקח אותו לבית החולים ובמחלקת קטועי גפיים הראה לו מה קורה לחולי סכרת והסביר לראובן אייך זה קורה ומה ההשלכות,

התוצאה: בן אדם הפנים כי הסוכר מסוכן לו, והפסיק לאכול.

התהליך אשר התרחש בסיטואציה זו. המוח בתחילה לא הבין מדוע גרגרי סוכר מסכנים את הגוף ובאיזה רמה הם מסכנים, ולכך לא הצליח לשכנע את הלב להפסיק לרצות שוקולד, אך לאחר הביקור במחלקת חולי הסכרת המוח ראה את חומרת הסכנה באכילת סוכרים מופרזת, למד את הנושא ועיבד אותו. וכשהפנים מהי הסכנה הוא שלח פקודה ללב, לא לרצות סוכר, וכך הלב מפסיק לרצות.

וזהו דוג' תהליך טבעי של מוח ששולט על הלב.

ב. קליפת מצרים-עוני.

במצרים עם ישראל עמד במצב הסותר את עצמו, מצד אחד הם עובדי ע"ז, אך מצד שני לא שינו שמם לשונם ולבושם, ולכאורה זהו סתירה, האם היו קרובים להשי"ת או לא. וע"פ חסידות מתרצים שהנה קליפת מצרים היא "עוני", "סבל", "קוצר רוח- עבודה קשה" כל העניינים האלו מבטאים קושי להתרכז ולהתבונן (עני שבדעת),

כשאדם אינו מתבונן במצבו קוראים שני דברים 1. הוא עושה דברים אסורים בלי לדעת שהם אסורים, 2. הוא עושה דברים אסורים מתוך ידיעה שהם אסורים אלא שהוא אינו עומד בפיתוי, (כדוגמת בולס הסוכרים הנ""ל, גם לאחר שהרופא התריע על הסכנה המשיך ראובן לאכול שוקולד משום שלא הפנים את גודל הסכנה)

אמנם היה דברים שעליהם היה ברור לעם ישראל שעליהם לא מוותרים כגון שמם לשונם ולבושם, אלו הדברים אשר שמרו על עם ישראל שיישארו יהודים, אך כל השאר לא היה לבנ"י את הזמן והריכוז להתבונן בגודל החטא וצער השכינה.

ובעצם בעבודת השי"ת מצב זה שבו יהודי לא מפעיל את מוחו לעבודת השי"ת והסיבה לכך כי היצר הרע מפעיל את תכסיסיו על מנת שהאדם לא יתבונן במעשיו.

ג. קליפת שבעת האומות- ארץ זבת חלב ודבש

עם ישראל נצטווה על איבוד שבעת האומות לגמרי, וע"פ חסידות, מבואר כי שבעת האומות הם כנגד שבעת המידות: "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות," וענינו כאשר יהודי רוצה להגיע לאהבת ה' באמת, הוא אינו יכול להגיע לאהבת ה' בזמן שליבו קיימים רצונות נוספים, ולכן הוא מוכרח לאבד כל רצון ותשוקה של הנפש הבהמית מכיוון שזהו סתירת הרצונות, שהרי אין אפשרות שאדם ירצה ליהנות מאיזה דבר למטה בעולם הזה ומצד שני יאהב את השי"ת אהבה אמתית.

לכן, חייבים לאבד את הרצונות הבהמיות, ודרך מלחמה.

ישנם שני אפשרויות להתבונן בגדלות הקב"ה:
א. שהוא האין ואנו היש- "יש מאין" פירוש הוא אנו מסתכלים ממקום נמוך אל מקום גבוה, אנו יש בנו קיום וממשות, אולם השי"ת אינו נראה, אינו מורגש וכו', פירוש אנו בוחנים את השי"ת ממקומנו.
ב. השי"ת הוא היש היחיד והמיוחד, וכל העולם הזה הוא "אין" אחד גדול, ולא נחשב לכלום (ענין שיש להאריך בפני עצמו) והנה ברגע שהאדם חי בהרגשה זו באופן תמידי, רצונותיו הבהמיות מתבטלות מעליהם והוא מואס בעולם הזה, ודבק בהשי"ת באהבה אמתית.

וזה הוא איבוד שבעת אומות העולם ע"פ חסידות, כל עוד אדם חי בהרגשת גדלות השי"ת ממקומו של האדם (אופן א) הוא אינו יכול לאבד את רגשותיו המגונים, הוא יכול לאלף אותם לרסן אותם אך הם עדיין קיימים וברגע אחד של אובדן מחשבה הם ישתוללו ויעשו מה שיעשו,

אבל כשאיש ישראלי חי בהרגשה שהוא "אין" והיש היחיד זה השי"ת, ימאס האדם בשבעת המידות ויאבדם מן העולם,

ד. יציאת מצרים.

אך הנה, חיים בהרגשה כי כל העולם הזה בטל ומבוטל זו היא דרגה גבוהה מאד. ולא כל אדם ראוי לה, הכן כל יהודי יכול להרגיש הרגשה זו לזמן קצר, אך לחיות כך באופן קבוע לא כל אחד ראוי ויכול לחיות כך.

ואכן דרגה זו ראויה לארץ ישראל שהיא ארץ רחבת ידיים- זבת חלב ודבש, דהיינו דרגת צדיק, אך קודם לכן יש את דרגת יציאת מצרים- הליכה במדבר ארץ לא זרועה, והיא הדרגה הממוצעת בין גלות מצרים לארץ ישראל.

ומבואר בחב"ד כאשר אדם מתבונן בגדלות השי"ת, איך הוא ממלא כל העלמין, ומסובב כל עלמין, ואיך שכל העולמות לא נחשבים בעיניו, ואת כל הניסים שעשה עושה ויעשה עמנו, אוטומטי הלב מבין כי ראוי להקשיב למי שכל העיטורים אלו שייכים ולכן אינו עוסק ברע

דהיינו, הלב עדיין חפץ ברע ובבהמיות, אך מבין שאכן השי"ת אינו חפץ בזה, לא ראוי לעשותם, שהרי הקב"ה עשה עמנו כל כך הרבה טובות ולא ראוי להשיב לו ברע (כמו ראובן שרוצה לאכול שוקולד אך מבין שזה לא טוב לגוף שלו).

זהו הממוצע בין המצב אשר בני ישראל עמדו בו במצרים למצב שצריכים להיות בארץ ישראל, במצרים הם לא התבוננו כלל, ובארץ ישראל ההתבוננות התחלחלה על הלב והאדם מרגיש את מה שכבר התבונן בו.

ה. עמלק.

כעת, מגיע היצר הרע עם תכסיס חדש: "עמלק- קרירות", דרכו של עמלק משולה למי שמקרר דבר חם, וכן לנחש העורב בדרך,

ויש להקדים, דרך המוח היא: 1.עולה במוח הברקה - רעיון, 2.המוח מעבד את הנתונים, מעלה ומוריד – בונה וסותר, 3. המוח מסיק המסקנה המתבקשת ומורה ללב לפעול כמו שהסיק,

וכך היא בעבודת השי"ת, המוח מעלה כי הקב"ה נעלה מכל וכו', לאחר מכן מעבד המוח למה ומדוע, ולסיום מסיק מסקנה כי צריך להקשיב לדבר השי"ת ושולח את המסקנה ללב.

אך בשונה מקליפת מצרים שמונעת מהמוח לחשוב ולהתבונן, ובשונה מקליפת שבעת האומות שהם מבטאות את הרצונות וחשקים הגופנים, קליפת עמלק דרכה למנוע את הסקת המסקנות, משום שאם אין מסקנה , המוח לא שולט על המידות, רק מה שהמוח מסיק, יכול לשלוט על המידות.

לכן, דרכו להעלות ספקות, ליצנות, ועוד, שאיתם המסקנה אינה מווצרת, וכך הלב ממשיך לפעול כרצונו, וזהו כמו נחש, שאם נשיכה אחת מפיל גדולים וחזקים, כך עמלק עם ספק קטן מפיל הכל, ובמצב זה נמצא עזות פנים אמיתית, שאדם מבין כי השי"ת גדול וכו', אך עדיין ממשיך לעשות רע, מכיוון שההבנה נשארת בשכל ולא מתחלחלת לרגש.

ו. קליפת עמלק.

ועל כן. דרך העבודה היא לא להילחם בו באופן חזיתי, דהיינו, אם, לצורך העניין, העמלק הנ"ל העלה ספק, הדרך אינה לתרץ את הספק, משום שמיד אחר כך יעלה ספק נוסף.

אלא, הדרך היא, אם העמלק, דרכו למנוע את הדעת- המסקנות, העבודה בכזה מקום היא לעקוף את הדעת, ("עד דלא ידע").

וביתר ביאור, הנה בן אדם מתוודה כי בסוף הרחוב ישנו כלב עז, יש לאדם שני דרכים שבהם יוכל לעבור, דרך אחת, יחגור מקל ויצא להילחם עם הכלב, התועלת בדרך זו היא שהכן הכלב ימות ויפסיק להציק לעוברים ושבים, אך החיסרון הוא שבמלחמה תמיד שני הצדדים ניזוקים, וקרוב הדבר שהנלחם עם הכלב יינזק.

הדרך השנייה היא, ללכת בדרך עוקפת לחפש שביל אחר ולעקוף את הכל, המעלה היא שבדרך זו האדם נשאר שלם בגופו והחיסרון הוא שהכלב נותר קיים ומהווה איום. וכשזה מדובר בכל ניחא אך אם מדובר באויבו ושונאו האישי זהו צער לאדם שהאויב האישי שלו נותר קיים חי נושם ובועט.

ובנידון דידן יאמר האדם לעצמו. אם אבחר לעבודת השי"ת בדרך עוקפת דעת כדי שלא יתקל בקליפת עמלק המונעת מהדעת לפעול, הכן בדרך זו מידות האדם משועבדות להשי"ת אבל קליפת עמלק – אויבו של השי"ת נותר קיים וא"כ מה הועלתי בעבודתי.

ושני תשובות בדבר. א. שהאדם הנ"ל יוצא מביתו בשביל ללכת לעבודתו ולהביא פרנסה לביתו ורואה את אויבו ומשנאו בעיקול הרחוב יודע האדם לא להתפתות לאויב שרוצה שהוא לא יפרנס את ביתו ולא הולך להילחם איתו.

ולעניינינו שהאדם כרוצה לעבוד את השי"ת ונתקל בקליפת עמלק הוא צריך לזכור. עמלק רוצה שתלחם איתו תתעסק איתו כדי שלא תמשיך בדרכך שליטה על המידות.

ב. בפסוקים שבהם כתוב מצוות מחיית עמלק באחד כתוב "תמחה את זכר עמלק" ובשני כתוב "אמחה את זכר עמלק".

ביארו רבותינו ז"ל כי גלוי וידוע לפני השי"ת שיבוא דור שלא יצליחו להשמיד את עמלק לבד, ולכן מבטיח השי"ת אם אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות השי"ת יעזור מלמעלה וישמיד את קליפת עמלק הנ"ל.

ז. זיכרון ומחשבה.

במצוות מחיית עמלק נאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק" ויש לברר מהו הזיכרון הלזה ומדוע צריך לזכור מזה כל חייו.

הנה כל אדם שמע מהמושג מודע על מודע ותת מודע, וההבדל ביניהם, מדוע זהו דברים שהמוח מודע להם מחשבות ודמיונות החולפים במוחו, והתת מודע והעל מודע אלו דברים שהמוח עושה בלי שהאדם מרגיש בהם,

לדוג' כל אדם בריא שקורא את שורות אלו עיניו זזות בהתאמה ומעבדות במהירות את מה שרואות המוח מתרגם אותם למילים ושורות קטעים ומשפטים, הכל קורא מיד לבד בלי שהאדם יצטרך לעשות דבר מה. ואפי' שאדם לעולם לא שמע במוחו פקודה של המוח לאיברים, זהו העל מודע,

וכיצד מתבטא ההבדל בין טבע אנושי לפעולת חשיבה, ההבדל ביניהם נמדד על ידי דרך פעולת המוח, אם המוח פועל על ידי חשיבה או על ידי זיכרון, לדוג' אם ישאלו אדם כמה זה 1356 לחלק ל28 המוח מחשב את התרגיל ומגלה את התוצאה, אבל אם ישאלו כמה זה 1+1הוא ישיב מיד שניים מבלי לחשוב כלל.

לסיכום דבר טבעי פועל על ידי מחשבה סימן שהמוח פועל על ידי המודע, אבל אם המוח פועל עם הזיכרון סימן שהוא פועל על ידי העל מודע – טבע.

ח. זכור את אשר עשה לך עמלק

כמו שנתבאר לעיל עמלק "יושב" על הדעת ומונע מהמוח להסיק מסקנות ולשליט את המחשבה על הלב,

אך הנה דעת – מסקנא מופעלת רק אם עובדים את השי"ת במודע על ידי מחשבה, אך כאשר עובדים את השי"ת בדרך שמעל הדעת והשכל אין לעמלק את הכלים להילחם בזה.

והוא, נתבאר שעובדת השי"ת היא התבוננות בגדולתו וכו' ועי"ז מבין המוח שיהא ונאה לעבוד למי שאמר והיה העולם, אך בדרך זו מגיע עמלק ועוצר את השכל מלהשפיע על המידות והלב.

וכאן באה דרך נוספת בעבודת השי"ת, והיא פועלת על ידי העל מודע של האדם, נפש יהודית נמשלה לנר והטעם משום שהשי"ת ברא באש טבע שלהבה קטנה רוצה להתחבר בלהבה גדולה אפילו שהיא מתבטלת ונעלמת בתוך הלהבה הגדולה, וכך היא נפש יהודית ישבה טבע שהיא רוצה להתבטל בהשי"ת ולהיכלל בו,

וכעת האדם צריך לחקוק במוחו ולזכור כי כל עבירה מנתקת אותו מהשי"ת וכל מצווה מחברת ומדבקת אותו עם השי"ת ואם האדם יזכור זאת הוא לא יבוא לידי חטא. מכיוון שאינו רוצה להתנתק מהשי"ת,

וכעת עמלק אינו יכול להילחם עם האדם מכיוון שעבודת השי"ת בכזה אופן היא למעלה מן הדעת ואין לעמלק דרך למנוע מהאדם לשלוט על המידות.

ט. מחיית עמלק – הטעם.

בשונה משבעת אומות העולם שניתן לגייר בדרכים שונות את עמלק נצטווינו לכלות מן השורש,

וע"פ חסידות הטעם מובן היטב.

שבעת האומות הם כנגד שבעת המידות דהיינו רצונות הבהמיות שיש לאדם,

לדוג' תאוות האכילה, מיסודה תאווה זו היא תאווה מצוינת, כדי שהאדם יזכור להזין את גופו באוכל ושתיה ברא השי"ת טבע שהאדם נהנה מהאוכל, ולא יבוא לידי כיליון הגוף,

ויחד עם התגשמות העולמות ושבירת הכלים שהייתה על ידי חטא העגל נפלה תאווה זו לידי הסט"א ונוצר מצב שאדם יכול להנאות ולחשוק לדברים אסורים, אך אם אדם יזקק את גופו וייהנה רק מדבר מותר נמצא שגייר את החשק הנ"ל , וכך בכל חשק ורצון שיש לאדם,

אבל עמלק יסודו הוא להציק ולהפריע כדי שהאדם לא ישלוט על מידותיו ולעמלק עצמו אין שום תועלת במעשיו (כמשל האויב העומד בקרן זווית שאין לו שום תועלת במניעה לעבור ברחוב מלבד שמחה לאיד) ולכן אנו מחויבים לכלותו מעל פני היקום.​