שורש המושגים 'רשות שומר' ו'קניני גזילה' ו'מוחזקות'

[דבר היושר]

במאמר האחרון שהעלתי הדברים מוזכרים בחטף, ראיתי צורך להבהיר עד כמה יסוד גדול ושורשי הוא.
ישנו יסוד מוסד העולה מסוגיות רבות בש"ס.
שיש כוח מסוים לעצם המציאות לקבוע את הדין לפני שנחליט האם ראוי שכך יעשה או שלא, דהיינו, שאם המציאות מועמדת באופן מסוים, יש לה כוח לכשעצמה לקבע ולהחליט את הדין, עוד לפני שנדון האם כך ראוי שנעשה וכפי שמצינו בכל הספקות הממוניים שידוע שדינם הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ותמוה, מהו כוחו של התפוס מוסיף בדין, וכי זה שהוא תפוס זהו מראה שזה שלו, מדוע ולמה, וכי חסרים מקרים שהאדם חטף מחברו ובא לבית דין כשהוא מוחזק, ומאידך וכי חסרים התרחשויות שבהם המוחזק אינו מוריד ואינו מעלה כלום (כמו המקרה של תקפו כהן והמחליף פרה בחמור ) אלא שכן צריך לבאר מהו ועל בסיס מה יש כן כוח לתפוס והמוחזק, עד כדי שהוצאה מהם מחייבת ראיה ברורה (עדים בלבד).

וכן תמוה על בסיס מה אנו אומרים שיש מושג כזה 'רשות שומר' (כידוע בשער בת רבים בשם הגרי"ז וכ"ה בגר"ח) והיינו שלשומר יש זכות קנינית מהותית ולא סתם כך השתעבדות הגברא למתן ממון באופנים מסוימים, ותמוה מדין ומאיזה מקום זה נובע.
כן הוא בשואל ושכירות דמוכח בהרבה מקומות שאין זה ענין לסתם השתעבדות חובת הגברא שהחיל על עצמו, אלא זה ממש קנין שמקנה זכויות מסוימות ואין כאן המקום להאריך ויש עוד ראיות רבות לזה.

ומכל זה מוכח שיש כוח למציאות העובדתית לקבוע (נא לשים לב, אינני נוקט שהסיבה לכך היא לא הדבר המוצדק ביותר, שהרי פשוט שלא תמיד המציאות צודקת, וכן לא נקטתי שזה יוצר לנו ודאות מסוימת שהרי לא תמיד המציאות ברורה ומוחלטת, וכן לא כתבתי שזה הדבר הכי סדרתי שהרי לא תמיד לנקוט כמו המציאות זה ההיגיון והסדר וכו' וכו' ולעניות דעתי כל ההסברים ותתי ההסברים שבזה חסרי תוכן ואמת, ולטעמי זהו כוח מחודש שנותן המציאות העובדתית של ההחזקה) והיינו שלמציאות יש כוח מחודש בפני עצמה לבוא ולהכריע את הדין לפני שאנו דנים על בירור, צדק, יושר, מוסריות, נכונות וכו' וכו'.

דהנה פשוט וברור שפרטים אלו נכונים ואף יכולים לתת כוח לזכות בממון באופנים מסוימים, אבל תמיד בראשית הנידון בבית דין, הם בודקים דבר אחד, מה המציאות מראה, וכפשנ"ת שהמציאות נותנת כוח מחודש מצד עצמה, ולכן נאמר בתורה שגזלן קונה, ויש מושג כזה רשות שומר, וכן המוציא מחברו עליו הראיה, דבכולי הנך אין שום מטרה או סיבה לומר ולייצר להם בעלות ועל כל פנים נא' בכולי הנך שהם נהיים בעלים (ברמה כזו או אחרת) והיינו טעמא כפשנ"ת שהמציאות העובדתית נותנת 'כוח' מהותי ובעל תוכן (כלפי הבעלות).

אמנם יש שמפליגים עם סברא זו, ויש המגבילים אותה, דהנה רב המנונא סבר שתקפו כהן לא מוצאין מידו, דהרי ב"מציאות" הממון בחסותו (ורבה דפליג סבר דאדרבה, כיון שהראשון היה מוחזק, אף שאין שוף תוקף אם יתבע את הממון אליו מכל מקום כיון שהמציאות הכריעה לו בזמנו ונתנה לו כוח מחודש הוא יוכל לתבוע גם אם אין לו סיבה מצד עצם המעשה) והרמב"ם והרמב"ן הפליגו שכאשר אדם טוען שהממון שמחזיק איננו שלו על כל פנים יהא בזה חזקת מטלטלין, ונחזיק שהממון הוא שלהם, וכן הלאה בשאר ההכרעות מעין אלו.

 

[דבר היושר]

בהמשך להודעה הקודמת:
התווספו לי ביממה האחרונה מספר מקומות נוספים המוכיחים כדברי (שיש מושג כזה 'כוח המציאות' שהיא ממש כוח מהותי ומחודש בפני עצמו).

כגון הגמ' בכריתות (כד) שמביאה את שיטת ריש לקיש שהנותן מתנה לחבירו ואחר הלה אי אפשי כל המחזיק בה זכה בה והנה הא אסקינן התם כריש לקיש, ולכאורה לא כל כך ברור היאך ועל ידי מה מתהווה הקנין בעצם ההחזקה, ונראה כדברי לעיל, שעצם המציאות של החזקתו בממון היא נותנת לו כוח מהותי מצד עצם העובדה שהממון תחת ידו.

וכגון כל ענין הכיבוש מלחמה (גיטין לז) והיינו שנכסים שנכבשו במלחמה נקנים לכובש בקנין גמור ונחלקו רבים מהראשונים האם זהו מצד יאוש הנגזל (רש"י ותורי"ד) או שזהו קנין ממש הבא מחוזק היד (תוס' והרשב"א והריטב"א ועוד) ולכאורה ביאור שיטתם הוא כפי שנתבאר לעיל, שעצם התהוות הממון ברשותו ובשליטתו יוצר לו קשר מהותי עם הממון עד כדי שחלה בעלותו בהממון על ידי זה (ואכן ידוע חידושו של הדבר אברהם שכל זה הוא דוקא כשהוא עדיין כובש ותחת ידו המציאותית ואין כאן המקום).

וכגון הענין ששנינו בזוטו של ים (מוזכר כו"כ פעמים בפ"ב בב"מ) דנאמר בו הסברא הנזכרת, שכיון שהממון מנותק מבעליו באופן שאין לו יכולת להשיבו אליו פקעה בעלותו (הגרש"ר סי' א בפ"ב בב"מ) והוי הפקר לאלתר (נתיבות סי' רסב סק"ג) ויסוד הענין הוא כפי שנתבאר שכיון שחסר במציאות השליטה וההחזקה בהממון, חסר לו את 'כוח המציאות' וגרעא בעלותו.

וכגון ששנינו שתרנגולת שמרדה פקעה קדושתה (חולין קלט) והיינו טעמא ביארו רבותינו הראשונים שאין לו כבר את השליטה המציאותית בהממון, וברגע ש'כוח המציאות' (כפי שהבהרנו שזהו כוח מהותי ולא סתם כך) נעדר מבעלותו על כרחינו אנו אומרים שבעלותו מחוסרת היא (ולא נראה לחלק בין רשות הקדש לרשות ממון כפי שהאריכו פעמים רבות רבותינו האחרונים).

אגב, העירוני רבותי שבדברי החזו"א מבואר בכמה מקומות בש"ס שהבהיר שהתורה מחשיבה בעלים את מי שהשליטה בידו ובעלים שאיננו שולט על ממונו חסר בבעלותו, כך כתב בחידושיו בכלים סי' לא סקי"ב וכן משמע בדבריו בב"ק יח גבי אבידה).

בהמשך אביא עוד בסי"ד.

 

[אחד יחיד]

ייש"כ על החידושים המופלאים.

 

[דבר היושר]

(ולא נראה לחלק בין רשות הקדש לרשות ממון כפי שהאריכו פעמים רבות רבותינו האחרונים).

לאחר עיון.
אין כלל מקום לדון בזה דהנה מבואר ברמ"א (רנט ז) שאווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן, הוי הפקר, וכל המחזיק בהן זכה בהן, ומוכח להדיא דגם בדיני הממון קיים המושג שאם הממון לא בשליטתו - חסר בבעלותו.
ושו"ר דכ"כ התוס' בחולין שם (קלט).

 

[דבר היושר]

אוסיף ראיות נוספות ליסוד הנזכר (את הראיות האלו לא אני מצאתים אלא כן ראיתי מביאים).

הגמ' בב"ק (קטז) כותבת שלא ניתן להפריש מעשר מפירותיו, אם אנס בא כנגדו לקחת את פירותיו, וביאור הענין נמצא בדברי הגרא"ו (ב"ק ט בביאור פלוגתת הרמב"ן והבעל המאור שם) שגם למאן דאמר ובאופן שאין קניני גזילה, על כל פנים כיון שבפועל איננו שולט ואיננו יכול לממש את בעלותו בממונו, על כרחך חסר בבעלותו ולכך גם איננו יכול להפריש.

ויש אומרים שזהו הטעם שאי אפשר להקנות דבר שאינו ברשותו (כשם שאי אפשר להפקירו ולהקדישו כמבואר בב"ק סח) משום שלא ניתן ולא שייך לעשות הקנאה בדבר שאינו בשליטתו (קה"י זרעים סי' יז והגרש"ר בשי' על קידושין עמ' שמו) שהרי על ידי זה שהממון לא בשליטתו באופן מובהק ממילא מתחסרת בעלותו שכפי שהתבאר 'כוח המציאות' היא כוח מהותי ולא העמדה וקביעה מסוימת כפי העובדות הקיימות.

ויש שביארו שזהו טעם הענין דלא מהני להקנות דבר שלא בא לעולם, דכיון שחסר באפשרות לממש את בעלותו, על כרחך ששליטתו מחוסרת היא וממילא הבעלים איננו יכול להקנות דבר שהוא רק עתידי, ועדיין איננו בעולם.

וראיתי מביאים שכתב הגרח"פ שיינברג זצ"ל (ב"ק שי' יד ג) להביא ראיה לדבר, מדברי הקצוה"ח (סימן שנד ס"ק ד) שכתב וז"ל: "ודוקא פקדון הו"ל דבר שברשותו, ומשום דכל אימת דבעי מפקיד שקיל ליה, אבל כל שבטעות דין אתי לידיה, או בטעות אחר ומחוסר ראיה והעמדה בדין אע"ג דציית דינא, הו"ל דבר שאינו ברשותו". ומבואר מדבריו, דממון של אדם הנמצא ביד של אחר שהוא ציית דינא, ואין לבעלים ראיה שהוא שלו, חשוב כאינו ברשותו, שמאחר ואין לו בו שליטה ממילא חסר בבעלות.

עוד יש להוכיח מעצם המושג 'השבת אבידה' דהנה יש לתמוה בכל הענין, מדוע צריך פסוק לכך שצריך להשיב את האבידה לבעליה (כמו שנאמר 'השב תשיבם') הרי הדברים פשוטים שכיון שהוא הבעלים הוא אמור לקבל את הממון, את המענה לכך נקבל בדברי הגרנ"ט (קנב) שהבהיר שלולי שאמרה תורה 'השב תשיבם' כל אדם שהיה מוצא אבידה ברשות הרבים היה רשאי לקחת אותה, וביאור הענין הוא שכיון שחסר לו ואין לו את 'כוח המציאות' ממילא באופן אוטמטי מתחסרת בעלותו באופן מהותי.