שירת הים | פורום אוצר התורה

שירת הים

כותרת האשכול

י

יישר כח גדול

משתמש ותיק
הודעות
204
תודות
308
נקודות
40
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'
"כל האומר שירת הים בכוונה נמחלים לו כל עוונותיו" אם כך מדוע אנחנו לא מיישמים זאת?! איפה נשמע שמלך אומר לך: "תשמע אם תרקוד עכשיו בשמחה אני מוותר לך על העונש" היש אדם שלא ישמח וירקוד?! אז מדוע איננו שמחים בכל בוקר?
התשובה ברורה: כי איננו מבינים מה אנחנו אומרים. אם אדם ישב ללמוד מהי שירת הים הוא יקפץ משמחה...
מסופר שפעם אחד בא לאדמו"ר שלו ואמר לו: "הייתי בעיר פלונית והחסידים שם כל כך דבקים בה' שהם מרימים את המכנסיים שלהם בשירת הים כדי שלא יתרטבו.. אמר לו האדמו"ר זו לא דבקות! לפליאתו הסביר האדמו"ר: "אילו היו דבקים בה' באמת המכנסיים לא היו מעניינים אותם.."
מסקנה המתבקשת היא איפה, לשבת וללמוד את ביאורי התפילה כדבעי ובפרט בשבת זו שהיא חודש (בשנה מעוברת מרוויחים עוד חודש) לפני פורים ואם "פורים-ככיפורים" הרי שהשבוע נכנסנו לחודש אלול... ומחילת עוונות נצרכת גם נצרכת... ובפרט בימי השובבי"ם על אחת כמה וכמה... כל אחד יקבל על עצמו ללמוד לפחות את שירת הים ובע"ה ימחלו עוונותינו ויבוא משיח צדקנו אמן.

בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י( יש לשאול מדוע למלאכי השרת לא ניתנה רשות לומר שירה ואילו לבני ישראל ניתנה רשות? מתרץ בעל ה"כלי חמדה": בני ישראל לא אמרו שירה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם. כמו שנאמר "ויהי לי לישועה", אבל המלאכים הרי לא נשתעבדו במצרים, ונמצא שכל השירה שלהם הייתה על אחרים, ואין אומרים שירה כשיש גם אסון של אחרים.

ידוע שכל מי שקורא את פרק "אז ישיר" בשמחה, מוחלים לו על כל עוונותיו (מובא במשנה ברורה נא, יז). ויש להבין מדוע?
ושמעתי מהמחנך המפרסם הרב מאיר מונק שליט"א, שבאר את הדברים כך: על מה הייתה שמחתם הגדולה של בני ישראל בקריעת ים סוף? פשוט מאד, עד אז בני ישראל פחדו גם מפרעה וגם מהקב"ה. ובים סוף, לאחר מפלת המצרים, לא נותר לבני ישראל עוד פחד מפרעה, ומעתה הם פחדו רק מה' – וזו הייתה הסבה לשמחה הגדולה!
והנה, על הפסוק (יד, י): "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" – אומר ה"חדושי הרי"ם", על מה צעקו בני ישראל? על שהיה אכפת להם כי עדין מפחדים הם מפרעה! ואף השמחה הגדולה בקריעת ים סוף הייתה על כך, שמעתה לא תהיה עוד יראה מפרעה, ונתן יהיה להתיירא רק מה'. כי אם נתן לפחד רק מה' – היש לך שמחה גדולה מזו?
אמנם, הקורא את פסוקי "אז ישיר" בשמחה, נעשה שותף לאותה שמחה של יראת ה' לבדו, וכך מגלה כי מאמין גדול באמת הוא, ועל כך זכאי הוא למחילת עוונות. (הרב ראובן שמעוני)
 
זה קלי ואנוהו.
חז"ל אומרים התנאה לפניו במצות טלית נאה סוכה נאה וכו', וצריך להבין למה כתוב הדרש של הידור מצוה בפרשת שירה, הרי מן הראוי היה לגלות דין זה באחת מהפרשיות שכתוב בהן קיום מצוות כגון ציצית או סוכה וכדומה, ומתרצים שחוץ ממה שהקב"ה העביר את ישראל בים, ה' הוסיף עוד הרבה ניסים בים, כמבואר במדרש שצמחו כל מיני פירות והיו כל מיני צמחים ובשמים ומים מתוקים וחלונות בתוך הקירות של מים וכו', וכיון שה' הוסיף לנו הרבה יותר מן הצורך, אם כן בוודאי אנחנו צריכים גם להוסיף במצות הרבה יותר מהדין ולייפות ולנאות כל מצוה כמה שאפשר. (אזנים לתורה).
ויש מוסיפין בזה, דהנה יעויין ברש"י פרשת ויצא כט, לה, שכתב וז"ל "הפעם אודה" שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות, ומבואר דענין ההודאה באה במיוחד על הכרת טובה שמכירים במה שמקבלים יותר מהחלק המגיע, ולכן בים בא ביטוי ההודאה בעניין של הידור מצוה שמתוך ההכרה וההודאה על מה שקיבלנו מהקב"ה יותר מהחלק המגיע לנו, אנו מבטאים כנגד זה את רצוננו בעבודתו ית' יותר מאשר אנו מצווים ומוכרחים. ויש אומרים שמפני שהנס החמישי שנעשה בים ]ראה ברע"ב אבות פ"ה מ"ד[ היה שהמים שקפאו בקרקעית הים לא היו חתיכה אחת אלא כאבני בנין משולבות, וזה ודאי כדי שיהיה נאה לישראל, וקיבלו על עצמם כנגד זה להתנאות לפניו במצוות.
 
על הכל אשירה לה'
מורכבים הם חייו של ילד. משימות, אתגרים, התמודדויות, ועוד מגוון רב של תפקידים. האם הילד רואה אותם כקשיים מכשילים או אירועים מחשלים? האם הוא מתמודד בנחישות או פוכר ידיו ברפיסות? אין זה תלוי בו, כמו ביחס של הוריו ומוריו לחיים. ילד שגדל בסביבה אופטימית מסגל לעצמו עוצמה ושמחה שילוו אותו בבניית עתידו. ילד צעיר רואה ולומד את העולם דרך מִשְׁקְפֵי הבוגרים המשמעותיים לו. הן לאופטימיים והן לפסימיים, לחיוביים כמו לשליליים, יש במסלול החיים הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. אך כגודל מאמץ המערכה והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית לאחריה. לא לַקַלִים הַמרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט בדקות ספורות, במקום להשקיע בנזיד עשיר בבישול איטי. אפשר להשוות בין התוצאות?
אופטימיות איננה יצירת אשליית-שווא שהכל קל ופשוט. ילד כן מתקשה בתחילת לימודי הגמרא. קשה לילד לשמור על כתב יד יציב וברור. קשה לתמרן בין ילדותיות טבעית לבגרות נדרשת. קשה להשתלב חברתית בכיתה הטרוגנית. עלינו, האופטימיים, לחזק את הילד, להאזין לרגשותיו, לשדר אמון ביכולותיו, ולשמוח בהתקדמותו. עליו לשמוע, ברגישות אך בְכֵנּות, שיש קשיים בחיים, אך על ידם אנו נבנים. כמו רוחות שמחזקות את האילנות, ובלעדיהם יהיו חלשים ורכרוכיים, כך היגיעה מעצימה את נפש האדם.
בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים, על פי המדרש שבשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', אף הציפורים הצטרפו לשירתם, ובכך הרבו כבוד שמיים. אחרים מייחסים את שורש המנהג בהמשך הפרשה, פרשת המָן. משה רבנו אמר שבשבת לא ימצאו מָן בשדה. דתן ואבירם שביקשו להציגו כְבַדָאֵי, הטמינו את מנותיהם מָן בשדה לפני שבת. בצפרא דשבתא יָצְאּו מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלא מָצָאּו, כי ציפורי השמיים אכלו את המָן המוטמן, וגרמו לקידוש השם וחיזוק אמונת החכמים. לזכר מעשים אלה זכו הציפורים, ואנו מאכילים אותם בשבת זו.
והנה, בפרשת בא קראנו על כַלְבֵי מצרים שלא חרצו לשון לבני ישראל היוצאים ביד רמה. אין הקב"ה מקפח שכרם, ונצטווינו ובָשָר בַשָדֶה טְרֵפָה לא תֹאכֵלּו, לַכֶלֶב תַשְׁלִכּון אֹתוֹ. שמעתי מגברא רבה שליט"א להקשות, למה זוכים הכלבים מדי יום ביומו לטריפות בשוק, לעומת הציפורים שמקבלים שכר רק אחת בשנה? והסביר, שיש כאן ביטוי מוחשי למשנה האחרונה בְאבוֹת לְפּום צַעֲרָא אגְרָא. הציפורים עשו מעשה קל. פעלו על פי טבעם. שָרּו. אכלו מָן. השכר מותאם למאמץ. ואילו הכלבים שברו את טבעם. השיירה עברה והכלבים לא נבחו. שניהם עשו מצוה אך השכר לפי העמל! את הציפורים מאכילים פעם בשנה ואת כלבים בכל יום. אנשים בודקים תוצאות. הקב"ה מעריך את השקעתנו ועמלנו, יותר מאשר את התוצאה! העמידה בניסיונות, אף בניגוד לטבע, היא חלק מתכנת ההתפתחותית שלנו. יש קושי וזה משתלם. למדנו "טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח" (אבות דרבי נתן ג ו). כאשר אנחנו נדגים לילדים חיי עוצמה, שאנחנו מאותגרים מול התמודדות, נשמש דוגמא לחריצות והתגברות, יאמינו לנו וילכו בעקבותינו. נזכור, שילדים לומדים מהתנהגותנו, יותר מדיבורינו, כי אינה דומה ראייה לשמיעה! (הרב יחיאל מיכל מונדרוביץ') בהצלחה בעבודת הקודש!
 
וברוח אפך נערמו מים
שניים במסורה: "בזעת אפך תאכל לחם", "וברוח אפך נערמו מים", שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה שאל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע כלום יש עניין שהוא קשה לפני הבורא, והרי הכל בידו? ומה פתאום דווקא עליהם נאמרו שהם קשים כקריעת ים סוף?
אלא ההסבר היא נורא מאד! שכתוב "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" ודרשו חז"ל: לתנאו הראשון שהתנה עמו הקב"ה בששת ימי בראשית. פירוש: כשנברא הים התנה הקב"ה עמו שיהיה עליו אי פעם לשנות את טבעו, לפנות את הדרך לבני ישראל, ולחזור למסלולו. הראו לים, אפוא, את נשמות ישראל ואמרו לו: "כשיבואו אלה לפניך, תפנה להם את הדרך"! משהגיעו אל הים ישראל הפדויים, היוצאים ממצרים ונשמותיהם עכורות מקושי השעבוד, וגופותיהם אכולים אבק העבודה, סרב הים להיבקע לפניהם, טען, לא את אלה הציגו לפני בשעה שנבראתי, אלא נשמות מאירות כשמש. לכן היה צורך להכריחו שייבקע בפניהם....
והוא הדין בפרנסתו של אדם, כאשר נשמתו יורדת ממרומים, גם פרנסתו יורדת עמה. פרנסה טובה הראויה להתקיים ממנה, ומראים לפרנסה את הנשמה ואומרים: "אַת שייכת לנשמה פלונית"! אולם, כשיורדת הנשמה לארץ השפל, מתחילה היא להתלכלך ולהתאבק, עד שלפעמים היא משנה את דמותה והפרנסה אינה מכירה אותה, וגם כשהיא קרובה לה היא טוענת: לא זו הנשמה שהציגו לפני... לפיכך גם כאן דרוש לכפות, להכריח, על מנת לחברם יחד...
 
ירדו במצלות כמו אבן
בשירת הים פסוק ה' כתוב ירדו במצלות כמו אבן, ובפסוק י' כתוב צללו כעופרת, ובפסוק ז' כתוב יאכלמו כקש, וכתב רש"י דהרשעים, כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים, כאבן, והכשרים כעופרת שנחו מיד.
והקשו שאם כן הכתובים אינם לפי הסדר, או שיהא כתוב קש אבן עופרת, או עופרת אבן קש, וכן קשה לפי מה חולקו המצרים לשלש קבוצות, וכי לא היו בהם רשעים בעוד דרגות. וביאר חכם אחד, ששלוש קבוצות של מצריים רדפו אחרי היהודים, א) שרדפו בגלל הציווי של פרעה ואפילו אם זה היה נגד אומה אחרת, ב) שרדפו בגלל שנאת ישראל, ג) שרדפו בשביל לקבל שלל. והדברים מדויקים בפסוקים, 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים' זאת הקבוצה הראשונה שרדפו בגלל הציווי של פרעה, כיון שבדרך כלל החיילים הראשונים הם החיילים הקבועים, וכיון שלא עשו זאת משנאת ישראל ומצד שני הם רדפו כדי להרוג את ישראל, לכן הם בינוניים ו'ירדו במצולות כמו אבן'. אחריהם 'וברב גאונך תהרס קמיך' אלה שרדפו משנאת ישראל שהם הרשעים, ולכן 'יאכלמו כקש'. והאחרונים שרדפו היו אלו שרדפו בשביל השלל ולכן הם רדפו אחרונים 'אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל' וכיון שהם לא רצו להרוג את ישראל אלא רק את השלל לכן 'צללו כעופרת'... ואמרו את זה להגרח"ק שליט"א והקשו לו שלפי זה קשה מה שאנו אומרים בכל יום 'ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים', ורודפיהם היינו שונאי ישראל ומדוע לא היו כקש? וענה מיד ע"פ הגמ' ב"ב עג ע"ב דמשמע שם דאבן שנמצאת במים עזים שהולכים במהירות מתנענעת כקש, וגם כאן אומרים, כמו אבן במים עזים, והיינו כמו קש. (פרפראות בשלח)
 
ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים
מכל השירה שאמרו משה ובני ישראל, בחרה מרים הנביאה רק בפסוק זה. מדוע? אלא – אומר ה"פרדס יוסף" – שהקשה לה למרים: מילא הרוכב מגיע לו לטבוע בים כיון שבקש להרוג את בני ישראל, אבל מה אשם הסוס? התשובה היא: הסוס עזר לו, לכן קבל את ענשו כדין הרוכב.
אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר? אם הסוס שרק מסיע לרוכב מקבל את דין הרוכב לעניין הענש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר, ובזה יובן הפסוק: "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שה"ש א, ט) שלכאורה קשה להבין מה פתאום הוא מדמה את האשה לססה, אך לפי הנ"ל ניחא.
 
זוטא אמר:
לכלל חברי הפורום הנכבד איני כדאי לומר זאת, אבל מנהג ישראל קדושים לחמם את האמבטי ולא לצנן... ואיכא דרכא אחרינא.
לחץ כדי להרחיב...
ח"ו, איני מצנן את האמבטיה
אבל עיקר השמחה היא על הנס, ועל ההצלה, ולהבין את שירת הים, היינו את פירוש השירה, ואת הנסים וההודאה שבה.
 
עליך להתחבר או להירשם כדי להגיב כאן.
חזור
חלק עליון