מאמר תורני - שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב ברשותו

חמץ משש שעות ולמעלה.
א. ישנו ספק ידוע- שדנו בו רבותינו האחרונים [-פמ"ג בהלכה ובספרו ראש יוסף, מנחת חינוך מצוה יא-ד והאבני נזר של"ו]
מה הדין חמץ שיש לאדם בערב פסח שהוא מאיסורי הנאה -למשל חמץ של עבודה זרה, או חמץ של כלאי הכרם וכדומה, האם יעבור עליו בל יראה או לא.
ותוכן הספק הוא, האם מאחר שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו , או אז מונח בזה שהתורה הכניסה לרשותו- עכ"פ לעניין לעבור עליו- אפילו דברים שהינם אסורים בהנאה
או דילמא שהתורה הכניסה לרשותו רק מה שעד הגעת זמן האיסור היה שלו , אבל אם כבר לפני כן היתה בעלותו קלושה טובא, לא עובר עליו [-ובין להצד שא"ה ל"ה שלו או לא ברשותו]
והגאון אבני נזר כ' שפשיטא דלא נכנס לרשותו מה שכבר היה אסור בהנאה לפני הגעת זמן האיסור.
וכ' על זה גם סברא וגם ראיה
סברתו היא שלעניין בל יראה אמרה תורה שלא ירוויח מזה שנוצר איסור של בל יראה -כדי לפוטרו מאיסור דבל יראה, אבל באופן אחר , שבלאו הכי כבר נפקעה בעלותו מחמת איסור הנאה אחר- תוב לא עבר עליה.
וכן הביא ראי' מהא שבאיסורים מסויימים קיי"ל שיש שליח לדבר עבירה, אבל באופן שנתווסף עוד איסור נוסף- או אז הדרינן לכללא קמייתא שאין שליח לדבר עבירה.
אמ' היה קצת מקום לדון על עצם הראיה:
שהרי הצד כן לאסור חמץ של איסור הנאה הוא מצד שהתורה כלל לא רצתה שיהי' ברשותו של האדם חמץ בפסח כלל- ולפי גישה זו כמובן שאין להוכיח כלל מעניין של שלד"ע-ששם התורה חידשה רק באיסורים מסויימים שיש שליחות, אולם בהצטרף איסור זר אין אפשרות לייחס המעה למשלח. ויש ליישב.
ב. על פי זה ניתן ליישב קושיא נחמדה שנשאלה בכמה ספרי אח' [-אחיעזר פרי יצחק ובשיעורי ר' דוד]
איך כהיום נמצא אנשים שיעברו בבל יראה כלל?
הרי חז"ל הוסיפו הרחקה ואסרו את החמץ כבר בתחילת שעה ששית, וא"כ בהגיע חצות היום, שוב אין האדם בעלים גמורים על החמץ, ולהצד שאינו עובר בחמץ של איסו"ה א"כ אף אחד לא עובר כלל?
והפרי יצחק תי' [-וכ"כ הגאון אחיעזר הי"ד] שחז"ל אסרו רק לשעה אחת בלבד- ואם כך בהגיע זמנו של חצות היום- הרי שכבר נגמר האיסור הנאה של חז"ל וחאיל איסור הנאה של התורה.
ובשגם שהיה מקום קצת לדון- מ"מ בהגעת האיסור אולי נדון אי היה לו שליטה ברגע לפני הגעת האיסור, אמ' מסתברים דבריו.
ובשי' ר"ד כ' שאיסורי הנאה של חז"ל הינם על הגברא ולא על החפצא [-ושם פירש שלכן רש"י הוצרך לכ' על שעה ששית שאין תפיסת קידושין מצד הפקר בי"ד הפקר]
אמ' הדברים אינם מוסכמים -ויעו' בקובץ שיעורים בקונ' דברי סופרים
ועוד, שאפי' להצד דהוי איסור גברא, אכתי אין בזה כדי שביעה, בהיות ושוב בעלותו קלושה והיה אפשר לשמוע שאף בכזה ציור לא יעבור בבל יראה.
אמ' לסברת האבני נזר אפ"ל כנ"ל- שמאחר וראינו שעל ידי האיסור של החמץ לא ירוויח להינצל מאיסור החמץ וכנ"ל, ממילא אף אנו נאמר סברא זו ביחס לשעה הששית ופשוט.
[-בדומה לזה מצינו ב"מקור חיים" סימן תמח שיצא לחלוק על הנודע ביהודה לעניין מי שמת בע"פ אחר חצות שאין היורשים עוברים בבל יראה מצד שהחמץ אסור בהנאה ואין ירושה באיסורי הנאה וכ' המקו"ח כנ"ל שהאיסור הנאה של הבל יראה אינו סיבה להצילו מאיסור בל יראה , כנתבאר לעיל שזה מונח בדינו של ר' אלעזר.]

ג. על פי זה אפשר קצת ליישב דברי החק יעקב
ישנו חידוש עצום של הגאון חק יעקב בסימן תנ"ז שלמרות שאדם עובר על חלת חמץ שהפריש וקרא לה שם- מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלי' כמבואר בסוגיית הגמרא פסחים מו:, אולם אם אדם בערב פסח אפה חלת חמץ, הפריש חלה ואכל את כל החולין- אזי ברור לנו שכעת לא יממש האדם את זכותו להישאל על הקריאת שם, בהיות ום יישאל יוברר שאכל טבלים למפרע- וא"כ שרי לו להשאיר עיסה זו בביתו ואינו עובר עליה כלל.
ומקשים האחרונים לפי זה שא"כ בכל הואיל לא יעבור על זה - בהיות ואם יישאל אזי נהיה חמץ שלו ועובר על זה בבל יראה-וקא עביד איסור, וא"כ לסברת הח"י נימא שברור לנו שלא יישאל על מנת שלא יעבור איסור?
[-התי' המחוור ביותר הינו של הגאון מקראי קודש שכ' שהיות ורמת בעלות של הואיל הינה מספיק בעלות לעננין בל ייראה , אם כך כבר כעת הוא עובר בבל יראה ולכן אין לו מניעה להישאל, מאחר ובין כך הוא כבר עובר באיסור. ויש קצת לפלפל דהוי כמו גלגל החוזר, שנימא איפכא? ברור לנו שלא יישאל ואז כעת לא עבר ומ"ט אמרינן איפכא- שכבר כעת הוא כן עובר ולכן לא ימנע מלהישאל, והתי' לכך לכאו' שבמצב העכשווי יש לו אפשרות להישאל וזה מספיק לייצר לו כח בעלות כלפי לאו של לא ייראה ודו"ק]
אמנם,
לדרך זו של איסור בל יראה לא יכול להציל מבל יראה
יתכן קצת לחדש
שאי אפשר לאמר שסיבת האיסור של בל יראה
תצילו מלעבור כעת על לאו זה של בל יראה,
ומשכך, את הלאו הזה אי אפשר להכניס בתוך מערכת השיקולים ולהוריד בגלל זה את ה"הואיל". ויש לדון בזה.

ד. האם בחמץ גזול- שאינו ברשותו של הנגזל - גם נימא עשאו כאי' ברשותו?
ראיתי שדנו באח' מדוע לא נאמר שהנגזל יעבור בבל יראה אם אמרינן שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.
יש להטעים שכל עצם השאלה תיתכן רק אם נסיק שחמץ של כלאי הכרם עובר עליו, כמובן, שלולי זה ל"ק כלל.
והרי דבר זה מפורש בספרי רבותינו הראשונים [-רמב"ן וריטב"א בשם הרא,ה -מה שלא נדפס עדיין בזמנו של הנודע ביהודה שכ"כ בסימן כ' ועוד הוסיף שם שגם הגזלן אינו עובר- שבפרט זה מפורש בראשונים אחרת]
שהנגזל אינו עובר.
ויש מי שתירץ שהנגזל אנוס ולכן לא עובר
אמנם המקראי קודש דן שאינו אנוס שהרי יכול להקנות לגזלן עצמו -לשי' שלגזלן עצמו אין חיסרון של איב"ר ותי' שהגזלן עצמו לא רוצה לקנות איסור ולכן לא יכול להקנותו בעל כרחו.
ולענ"ד יש לדון בזה, שהרי עכ"פ יכול למחול לגזלן את החיוב השבה שזה מועיל בעל כרחו זולת המחנה אפרים הסובר שלא מועילה מחילה בעל כרחו ותמך יסודותיו בריטב"א קידושין ט"ז -אשר יש לפרשו בענין אחר- ואין כאן מקומו.
ומסתבר טובא שבחמץ גזול כולי עלמא יודו שאם אינו ברשותו מצד השליטה ולא מצד האיסור אזי לא חשיב ששולט הוא על החמץ
ולא יעבור עליו כלל וכן הוא בחמץ אבוד שלא יעבור עליו כלל ופשוט.