אונאת ממון

בס"ד

בדיני אונאת ממון

אונאה משום גזל או רמאות??? >>> האם יש איסור אונאה בקרקע??? >>> האם יש אונאה פחות משתות??? >>> מה הדין באונאה ע"מ להחזיר??? >>> האם עובר על אונאה בשוגג??? >>> האם יש אונאה כשמדעת המתאנה??? >>> האם יש איסור אונאה בפרוטה??? >>> האם מועיל כשעושה תנאי??? >>> האם יש אונאה וגזל לגוי???

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. (ויקרא כה, יד)
וכ' רש"י עפ"י התו"כ והגמ' בב"מ (נח, א) - זו אונאת ממון.

אונאה מדין גזל

והנה מצינו בגמ' בבבא מציעא (נ, ב) אמר רבא פחות משתות נקנה מקח, יותר על שתות ביטול מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה, שאם מכר יותר משישית מהמחיר בטל המקח, ואם שישית קנה ומחזיר את האונאה ופחות משתות קנה.
והקשה הפני יהושע (ב"מ נו, א) מהיכן לומדים את דין החזרת המעות באונאה, שהרי בתורה מצינו רק לאו של 'אל תונו', שדין ביטול מקח ביותר משתות הוא מסברא, שלא קנה על דעת זו והרי"ז מקח טעות, אבל בשתות אם לא מוחל מדוע אי"ז מקח טעות, ואם מחל מדוע מחזיר את האונאה.
וכתב הפני יהושע, שמחזיר את האונאה מדין גזילה, שלומדים שדין 'לא תונו' כדין גזילה, וכן מבואר בקרית ספר (פי"ב מהל' מכירה) וכ"כ בנתיבות המשפט (רכז, סקי"ט) שכתבו, שהלאו של 'לא תונו' הוא ניתק לעשה של 'והשיב' שנאמר בגזילה, ולפי"ז במקום שאין אונאה כגון בקרקע אין בזה איסור, כיון שמה שמחזיר לו את האונאה הוא מאיסור הלאו, ומ"מ יש בזה איסור, ואפשר שהוא איסור כמו שמבואר בסמ"ע (רכז, סקנ"א) בשם מהרש"ל שיש איסור משום אונאת דברים או גניבת דעת.

שיטת הרמב"ן מקח דרך רמאות

וברמב"ן הקשה, איך ממעטים קרקע מאונאה מהפסוק 'או קנה מיד עמיתך' והלא בפשוטו של מקרא מדובר בקרקע במוכר שדהו עד היובל, ותי' הרמב"ן, שיש איסור בקרקע, והמיעוט של קרקע הוא רק שפטור מלהחזיר את האונאה, מבואר בדבריו שהחזרת המעות אינה תלויה בלאו, והמקור לזה מהפסוק של 'או קנה' שיש דין במטלטלין להחזיר את האונאה, או שקבלה היתה בידם שבקרקע אין חיוב להחזיר, כיון שאדם מוחל בקרקע כמו שמוחל בפחות משתות, וכ"כ בספר החינוך (מצוה של"ז) שיש לאו בקרקעות ואי"צ להחזיר את הממון.

אונאה על מנת להחזיר

ובתוס' בבבא מציעא (סא, א) כתבו, שאין לאו של אונאה בקרקעות, ובתוס' שם (נב, א) מבואר, שבפחות משתות מותר לכתחילה, ולא כמו שכתב הרמב"ן, ואפי' בשתות מותר אם עושה כן ע"מ להחזיר את האונאה אם יתבענו, ונראה שתוס' סברו כדברי הפנ"י שהלאו הוא שלא לגזול במקח ולכך מעות האונאה כגזל בידו, ובאופן שאין חיוב השבה, כגון בקרקע ובפחות משתות אין לאו, ולכך סברו תוס' שאפילו בשתות ע"מ להחזיר את דמי האונאה, אמנם מצינו שבגזל אסור אפי' אם מחזיר, אפשר לומר שהתורה אסרה רק כשעושה מעשה גזילה, אבל באונאה שאין מעשה גזילה מותר ע"מ להחזיר, וכ"כ בנפש חיה בדברי התוס'.
והנה בגמ' בבבא מציעא (סא, ב) מצינו, למה נאמר 'לא תגנובו' שיש איסור לגנוב בשביל לצער, ופירש רש"י שאפשר ללמוד מריבית ואונאה, ובסמ"ע (חו"מ שמח, סק"ב) כתב שכשגוזל לצער היינו שגוזל ע"מ להחזיר, הרי מצינו שמותר באונאה ע"מ להחזיר, אמנם יש לחלק אם ודאי מחזיר מעצמו או רק כשתובע ממנו.

אונאה בשוגג

בדעת הרמב"ן והחינוך התבאר, שהאיסור באונאה שלא לרמות במקח ואין בזה משום גזל, וכן מבואר ברמב"ן, שהמאנה את חברו לדעת עובר בלאו, וכ"כ בחינוך, שאם המאנה היה שוגג אין בזה איסור, שהאיסור שלא לרמות את חברו במקח ורק כשהוא מזיד, ואם היה שוגג מ"מ אינו מרמה, ואם היה חייב משום גזל גם בשוגג הוא גזל, וכן בספר החינוך, בשורש המצוה שאין ראוי להיות בנ"א זוכין דרך שקר ותרמית אלא כ"א יזכה בעמלו במה שחננו אלקים באמת וביושר, אמנם נראה שחיוב החזרת המעות יהיה גם בשוגג, וכ"כ ברמב"ם (פי"ב הל' מכירה), וגם לדברי הרמב"ן, כיון שסבר שהדין להחזיר את הממון אינו משום הלאו.
והנה בטור (חו"מ סי' רכז) כתב, ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו, ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול הוא דניתן להשבון שהמאנה את חבירו חייב להחזירו, שסבר שהאיסור הוא משום גזל ולכך חייב גם בשוגג, והנה הב"ח שם הביא מקור לשיטת הטור שיש לאו אף בשוגג, ממה שמצינו בגמ' בבבא מציעא (נא, א) שיש לאו גבי מוכר וכן לאו גבי לוקח, וצריך לכתוב גם לאו באונאה למוכר וכן לאו ללוקח שאם היה נאמר רק למוכר משום שחפץ במקח אבל הלוקח אינו חפץ במקח שמא לא הזהירה אותו התורה בזה, ופירש רש"י, שהמוכר עושה בכוונה, ומשמע שהלוקח הוא שוגג ומ"מ נאמר איסור לאו בלוקח, והביא עוד ראיה, מהגמ' שם (סא, א) שהיה מקום ללמוד איסור גזל מאונאה וריבית ומשמע שאונאה משום גזל אמנם בחינוך כתב, שלגבי לוקח כיון שסבר שהמוכר בקי בממכרו יותר ממניו ועליו מוטל לדקדק.
ובשערי יושר (ש"ה פ"ה) הקשה, שאם אינו יודע שמאנה, מה שייך לחייבו בזה, אלא שלומדים מהלאו שנא' בלוקח את הדין להחזיר את האונאה, וכל זמן שאינו מחזיר את האונאה עובר בכל רגע בלאו כדין גזלה, ומה שאסור בלוקח היינו כשיודע שאסור, ולפי"ז כתב שהרמב"ן סבר שיש איסור לאו של 'לא תונו' וכל המיעוט הוא בפסוק של 'או רנה מיד עמיתך' בדבר הנקנה מיד ליד, והוא האיסור בלוקח לדין החזרת הממון ובקרקע אין דין זה, ואין חילוק בין קרקע למטלטלין, ולשיטת תוספות והטור דין החזרת הממון הוא בעצם האיסור.

מכר על מנת שאין אונאה

והנה בגמ' (שם נא, א) במקום שמוכר לחברו ע"מ שאין לך עלי אונאה, שלרב לא מועיל תנאו מועיל, ובתוס' הביאו דהר"ח פסק כרב דהלכה כרב באיסורים, והתוס' כתבו, שלא חלקו אם מותר לעשות כן אלא האם חייב להחזיר את האונאה ואי"ז איסורים אלא דינים, והלכה כשמואל, וכ' הרא"ש שאי"ז כדין גזל אלא האם מותר לכתחילה, והקשה הריטב"א מדוע כאן נחלקו לכתחילה.
ואפשר לבאר שר"ח סבר כשיטת הרמב"ן שבאונאה האיסור שלא לרמות במקח ואי"ז כדין גזל וכל מקום שיש בו ספק הוא משום גזל, שבאיסור אונאה כל הנידון הוא איסור ואי"ז ששייך במשפטי הממון ולכך כל הנידון הוא באיסורים.

אונאה בפחות משתות

והנה הרא"ש בבבא מציעא (פ"ד סי' כ) הסתפק, אם יש לאו של אונאה בפחות משתות, וכתב להתיר כיון שבדרך מקח וממכר אין מקפידים על שווי המקח שיהא בדיוק, ובפחות משתות נכלל בדמי המקח, ומשמע שם היו מקפידים היה חייב מדין 'לא תונו', ואפי' שאינו חייב להחזיר את האונאה, ומבואר שסבר כדברי הרמב"ן שגם פחות משתות יש לאו, שהאיסור הוא משום שאסור לרמות במקח, ולא תלוי אם חייב להחזיר את האונאה, ותוס' סברו שאין איסור אונאה בשתות ע"מ להחזיר כשיתבע כיון שכל האיסור הוא משום גזל ורק כשחייב.
הנה מצינו בגמרא בב"מ (נא, א) בדורשכי שמכר אחד חפץ השווה ה' בו' והלוקח ידע, וקנה על דעת לתבוע ולקבל את האונאה אחר כך בחזרה, וכ' הר"ח שמוכח משם שאפי' שהלוקח ידע שהונו אותו חייב המוכר להחזיר את האונאה, וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה, והקשה המחנ"א (אונאה סי' י"ט) שמצינו בגמ' בב"מ (סא, א) שא"א ללמוד גזל מאונאה כיון שבאונאה לא ידע שמוחל משא"כ בגזל ורבית, ומשמע דדין אונאה הוא רק כשאינו יודע שמאנים אותו, וכתב בחי' רמ"ש (אונאה אות ה') שלגבי החזרת הממון חייב, משא"כל גבי הלאו אם יודע מהאונאה אין איסור.

אונאה וגזל הגוי

והנה שיטת היראים (הובא במג"א הל' לולב) שגם למ"ד גזל הגוי מותר מ"מ אי"ז נקרא 'לכם' שאין ישראל קונה את ממון הגוי, כגון לגבי לולב וכדו', והנה בגמ' בבכורות (יג, ב) מצינו, שנאמר 'אל תונו איש את אחיו' שאין חיוב להחזיר אונאה לגוי, והק' בגמ' שאם גזל הגוי מותר מדוע צריך פסוק להתיר את אונאתו, והק' האחרונים לדעת היראים שגזל הגוי אינו נעשה ממון ישראל הרי צריך פסוק שיהיה כממון של ישראל, ותי' הגר"ח (ב"ק לז, א) שכל מה שאסור אונאה אינו משום גזל כיון שזה דרך מקח וממוכר ולאחר שהתחדש דין אונאה הרי הממון גזל בידו.
וביאר בשערי יושר (ש"ה) את דברי היראים, שאם גזל הגוי מותר, הרי שהתורה התירה את האיסור, אבל מ"מ זה עדיין הממון של הגוי ולכך אין הישראל קונה, משא"כ בדין אונאה כיון שזה בדרך מקח וממכר, הרי הממון הוא של המוכר, וכיון שצריך להחזיר את האונאה הרי שנעשה לגזל בידו, וא"כ אם גזל הגוי מותר, הרי שבאונאה הוא ממון גמור של הישראל, שבכל גזל הגוי במציאות הוא ממון של הגוי רק שאין לו איסור, אבל באונאה מצד הממון הוא של המוכר, רק מכח הדין שצריך להחזיר נעשה גזל בידו, וכיון שבגוי אין דין להחזיר הרי"ז ממון של ישראל ולכך מק' מדוע צריך פסוק.

אונאה בפרוטה

והנה מצינו בגמ' בב"מ (נה, א) שרב כהנא אמר, דאין אונאה לפרוטות וחלקו הראשונים שם מה השיעור, והקשה הרע"ק איגר (ב"מ סא, א) איך לומדים איסור גזל מאונאה והרי צריך פסוק שבגזל אסור אם הוא שוה פרוטה שאין בו אונאה, ובמנחת חינוך (מצוה שלז) כתב, שכ"מ שאין אונאה לפרוטות היינו לגבי חיוב החזרת האונאה, אבל יש לאו ולכך אפשר ללמוד מאונאה גם בפרוטה, וזה מבואר לדברי הרמב"ן שיש איסור גם בפחות משתות גם שאי"צ להחזירת את המעות, אבל לשיטת תוס' שאין איסור אם אי"צ להחזיר את האונאה קשה, והגרא"ע הביא ליישב, שלגבי אונאה בפרוטות שאמנם אין לאו באונאה בפרוטה כיון שאי"ז בפרשת אונאה, כיון שאנשים מוחלים על פרוטה ואי"ז גזל כלל, ואם היה בזה איסור היה בזה גם גזל ולכך לומדים לגזל בשוה פרוטה, שכשם שבגזל פחות מפרוטה אין איסור כך באונאה בפרוטות.
ולפי"ז יש ליישב את דברי הטור, שסבר שהלאו של דאונאה כדין גזל, ופסק שאונאה הוא איורים ולא דינים והלכה כשמואל, ומשמע שאי"ז כדין גזל, ואפשר לומר, שכל מה שאונאה היא משום גזל היינו לאחר שהתחדש דין אונאה שאפי' שזה בדרך מקח הוא עבר על האיסור ולכך הוא צריך להחזיר את הממון מדין גזל, ואי"ז כדין גזל שכל האיסור הוא משפטי כיון שחייב להחזיר גם בלא האיסור.
אמנם יש לבאר את שיטת הרמב"ן, דמבואר דס"ל דגדר הלאו הוא שלא לרמות במקח, ובגמ' מבואר שאפשר ללמוד גזל מאונאה, הרי שהלאו של אונאה הוא מדין גזל, וכפי שהביא הב"ח ראיה לשיטת הטור שאונאה מדין גזל, ואפשר לבאר בדעת הרמב"ן, שהנה אמנם מועיל באונאה כפי מה שסיכמו, רק בזה אמרה תורה שאסור לרמות את חברו במקח והרי שבשורש הדבר הוא משום איסור גזל, וכל זה הוא לענין הלאו, ולענין חיוב החזרת האונאה הוא חיוב ממון, וכן היורשים חייבים להחזיר ומועיל בזה מחילה כמבואר שם בגמ', שחיוב החזרת האונאה הוא חיוב כהחזרת גזל, ולכך סבר הרמב"ן שחיוב ההחזרה חלוק מהלאו, לפי שחיוב ההחזרה הוא חיוב כהשבת גזל, כיון שכשמוכר לחברו באונאה הרי כאילו גוזלו ואי"ז כדין ריבית שרוצה להלוות לו ויש בזה גם משום חסד.

לדידי שוה לי

והנה יש לדון אם רוצה למכור לחברו חפץ באופן שחברו רוצה לשלם יותר משיעור אונאה ואומר ששוה לו את המחיר על חפץ זה אם מועיל המכירה, והנה בגמ' בקידושין (ח, א) מצינו, שרב כהנא החשיב את הסודר שעל הראש בשווי חמש סלעים לפדיון הבן, ואמר שבשבילו זה שווה חמש סלעים, ואמר רב אשי שדוקא רב כהנא שהיה אדם גדול ואין כולם יכולים להחשיב חפץ יותר משוויו, וביאר ברשי כיון שלא הלך בגילוי הראש וידע לייקר את המצוה בשווי של חמש סלעים, וכן מבואר שם בתוס'.
ובריטב"א כתב, שמוכח מכאן שהמוכר חפץ לחברו בשש ובשוק לא שוה אלא חמש, שאם שוה ללוקח בשש שאין בו משום אונאה, שהולכים אחרי הלוקח כו לגבי חמש סלעים, וכל זה שבאמת שוה לו, ואם שוה לו רק משום שהוא דחוק אי"ז נחשב ששוה לו ואפי' שילם לו יכול לגבות ממנו, וכן מבואר ביבמות (קו, א) שהיבמה נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר לו אביי שיחלוץ והיא תביא לו מאתיים זוז, ומבואר שיכלה לומר לו משטה אני בך לפי שהיתה מתוך הדחק, וכן מי שקונה תרופות במחיר יקר שמפני חולי שאינו חייב אלא כמו שהם שווים לפי שהיה דחוק.
והקשה הקצות (רכז, א) שהרי פסק בשו"ע (סעי' טו) שגם במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה, ומשמע אפילו שהלוקח היה צריך, וכן מה שכתב בקציצה מתוך הדחק, הרי מצינו במי שהיה בורח מבית האסורים ואמר לחברו טול דינר והעבירני את הנהר שיכול לומר משטה אני בך, שאם כבר נתן אין מוציאים ממנו, וכ"ש כאן, וגם במקום שלא נתן את המעות אין דומה מקח לשכירות שבקנין אין יכול לומר משטה אני בך.
בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ב ח"א סימן פא) שיש שתי מיני שווי יש ששוה לזה מפני שיוכל לעשות מהם כלי נאה מכיון שאין לו שווי בעצם, לא מועיל מה שזה שוה לו, ויש שווי ששוה בעצמו, כגון בגדים שלובשים במקומות מסוימים, ובזה אין אונאה כיון שהשווי של זה משתנה בין האנשים, וזה לא נחשב כשעת הדחק כיון שזה שוה לו ממש.
ובמחנה אפרים (הלכות אונאה סימן כ) הביא בשם הרמ"ה הביאו הטור (סי' רכז)שאין חילוק בזה בין המוכר ללוקח שבשבילו זה יקר, והקשה שמצינו בב"מ באיזהו נשך שאונאה היא בדרך מקח וממכר, ופירש רש"י, ויש בני אדם שצריכים לחפץ וקונים אותו ביותר משוויו, שאפילו באנשים שחשוב להם הגדים יש דין אונאה אם לא ידעו, ואפילו אם הוא רגיל להתייקר בכלים כאלו בכ"כ דמים מכל מקום סבור שבשוויו הוא לוקח.
והנה בשולחן ערוך (יו"ד שה, ה) כתב, נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים, קבלו הכהן בחמשה סלעים, הרי בנו פדוי והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם, והוא מלשון הרמב"ם, והבית יוסף כתב, שמספיק שיהיה שוה לאדם בעולם ואפי' אם לא שוה עבור הכהן, והק' הט"ז (סק"ה) שאי"ז מבואר בגמ' שמשמע שהיה שוה לרב כהנא עצמו, והק' עוד, וביאר בזה הט"ז, שאפשר לבאר במה שאמרו שקקבל ממנו בה' סלעים משמע שלא היה ששוה בשבילו, ובבאור הגר"א (סק"ח) כתב, שלפי הגירסא שלנו צריך שיהיה שוה לכהן עצמו דוקא.