וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹ-הִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ

וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ

סוד עבדות ה' בטהרתה​

חכמינו הקדושים הפליאו מאד במאמר השגור בפי כל, וממנו תוצאות חיים, כלומר, כמה וכמה תובנות עמוקות מְשַׁנּוֹת חיים, לאחר התבוננות מקיפה בכל דבריהם, ומהם נלמד את הלימוד הנשגב – שיתאמת ויתברר אצל האדם מה חובתו בעולמו, כדברי ה'מסילת ישרים' הידועים, שהם כתמרור בוחן בכל עת, שהלוא אי ידיעת היעד והדרישה האמיתית מהאיש אשר נדבו לבו להיות מעבדי הבורא, היא אם כל הטעויות ולהיפך, המיקוד המדוייק בהגדרת הידיעה הזו, היא הגשר המוליך בין החוץ לפנים גבול הקדושה.

וזו לשון הגמרא (חגיגה ט, ב): אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: (מלאכי ג, יח) וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. היינו צדיק – היינו עובד אלהים! היינו רשע – היינו אשר לא עבדו! אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". וכמה שאלות מתעוררות במאמר זה. שפירוקן כראוי שופך אור על מדת העבודה ותכונתה בהאי עלמא.

הגמרא מעוררת שאלה, למה כפל המקרא וחזר כעין ביאור על המילה 'צדיק' ושוב חזר ואמר 'עובד אלקים', וכי הצדיק אינו עובד אלקים, והעובד אלוקים אינו צדיק, וכבר היה ברור לגמרא, כי אין זה פירוש שמפרש המקרא את תכונת הצדיק, כי לא יעלה על הדעת שיהיה צדיק ולא יהיה 'עבדו'.

ואכן, הגמרא עונה, כי גם זה שמוכתר בתואר 'צדיק' הוא צדיק גמור כמו 'עובד אלקים', אלא שזהו צדיק שאינו עבדו, כי שנה רק מאה פעמים, והצדיק המכונה בשם 'עובד אלקים' הוא זה שלמד יותר...

וכאשר לומדים סוגיה זו, מתעוררות, כמו מאליהן כמה תמיהות מרעישות ביותר.

א. וכי מה בא התירוץ לומר, האם בגלל תוספת עבודה של השונה פרקו מאה פעמים ואחת – נחשב הצדיק הגמור ל'אינו עובד אלקים', ורק מחמת שאינו דומה?

ב. ויותר קשה, וכי אם כן, למה השווה אותם למה שאמר מקודם בין צדיק לרשע. איך יתכן, שבעבור הפסד התוספת ישווה אל הרשע ונקרא גם לא עבדו.

ג. ועוד, שאם אומר 'אינו דומה' – למה שניהם מכונים 'צדיקים גמורים', והלוא אם אינו נחשב עובד אלקים – איך ייקרא צדיק גמור.

ד. איך מתורץ לפי התירוץ הביטוי שבקושיה – היינו רשע היינו לא עבדו, האם מי שאינו עובד באופן כזה, הוא נקרא רשע?

כשהשאלות הללו מנקרות, אנו מנסים לרדת לסוף דבריהם, ומגלים, שאכן, כאן כללו לנו רבותינו דרך העבודה הישרה והתמימה, ועם זאת לימדו אותנו אגב אורחן את מפסידי העבודה והלוא אלוקיהם של אלו אמיתי הוא ואין מכזבים לו, כמובא, ודובר שקרים לא יכון אינו רק ברמה שלנו של אמת ושקר, כי אם אנו עובדים לאלוק אמת, הלוא האמת הזו נוקבת ויורדת עד תהום רבה.

אין צריך לומר, שבודאי, עבודה מאומצת ככל שתהיה, אם אינה בשביל התכלית היחידה – לעשות את רצונו יתברך, לא רק שאינה עבודה שלימה, אלא שהיא עבודה עצמית שהאדם עובד את עצמו ולא את רצונו יתברך, ועל כן, כאשר אדם אינו מוכן להוסיף משהו מעצמו, וכבר מלא את עצמו בעבודתו – הרי שאין עבודתו חשובה אלא בהקשר של 'לא עבדו' – בפשיטות כך. ומובא, אשר בימיהם היה הנוהג ללמוד כל דבר מאה פעמים, וכשאדם הגיע לשיא, ואינו מוכן לשבור את המספר העגול, ללמוד לשמה, לעשות דברים לשם פעלם – הרי שמשמע שכל הלימוד של המאה, לא היתה לשמו ולזכרו תאוות נפש.

כלומר, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, אין הכוונה שאינו דומה רק בגלל הפעם ההיא שלא הוסיף, אלא מחמת אי רצונו לעבוד יתר על המוכרח, מראה לדעת כי גם עבודתי לוקה בחסר, ואף שהוא אכן החל את דרכו בדרך של 'צדיקי גמורי' [כי הלוא לא התגלה הפגם עד שסיים את המאה] אך כשמגיע לשם, ולא שובר את השיא, מראה לדעת כי אכן כל עבודתו היא בבחינת 'לא עבדו'.

ומכאן אנו יכולים להבין את ההקשר לצדיק ורשע, לא שלא עבדו הוא רשע, אלא שהוא בא מאותו מקום. איך אדם נהיה רשע, מה המשמעות של רשע, ברור, שאנו יודעים שמי שחוטא ועובר עבירות הוא רשע, אך מה נקודת השבר של נשמה יהודית שמכתירה את עצמה במציאות נוראה כזו, עד שנאמר עליו שהוא רשע. הפיכת העורף לעבודת ה' אינה רק המציאות והפועל יוצא של מעשיו, אלא כשהוא נמצא בתדר של אי התבטלות לבורא עולם, כלומר, הוא חי חיים מנותקים מהבורא יתברך, ואין מורא שמים עליו ובעיקר – אינו מסוגל לוותר על רצונותיו למול הרצון העליון.

בכך שווה אותו אחד, שאכן לימודו רב, והוא נהנה מהלימוד ומחדש וכו', אך אם כל זה לא נעשה תחת הכפיה של הרצון והיצר, הוא לא קלט את דרכי עבודת ה', את הלימוד אפשר קלט, אבל את הסיבה למה לומדים תורה – לא קלט בכלל, משום שהנקודה שלשמה אנו לומדים תורה היא התקרבות לבורא יתברך, וכשחסרה אותה התקרבות הוא לא יהיה מסוגל בכלל לעשות אף דבר קטן בשביל הקב"ה. כך יש אנשים שהם עושים גדולות ונצורות בעבודת ה', אך נופלים בדבר קטן שבקטנים, והוא הדבר הזה שעושה אותם 'מופרך' ומופקע לגמרי מגבול הקדושה, המלמד גם על עבודתם.

כמובן, שקשה לנו למעשה, לקבוע על יהודים ענינים כאלו בלתי רצויים באורח כלל, אך כדי לחדד את מידת הצורך שלנו בעבודה ראויה, אפשר להמשיל את זה במשל פשוט, כאשר מלך מבקש משהו הכי קטן והעבד מסרב לעשותו, הוא נחשב כמורד במלכות, למרות שהוא רב פעלים בשביל המלך. כי הנקודה כאן לא רמת הפגיעה במלך, ובפרט במלך ה' כי אם חטאת מה תפעול בו. אלא הנקודה היא המרידה, האי רצון לעשות את הפשוט ביותר בשביל ה'.

זה ששנה פרקו מאה פעמים, הוא עדיין שנה את פרקו שלו, הנסיון הגדול שלו, הוא לשנות את פרק ה', את פרק עבודת ה' שיש בלימוד, נראה שהמספר שנקטו חז"ל הוא לאו דווקא, אף כי נתפשט בכל ישראל שמאה פעמים ואחד הוא סגולה שלא ישכח תלמודו לעולם, אך הלימוד מזה הוא בכל מספר שהוא, ובכל תכונת עבודת ה' ולאו דווקא בלימוד, שעיקר השכר וההוראה של ביטול וקבלת עול מלכות שמים, הוא בדיוק באותה נקודה, בה אתה שובר את הרצף הרגיל ומתעלה אל הדבקות בחי החיים בהשם יתברך, וכך צריך להיות לימוד התורה וכן צריך להיות כל דקדוקי המצוות.

וגם בקושיית הגמרא, נרמז התדר הזה, שהיא שואלת היינו רשע היינו לא עבדו, מי שהוא נמצא במצב שהוא מצטמק וטוב לו, ואינו חש לכבוד קונו, היינו רשע והיינו לא עבדו, ה' עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואמר 'עבדי הם', ומובא בזוהר הקדוש שמאן דכפית באחרא, לא יכול להיות עבד לשני אדונים (כלשון הסליחות) אם יש כסף לאדון זה יש כסף לאדון אחר, כל הכיסופים של איש יהודי, שיהדותו בהירה אצלו היא להיות עבד ה' כפשוטו, ועבד אינו עושה חשבונות אלא נמשך אל העבדות... וכבר השתבח משה רעיא מהימנא בדבר זה, ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, וכמו שאיתא במקראי קודש, משה עבד ה', משה עבדי מת. כי מכל השבחים הגדולים והנפלאים של איש הקודש הלזה, נבחר הכותרת לכל השבחים או יותר נכון הגורם להם – עבדות.

כדי להבין את העומק של זה, לא יכול אדם, אגב נטייתו הטבעית להטעות את עצמו, להרגיש כי אם כאשר ישוב בתשובה שלימה, והתשובה מה היא? ושבתם עד ה' אלקיכם ושמעתם בקולו, השיבה עד ה', היא למוסס את המחיצות שבינינו לבין אבינו שבשמים, אף המחיצה של 'אני ואפסי' בלימודי ובעבודתי... ככל שאדם רואה את הרצון של הבורא בעבודתו בעבודתו, ורק אותו, הוא יוצא מנקודת הרשע – שהיא פריקת עול מלכות שמים אף בדקות וזוכה להתקרבות אמיתית, לבחינת 'עבדו', ורק כאשר שבתם – אז וראיתם, בלי התשובה השלימה אי אפשר לזכות לראות את הדבר הזה, שעדיין לא זכיתי ללימוד לשמה ממש, אלא עדיין אני מקיים את הצעת רז"ל – לעולם יעסוק וכו', ובתנאי – שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

רמז לזה רמזו תלמידי בעל שם טוב, בפרשם בדרך צחות, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד, כי האחד הלזה, הוא יחידו של עולם, השונה פרקו ואומר לעצמו, הלימוד הזה אינו כדי לדעת ולהתפאר, הלימוד הזה הוא כדי לקיים מצוות ה', ומה לי שלמדתי כך וכך פעמים, והלוא מצות ה' ברה היא, ומצוות תלמוד תורה עולה כנגד כל המצוות, ואם כן עוד פעם אחת אינה עוד פעם נוספת על המאה, אלא היא התחלת המאה פעמים האחרות מחדש. וידוע שאמר הגר"א שלפי אהבת התורה שלו היה מסוגל ללמוד פסוק אחד כל היום בלי להתעייף, אלא שיש מצוה של ידיעת התורה.

ואף על פי שאין ראיה לדבר יש זכר לדבר, כששומעים את ההגדה של פסח, רשע מה הוא אומר, הוא טוען מה העבודה הזאת לכם, נכון שההתרסה שלו באה במילה 'לכם', אבל הוא השתמש, כמה מפליא, בנקודת העבודה, הרשע הוא מי שאינו מסוגל לעבוד עבודת עבד להשם, ומשכך, גם מי שנמצא במדריגה גבוהה, והוא בין צדיקי גמורי, יכול להכשל בענין זה. וזה כל סוד עבודת ה' בכל ענין, לחשוב שהעבודה שלי היא צורך גבוה ולא צרכי האישיים, וממילא היא בלי גבול ובלי חציצה ומחיצה, מה שה' אומר זהו רצוני, בבחי' עשה רצונך כרצונו.​