בדין סמיכת גאולה לתפילה - חלק א' 'מקור הדין וטעמו'
במאמרים הבאים נעסוק בדין סמיכת גאולה לתפילה, מקורה, טעמיה, ובמה כן מותר להפסיק ביניהם.
מקור הדין הוא מהגמ' בברכות דף ד: וז"ל:
ר' יוחנן פליג על ריב"ל שם שס"ל שקריאת שמע היא אחר שמונה עשרה, אבל להלכה אנו סוברים כר' יוחנן."דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית".
וברש"י שם:
"זה הסומך - וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר ל"ג) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים י"ט) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ') ואמרי' בברכות ירושלמי (פ"א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".
היינו שרש"י אומר שר' יוחנן בא להוסיף שאף בערבית בעינן לסמוך, אבל בשחרית פשיטא שצריך.
ומביא רמז לדבר מתהילים ומקורה בירושלמי, ועיין לקמן שנעסוק ברמז זה.
ועוד אומר רש"י בשם הירושלמי, שטעם הדבר הוא שמרצים לו להקב"ה בדברי שירה ושבח על יציאת מצרים ואז אפשר לבקש צרכיו.
ולכאורה יש להקשות מדוע כיוון שסמך גאולה לתפילה הוא זוכה לחיי העולם הבא – היינו מה נתייחד דבר זה שזוכים לשכר גדול כל כך.
ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף בברכות דף ב: מבאר דבר זה וז"ל:
היינו, שע"י שמתפלל מיד אחר שמזכיר גאולת ישראל ממצרים מוכיח שהוא עבדו של הקב"ה שזו היא דרך עבודתו – שהרי לכן הוציאנו השי"ת ממצרים – כדי שנהיה עבדיו."הסומך גאולה לתפילה מראה את עצמו כמי שמכיר שהוא עבד לה' מפני שגאלו, וע"י כן הוא עובדו ועושה רצונו ומצוותיו. בברכת גאל ישראל האדם מזכיר את החסדים והניסים שעשה ה' לנו שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים, וכשמתפלל הוא עובד את ה' כמו שאמרו בבבא קמא (צב ב) "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו תפילה", וכשמראה את כל זה שהוא עבד לה' ועושה מצותיו זוכה ע"י כן לחיי העוה"ב".
ועוד טעם מובא שם:
היינו שבכך שסומך גאולה לתפילה הוא מראה שהוא סמוך ובטוח שהקב"ה יעזור לו כמו שעזר וגאל את אבותינו במצרים."מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיוון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה שאומר לשם שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו'. וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה ומתפלל מיד. והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה, ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא".
ואילו בשיטה מקובצת נוקט דרך אחרת כדי לבאר דבר זה, וז"ל (ברכות דף ד:):
היינו שאין זו הסיבה בגינה הוא זוכה לחיי העולם הבא, אלא זה הסימן שהוא זהיר בדברי חכמים, וממילא הוא זוכה לחיי העולם הבא."אמר מר קורא קריאת שמע ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית יש לשאול, וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יהי לו שכר כל כך שיהיה בן העולם הבא, ויש מפרשים דלא שיהיה בן העולם הבא בדבר זה בלבד, אלא הכי קאמר - איזהו בן העולם הבא כל הזהיר בדברי חכמים לדקדק בהן ולקיימן שאף בזו הוא זהיר לסמוך גאולה לתפלה אפילו בלילה".
ובפירוש ר' יהונתן מלוניל על הרי"ף בברכות דף ב: מבאר טעם אחר וז"ל:
"איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. שכיון שסומך גאולה לתפלה בוודאי מתכוין בתפילתו, ומי שמתכוין בתפילתו מודה שיש לו אלוה יודע מצפונו ונגע לבבו, ולפיכך הוא ירא כל היום מחטוא לו".
ואין זה מבורר לי כל צרכו מדוע ס"ל שמי שסומך גאולה לתפילה בוודאי מתכוון בתפילתו, ומי שיכול לבאר דבר זה אשמח מאד.
ולהשלמת הענין נביא את דברי הגמ' בברכות דף ט: וז"ל:
"העיד ר' יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו".
