אדם מת - פיקוח נפש

[תורניק]

"לנפש לא יטמא בעמיו"
בגמ' ב"מ דף קיד. מובא על אליהו הנביא שנזדמן לפני רבה בר אבוה בבית הקברות, ואחר ששאלו רב"א בעניני הלכה שאלו, "לאו כהן הוא מר מאי טעמא קאי מר בבית הקברות". (ושאלתו למ"ד אליהו הוא פנחס הכהן עיין שם רש"י) ובתוס' שם (ד"ה אמר) העירו במה ששאלו רבה בר אבוה בזה"ל תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש:
כונת ד' תוס' להקשות ממעשה "האשה הצרפית" שאליהו החיה את בנה ככתוב בספר מלאכים (פרק יז פסוק כב "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה וגו'. ויאמר אליה תני לי את בנך וגו' וישכבהו על מטתו. ויקרא אל ה' וגו' ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו") וע"ז הקשו תוס' אחר שהיה אליהו, כהן, איך התיר לעצמו להחיות את בן הצרפית, ותירצו "שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקו"נ".
ובדברי תוס הללו מביאים להקשות, מה הוצרכו לנקוט בתירוצם "שהיה ברור לו שיחיהו" גם על צד הספק שבכוחו להחיותו, קיים היתר של פיקו"נ (הנאמר גם על הספק) וממילא ידחה איסור טומאת כהן וצ"ב.
וראיתי בשם הרב קרלינשטיין שכתב לישב בזה"ל אולי אפשר לומר ויש לדון בזה שכל מה שפקוח נפש דוחה את כל התורה כלה, זה רק באדם חי, על כך נאמר "וחי בהם" אבל כאן שהוא כבר מת יתכן שלא שיך לומר "וחי בהם" ולא שימות בהם" [שהרי כבר מת זו לא היתה הנשמה, אל תחשבו שרופאים העושים הנשמה מחיים מתים, בהנשמה האדם חי אבל כאן היה מת והחיהו וצריך עיון] עכ"ל.

ודרוש הסבר לפי העולה מחילוקו שדין "וחי בהם" לא נאמר על מת, מה הועילו תוס' בתירוצם "שהיה ברור לו" שכן אין לו היתר להחיותו גם על צד הודאי, אחר שלא נאמר במת דין "וחיי בהם" וממילא לא שייך לדחות איסור טומאת כהנים. ומה שיחיה אח"ז אין בזה להתיר מצד הדין, להיטמא למת וצ"ע.
ולכן י"ל בד' התוס' שנקטו "ברור לו" כוונתם לומר אחר שברור לו שבכוחו להחיות, נחשב (אחר שקם לתחיה) לעניני דיני התורה 'כאילו לא מת' כלל וזה על פי מה שכתבו האחרונים לחקור בעובדא דמגילה ז: רבא שחטיה לרב זירא והחייהו, ודנו בזה, האם אשתו הותרה לשוק וממילא צריכה קידושין וכתובה מחדש (ונוסיף לזה אם הוא כה"ג אסורה עליו). וכתב בספר בן יהודיע להוכיח מד' הגמ' נדה ע: בזה"ל -"ששאלו לר' יהושע בן חנינא בן השונמית אם מטמא, והשיב להם: מת מטמא, ואין חי מטמא והוא הדין הכא" עיי"ש (ובעצם ראיתו לכאו' יש חילוק וצ"ב) וכן הביא ראיה מהמדרש שפרחה נשמתם של ישראל בזמן מתן תורה והקב"ה הוריד טל תחיה והחיה אותם ועם כל זה לא הוצרכו לקדש נשותיהם מחדש עיי"ש.
ולפי זה שדינו של אדם שמת וקם לתחייה שעת המיתה לא נחשבת בדיני התורה ולכך האישה לא הותרה לשוק, ואי"צ קידושין וכו' כך גם לענין טומאה אחר שהחייהו, אנו מניחים -כלפי הדינים- כאילו לא מת, וזה שתי' תוס' "היה ברור לו" שאילו היה ספק, על הצד שלא היה מחייהו, עבר על איסור טומאת כהנים (שכן לדברינו אין היתר פיקו"נ נוהג במת לא ודאי ולא ספק) ויש לעיין.

 

[שומת נזיקין]

עי' אג"מ שהכוונה פקו"נ של האמא, ודבריו מחודשים.
ועי' ד' מרן חיד"א שכ' שלכן כ' תוס' שהיה ברור לו שיחיהו
והביאור
דכיון שהיה ברור א"כ הוא חי מעיקרא
וראיה לזה
שלא יצטרך שוב לחכות 13 שננה עד שיגדל
וא"ש היטב.

 

[תורניק]

עי' אג"מ שהכוונה פקו"נ של האמא, ודבריו מחודשים.

היכן?

ועי' ד' מרן חיד"א שכ' שלכן כ' תוס' שהיה ברור לו שיחיהו
והביאור
דכיון שהיה ברור א"כ הוא חי מעיקרא
וראיה לזה
שלא יצטרך שוב לחכות 13 שננה עד שיגדל
וא"ש היטב.

 

[תורניק]

אגב, בתוס' ר"פ שם כתב ליישב קושיית תוס' שלא מת ממש ראה שם. ולכאורה דבריו צ"ב מהגמ' בנדה הנז' בשאלת התלמידים ובמה שהשיב ר"י בן חנינא, ולד' רבינו פרץ כך נאמר לגבי בן השונמית שלא מת ויש לדחות שם הוזכר מת בשונה מבן הצרפית שלא מוזכר. ומ"מ מה שכתב הגאון הר"ק הנ"ל כדבר פשוט שאליהו החייהו ממש, אבל מרבינו פרץ מבואר לא כך.

 

[שומת נזיקין]

לק"מ,
דאף שמת
מ"מ לא התחיל חיים חדשים
דהא לא היה צריך לחכות יג שנה לבר מצוה
וא"כ למפרע הוברר שדינו כחי וא"ש

 

[הצעיר שבחבורה]

ולפי זה שדינו של אדם שמת וקם לתחייה שעת המיתה לא נחשבת בדיני התורה ולכך האישה לא הותרה לשוק, ואי"צ קידושין וכו' כך גם לענין טומאה אחר שהחייהו, אנו מניחים -כלפי הדינים- כאילו לא מת, וזה שתי' תוס' "היה ברור לו" שאילו היה ספק, על הצד שלא היה מחייהו, עבר על איסור טומאת כהנים (שכן לדברינו אין היתר פיקו"נ נוהג במת לא ודאי ולא ספק) ויש לעיין.

לגבי טומאת מת נחשבת לו שעת המיתה?