בדין לא תחמוד אשת רעך

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך (כ יד)

המנחת חינוך בסוף מצוה ל״"ח הקשה איך משכחת לה שעובר בלא תחמוד אשת רעך, וכתב שלפי דעת הרמב"ם בהלכות גזילה פ"א ה"ט שבהרבה עליו רעים או שכפה אותו עד שיאמר רוצה אני עובר בלא תחמוד, ניחא, באופן שכפה את חבירו לגרש את אשתו, ואח"כ הוא לקחה. וכ"כ בסמ"ע חו"מ סי׳ שנ"ט סי"ט.

אמנם בחידושי מהרי"ל דיסקין עה"ת בפרשת ואתחנן כתב להקשות איך שייך לגבי אשה איסור לא תחמוד, דהא מתחילה כשמסיתו לגרש אותה עדיין לא באה לרשותו, ואם אחד יסית את חבירו להפקיר איזה דבר ואח"כ זכה בו וכי יעבור בלא תחמוד, עי"ש מש"כ בזה. ועי׳ בספר אמרות משה כאן מה שכתב בזה.

ולהשיטות שרק בנוטל בע״כ ממש עובר בלא תחמוד, כתב המנ״ח שם דמיירי באופן שלקחה באיסור אשת איש וכו' עי״ש, והנה לכאורה בכהאי גוונא אין לו בה קנין של כלום והוי רק כמו השתמשות בעלמא, וחזינן שהוא עובר.

ויש לפשוט מזה מה שהעירני הרב שמואל קפלן שליט״א להסתפק, האם מי שחומד להשתמש בחפץ חבירו עובר בלא תחמוד, כמו שמי שמשתמש בשל חבירו שלא ברשות הרי עובר בלא תגזול דשואל שלא מדעת גזלן הוי, או דלא תחמוד הוא רק כשחומד לקנותו בקנין, אבל על השתמשות בעלמא אינו עובר. ולהנ״ל מדברי המנ״ח מוכח שעובר.

אמנם יתכן לומר דאע״פ שכלפי האמת לא קנאה ואי אפשר לקדש אשת איש, מ״מ הרי גם כשגוזל החפץ ולא אמר רוצה אני אינו קנוי לו, אלא דכיון שהוא עושה מעשה של קנין ונוטלו ע״מ שלא להשיבו לעולם עובר בלא תחמוד שהרי חמד את הקנין אע״פ שלא עלה בידו מדינא ואינו קנוי לו לפי הדין, א״כ גם כאן אם יקדש אותה ועכ״פ יטלנה לעולם ואין דעתו להשיב אותה לעולם נהי דאין לו בה שום קנין מ״מ הוא חמד אותה לעולם להיות קניינו וככל גזלן, אבל אם רק בא עליה ולא היה דעתו לקיימה אצלו אין עובר בלא תחמוד אשת רעך, וכן בהשתמשות ע״מ להשיבו, ועדיין צ״ע.​

 

[הצעיר שבחבורה]

ולהשיטות שרק בנוטל בע״כ ממש עובר בלא תחמוד, כתב המנ״ח שם דמיירי באופן שלקחה באיסור אשת איש וכו' עי״ש, והנה לכאורה בכהאי גוונא אין לו בה קנין של כלום והוי רק כמו השתמשות בעלמא, וחזינן שהוא עובר.

ובחרדים איתא
ספר חרדים מצוות לא תעשה פרק א

וכן באשת איש אם נתן עיניו לא לניאוף אלא ליקח אותה לו לאשה בהיתר והשתדל במיני תחבולות עד שגרשה בעלה ולקחה הוא לו לאשה עבר על לא תחמוד ומשגמר והסכים בלבו לעשות התועבה הזאת עבר על לא תתאוה​

 

[הצעיר שבחבורה]

אמנם יתכן לומר דאע״פ שכלפי האמת לא קנאה ואי אפשר לקדש אשת איש, מ״מ הרי גם כשגוזל החפץ ולא אמר רוצה אני אינו קנוי לו, אלא דכיון שהוא עושה מעשה של קנין ונוטלו ע״מ שלא להשיבו לעולם עובר בלא תחמוד שהרי חמד את הקנין אע״פ שלא עלה בידו מדינא ואינו קנוי לו לפי הדין, א״כ גם כאן אם יקדש אותה ועכ״פ יטלנה לעולם ואין דעתו להשיב אותה לעולם נהי דאין לו בה שום קנין מ״מ הוא חמד אותה לעולם להיות קניינו וככל גזלן, אבל אם רק בא עליה ולא היה דעתו לקיימה אצלו אין עובר בלא תחמוד אשת רעך, וכן בהשתמשות ע״מ להשיבו, ועדיין צ״ע.

וראה
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת רעא

ועוד יש לתמוה מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות פ"ו ע"א) אזהרה לגונב נפש מנ"ל רי"א מלא תגנוב וכו' בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו וכו' עיין שם. והשתא אם איתא דבכל גזלה וגנבה איכא נמי אזהרת לא תתאוה ולא תחמוד. א"כ למה לו למילף מדרשא דשלש עשרה מדות. תיפוק ליה דאיכא אזהרה מפורשת מקראי דלא תתאוה ולא תחמוד. דמיירי גם בנפשות. כדכתיב ביה אשת רעך עבדו ואמתו וכל אשר לרעך. ובפרט לדעת הראב"ד ז"ל דקאי ג"כ בשיטת הרמב"ם בזה. וגם ס"ל דאינו עובר בלא תחמוד אלא כשלא אמר המוכר רוצה אני. וא"כ ע"כ אינו עובר בלא תחמוד על אשת איש אלא בעודה אשת איש. דאילו גירשה בעלה כיון דאין האיש מוציא אלא לרצונו אין לך רוצה אני יותר מזה. וא"כ ודאי הא דכתיב לא תחמוד אשת רעך בעודה אשת רעהו מזהיר קרא ולתוספת אזהרה הוא דכתביה קרא. דמלבד לאו דלא תנאף עובר נמי בלא תחמוד. וא"כ הו"ל דיני נפשות ממש מיהו משום הא איכא למידחי דמשהביאה לתוך ביתו קעבר בלא תחמוד אף על פי שעדיין לא עבר בלא תנאף. ואף על גב דבמכילתא (משפטים) מבואר דאינו עובר בלא תחמוד עד שעושה מעשה עיין שם. מ"מ מה שמביאה לתוך ביתו בלבד נמי אפשר דחשיב מעשה. וכ"ש כשהביאה בע"כ דהו"ל מעשה גמור. אלא דעכ"פ ודאי אם איתא דבכל ענין גזלה וגנבה עובר נמי בלא תחמוד. גם גניבת נפש אי אפשר בלא עבירת לאו דלא תחמוד. וא"כ הרי יש לנו בקרא אזהרה מפורשת לגונב נפש. כיון דמבואר בהדיא בקרא דבחימוד נפש אדם נמי מיירי. ועוד קשה מדאמרינן התם לא תגנבו בגונב ממון הכתוב מדבר. או אינו אלא בגונב נפשות. אמרת צא ולמד וכו' עיין שם. והשתא תיפוק ליה אזהרה לגונב ממון מקראי דלא תתאוה ולא תחמוד. ובודאי משמע דעיקר אזהרת ממון הוא דאתי למילף מלא תגנבו. ולא לאפושי לאוי בעלמא. לומר דעובר נמי בלא תגנבו:​

 

[הצעיר שבחבורה]

אמנם יתכן לומר דאע״פ שכלפי האמת לא קנאה ואי אפשר לקדש אשת איש, מ״מ הרי גם כשגוזל החפץ ולא אמר רוצה אני אינו קנוי לו, אלא דכיון שהוא עושה מעשה של קנין ונוטלו ע״מ שלא להשיבו לעולם עובר בלא תחמוד שהרי חמד את הקנין אע״פ שלא עלה בידו מדינא ואינו קנוי לו לפי הדין, א״כ גם כאן אם יקדש אותה ועכ״פ יטלנה לעולם ואין דעתו להשיב אותה לעולם נהי דאין לו בה שום קנין מ״מ הוא חמד אותה לעולם להיות קניינו וככל גזלן, אבל אם רק בא עליה ולא היה דעתו לקיימה אצלו אין עובר בלא תחמוד אשת רעך, וכן בהשתמשות ע״מ להשיבו, ועדיין צ״ע.

בעל הטורים דברים ה, יח
(יח) וסמך לו ולא תחמד שלא יחמוד באשת חברו ויעיד בו עדות שקר לומר שמת, כדי שישאנה: