סדרת מאמרים בדיקת שעטנז | חובת בדיקה בחשש דרבנן וסיכום הסדרה

חובת בדיקה בחשש דרבנן​

מאמרים קודמים בסדרה
מאמר ראשון בסדרה
מאמר שני בסדרה
מאמר שלישי בסדרה


חובת בדיקה בחשש לאיסור דרבנן

ש מקום לחדש שהחובה לחוש ל'מיעוט המצוי' היא דוקא כאשר החשש הוא לאיסור תורה, כגון טריפה [שזה היה נידון המשכנ"י] ושרצים, אבל כאשר החשש לאיסור דרבנן בלבד – כבר הכריע המשנ"ב (נ"ה ל"א) בשם הפמ"ג (נ"ה א"א ז') לגבי בדיקת סימני גדלות לצורך צירוף למנין - שא"צ לחייב בדיקה בשל 'מיעוט המצוי' של איסור דרבנן, כשהבדיקה אינה קלה [שכתב הרמ"א (נ"ה ה') שכלפי צירוף למנין מחזיקים אותו כגדול כשהגיע לשנותיו ואין בודקים אם הביא שערות; ביאר הפמ"ג שמבואר בפוסקים שבאיסור תורה צריכים בדיקה ולא סומכים על חזקה ורוב (כגון בבדיקת ב' שערות אחר גיל י"ג), וקשה – שבכל מקום מועיל רוב וחזקה, וי"ל שהחשש למיעוט המצוי (כגון בבדיקת הריאה) הוא מדרבנן, או כי כשהבירור הוא בקל – יש לברר ולא לסמוך על רוב וחזקה, ולכן אין מחזרין אחר טריפות של נקב משהו, וכתב בתורת השלמים (קפ"ה א') שבספק ספיקא עם חזקה א"צ לברר אף בקל; וקשה מדוע יש לשאול את המשכיר אם בדק את החמץ אף בחשש דרבנן (שבחמצו של משכיר אצל השוכר אין איסור תורה) – אף שלתפילה דרבנן מקילים ולא בודקים אם הביא ב' שערות אף שבספק דרבנן כל דאיכא לברורי בקל מבררינן אף שיש חזקה, וי"ל שאף שחששו למיעוט המצוי – אך לא החמירו מספק בתפילה דרבנן כי אינו בקל לבדוק אחר ב' שערות; וסיכם המ"ב "צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא שתי שערות - דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מביאין ב' שערות, אבל לענין שאר חיובא דאורייתא אינו מועיל, ועיין בפמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה"].

אמנם, צל"ע בזה, שהרי המשכנ"י למד זאת מהחיוב לבדוק חביות יין, והרי איסור טבל אפילו ביין הוא מדרבנן מאז גלות עשרת השבטים [עכ"פ לרוב הראשונים, ודלא כדעת הראב"ד (תרומות א' ה'-ו',כ"ו), והטור (יו"ד של"א) בשם ר"י (יבמות פ"ב:, אמנם כתב הסמ"ג סוף עשי"ן קל"ג שדעת ר"י באמת היתה להקל)], ויש לדחות שעיקרו של דין תרו"מ ביין הוא דאורייתא [בדומה למה שהחזו"א לא הסכים להקל בדין 'ברירה' בתרו"מ בזה"ז, כי עיקרו מדאורייתא], בנוסף לדחייתו של בעל שבט הלוי (ראה בעמ' 17) שהזמנים שתיקנו לבדוק בהן הם זמנים עם ריעותא, ואין ללמוד משם חיוב בדיקה לכל מיעוט המצוי.

בתשובת הרב יהודה מושקוביץ כתב שהיה נראה שאפשר להקל בחיוב בדיקה במיעוט המצוי באיסור דרבנן כפי שמקילים בחיוב בדיקה כשיש טורח, שהרי ספיקא דרבנן להקל – ויש חיוב לברר רק כשאפשר לברר בקל, וגם שנינו (ע"ז ל"ט:) "ואלו מותרין באכילה... וטרית שאינה טרופה", וכתב הר"ן (ע"ז ט"ז.) שהם דגים מלוחים שחתיכותיהם נכרות, והקשה "אמאי לא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאין?", ויישב "דכיון דפליטת דגים אינה אלא מדרבנן... והכא ספיקא הוי - אזלינן ביה לקולא", ולמד מדבריו הגר"ח מולאז'ין (חוט המשולש כ"א) "אף היכא דשכיח למלוח עם הטמאים ביחד, מ"מ ספיקא איכא, דאכתי הנך שלפנינו מאן יימר שנמלחו עם הטמאים? וכיון דרבנן הוא [כי נקט שציר דגים טמאים אסור מדרבנן בלבד] - מש"ה שרי", ואסר רק "היכא דשכיח למלוח טהורים וטמאים ביחד - מחזקינן איסורא" [והמחמירים החמירו רק כי רואים בקערה אחת גם את החתיכות הטמאות], ומה שהחמירו לבדוק את הריאות אינו מפני ש"היכא דשכיח שמולחים עם הטמאים והוה מיעוט המצוי - מהיכי תיתי לא נצטרך בדיקה כיון דיכולים לברר, כמו גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן - דאמרין היכא דיכולים לברר מבררין", כי כל שהחמירו הוא רק כשהמיעוט מלווה בחזקת איסור [כגון שהבהמה בחייה בחזקת איסור], וסיים שלפי סברת המחמיר שמדובר "דהוה מיעוט המצוי ולא שכיח ומצוי גמור" – אם הוא איסור דרבנן: "ולא אחמרי המחמירים אלא אם רואים לענינו דגים טמאים הרבה שאין ששים נגדם... אבל לאחמורי כולי האי להצריך בדיקה - לא חש שום פוסק", הרי שדעת הגר"ח מוולאז'ין ברורה שלא לחייב בדיקה באיסור דרבנן, אפילו אם הוא מיעוט המצוי.

חשש שעטנז המצוי כיום הוא בעיקר של חוט פשתן בבגד צמר, שבזאת לגאונים ולרש"י הוא איסור דרבנן, ואילו לרמב"ם ולר"ת – הוא איסור דאורייתא [לר"ת – דוקא אם החוט כפול ושזור (שיטמ"ק ביצה ט"ו. "כיון שאין כל אחד מן החוטין כפול ושזור - אינו כלאים מן התורה אלא מדרבנן")]; בסוג בגד שבו אחוז השעטנז המצוי הוא פחות מחמישים אחוז – הרי שלשיטת הגאונים מדינא אין חובת בדיקה, ומכיון שהדבר ספק האם קיי"ל כגאונים או כר"ת והרמב"ם - בפשטות ניתן עכ"פ להכריע לחייב בדיקה רק כששיעור השעטנז הוא כשיעור 'קרוב למחצה' – שהוא שיעור הריב"ש ל'מיעוט המצוי', ויש פחות חיוב לבדוק כשהשיעור הוא רק כעשרה אחוז – שהוא שיעור המשכנ"י, שרבים פקפקו בראיותיו (עפ"י מאמר הרב מולקנדוב).

סיכום הסדרה​

למסקנת מר זוטרא איסור כלאים הוא דוקא כשהצמר ופשתן הם שוע טווי וגם נוז; לדעת רש"י הכוונה היא שיהיו מסורקים יחד וגם טוויים יחד וגם ארוגים יחד; ר"ת מקשה מדוע נצרך פסוק להתיר פתיל תכלת הקשור בבגד פשתן אף שאינם שוע טווי ונוז יחד, וביאר שכדי לאסור מן התורה – צריך גם סירוק גם טוייה וגם שזירה, אך הם יכולים להיות בנפרד, אך לאחר מכן צריך שיתחברו, כגון בקשירה; ואילו שיטת הרמב"ם שכל חיבור של צמר ופשתן אסור מן התורה, דכתיב 'יחדיו', ובלבד שיהא בהם או שוע או טווי או נוז, ואין צורך בשלשתם [ביאר הב"י שכוונתו לאסור כשעשה מהם לבדים אף ללא טוויה או אריגה, או שטווה אותם יחד וארג בגד מחוט זה, וכן כשבגד צמר ופשתן תפורים זה עם זה אפילו ע"י מין אחר, או כשקשר חוטי צמר ופשתן, וישנם ביאורים אחרים].

הפירוש הרווח כקבלת הגאונים היה כרש"י; ר"ת והרמב"ם נטו מפירוש זה מחמת הקושיא מכלאים בציצית – אך מצאנו יישובים לקושייתם, ויתכן שאם הראשונים היו יודעים שדברי רש"י נסמכים על כמה גאונים ואינם דעת יחיד – היו מנסים יותר ליישב שיטה זו [הרמב"ם כתב במפורש גם את שיטת הגאונים להלכה, אך במהדורה בתרא חזר בו, ואסר מחמת הקושיא מציצית]; ר"ת והרמב"ם נחלקו בפירוש 'נוז', וגם האם הלכה כמר זוטרא או כרב אשי, ויש סיוע לרמב"ם מהירושלמי ומפשטות משניות, אך גם בזה יש ישובים לקושיות. השו"ע פסק כדעת הרמב"ם, וכן הסכמת הגר"א, אך יש מקום לצרף לספיקות גם את דעת רש"י – שהיתה הרווחת בין הגאונים, וכן את שיטת ר"ת שהיתה הרווחת אצל הראשונים.

לפי דעת הגאונים ורש"י אין לנו כמעט כלאים דאוריתא, שכיום הכלאים הם בד"כ מחמת חוט פשתן התפור בבגד צמר, ולא שועים וטווים ואורגים יחד את הפשתן והצמר, אולם לדעת ר"ת וסיעתו והרמב"ם וסיעתו - זהו שעטנז דאוריתא (הרב מולקנדוב).

הרשב"א וכמה ראשונים קיבלו את המנהג לתפור עורות התפורים בחוט פשתן בבגד צמר - דהוה כלאים דרבנן [כי החוטים והבגדים אינם שזורים] - כי הצמר ופשתן לא נקשרים יחד, דלא כרמב"ם, וכן נחלקו האם לאסור שק קשור שיש בתוכו צמר ופשתים כשאינם קשורים זה בזה; השו"ע הביא את הרשב"א ואח"כ את הרמב"ם, והרמ"א כתב שהמנהג כרשב"א.

תוס' התירו שמיכת פשתן הממולאת בגיזי צמר, שאף שתופר סביבותיה - אך יכול היה להוציא את הצמר בלי לפגוע בתפירה, ש"מ שאין הם תפורים יחד.

איסור התורה הוא רק ללבוש את הכלאים, אבל לשבת עליהם אסור מדרבנן בלבד שמא תעלה עליו נימא, ונמצא שלובש כלאים, ואסרו אף כשיש הפסק בינו לכלאים, ורב אשי חידש שכל זאת בבגד רך, אך מותר להניח תחתיו בגד כלאים קשה כשאינו נוגע בבשרו - כי אין חשש שיהנה ממנו הנאת לבישה, וכשהכלאים קשים ביותר, כגון מרדעת של חמור - מותר אף כשנוגעים בגופו; ביאר הירושלמי שכל שהתירו הוא רק כשהכלאים הקשים ללא מילוי ומונחים על דבר קשה, אך אם הם ממולאים או מונחים על דבר רך - הרי צדדיהם יעלו מצדדיו - והוה כהעלאת הבגד עליו.

כל הגזירה שלא מועיל כיסוי בישיבה על כלאים קשים - היא רק בכלאים דאורייתא, אבל לא גזרו על ישיבה על כלאים דרבנן קשים, וכתב הרמ"א שלכתחילה לא יעשה כזה מושב, כי לעתים אדם מוציא את המילוי ומתכסה בו.

בלאי בגדים הם בגדים מרוסקים ודחוסים יחד ללא חיבור ממשי, וכל שהחמיר בהם החזו"א לת"ח הוא רק בלבישתם, אך בהצעתם תחתיו - המיקל לא הפסיד.

בנדו"ד נראה שאין מקום להחמיר, שהרי הכרית עטופה בכיסוי וגם יושבים עליה עם מכנסים - כך שאין חשש שתכרך נימת שעטנז על גופו, והתחושה היא שיושבים על משהו קשה עם רכות קלושה - שאיננה יכולה לעלות על צידי רגליו; ובפרט שכלל לא ברור שיש שם פשתן, וגם אם יש - אין לו שום חיבור עם הצמר, ומה שנמצאים דחוסים יחד - הרי ניתן להוציא זה בלא זה - ולא יכול להיחשב כחיבור [וזו גם אפשרות מעשית, כי יש בבד מעט חורים].

נחלקו האם יש חובת בדיקה מדינא ב'מיעוט המצוי', ועוד נחלקו כמה הוא שיעורו, לדעת הריב"ש הוא דוקא בקרוב למחצה, והמשכנ"י החמיר בעשרה אחוז, וכן ב"דבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר", וכך רגילים העולם לחוש לגבי בדיקת תולעים; אמנם יש מקום רב לפקפק בראיות המשכנ"י, ומכיון שעכ"פ לדעת הגאונים ורש"י איסור שעטנז מן התורה הוא רק כששני המינים שוע טווי ונוז יחד – הרי שבמקרה המצוי של חוט פשתן בבגד צמר אינו אלא איסור דרבנן [ואם החוט לא כפול ושזור – גם לר"ת וסייעתו אינו איסור תורה] – בודאי אפשר להקל שלא לבדוק כשהחשש לכלאים הוא פחות משיעור הריב"ש של 'אינו מצוי תדיר'.

וכ"כ הרב יעקב מאיר שטרן שליט"א (כתב עת מבית לוי י"ז תשס"ג) כשהחוטים לא כפולים ושזורים [אך הביא בשם החזו"א (יו"ד קפ"א ה') שאצלנו בד"כ החוטים כפולים ושזורים]; והוסיף להביא את לשון הריטב"א שרק כשהפתן בזול ורגילים לתפור בו – אסור ללבוש ללא בדיקה – ש"מ שיש חיוב בדיקה רק במצוי מאד, שאז נחשב שאיתחזק איסורא; וכ"ז בבגד צמר שיכול להאסר מן התורה בחוט אחד, משא"כ כשהבגד עשוי מחומר אחר - אף אם יש בו איזה מילוי צמר, וחלק מהתפירה [כגון את הכפתורים] נעשתה בחוט פשתן, שהרי כתב הרמ"א (יו"ד ש' ה') שנהגו להקל בזה - וממילא עכ"פ אין לחייב בהם בדיקה [עוד הקיל גם בחשש לשעטנז דאורייתא אם הוא שעת הדחק גדול ומאד נצרך לבגדו, בתנאי שאחוז השעטנז אינו קרוב לחציו - שהרי כתב הרמ"א (יו"ד ל"ט א'-ב') שמקילים בבדיקת הריאות כשהריאה אבדה, עכ"פ בהפסד גדול, וראה בש"ך (ל"ט ח') שהרמ"א החמיר מחומרא ולא מדינא (לא הבנתי את כוונת הגרי"מ שטרן, שהרי הש"ך כתב שבדיקת הריאות היא מדרבנן, כי בהמה בחזקת היתר לאחר השחיטה, וזאת שסיים שהאוסרים לא אסרו מדינא אלא מחומרת חכמים, ואיך ניתן להוכיח מכאן להתיר בחשש לשעטנז דאורייתא?)].

בסוגי בגדים שאין הדרך להיות מצוי בהם שעטנז - בודאי שאין לחייב בדיקה, ויש להתחשב גם בכך שבמקרים רבים עלות הבדיקה היא גבוהה ביחס למחיר הבגד – ויש בזה משום הפסד מרובה, ועכ"פ יש לברר באלו סוגי בגדים יש מיעוט המצוי של איסור – שרק בהם יש לחייב בדיקה (הרב יהודה מושקוביץ).