סדרת מאמרים בדיקת שעטנז | חובת בירור - חלק ג'

חיוב בדיקת בגדים משעטנז​

מאמר ראשון בסדרה
מאמר שני בסדרה

אין ספק שאם אחוז השעטנז הוא מעל חמישים אחוז – חובה לבדוק את הבגד, אפילו אם הוא כלאים דרבנן, אך יש לדון האם יש חובה לבדוק אחר שעטנז כשידוע שאיננו חמישים אחוז, שבזה מצאנו שחייבו בדיקה מדרבנן כאשר שיעור האיסור הוא 'מיעוט המצוי', כגון בבדיקת סירכות הריאה (בפרק זה נעזרתי במאמרו של הרב יהודה פפויפר שליט"א בגדרי חיוב הבדיקה, וכן במאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א).

חובת הבדיקה – דוקא כשהפשתן מצוי

שנינו (כלאים ט' ז') "הברסים... לא ילבשם עד שיבדוק, רבי יוסי אומר אף הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה - מפני שחזקתן בקנבס", והוסיפו בירושלמי (כלאים ט' ד') "הדא דתימר בראשונה שלא היתה הפשתן מצויה בכל מקום, אבל עכשיו שהפשתן מצויה בכל מקום - צריכין בדיקה", ונמצא שאין חיוב בדיקה במקום שרוב הבדים אין בהם שעטנז, כמ"ש הראב"ד (כלאים י' ט"ו "דאין חוששין לאותן המקומות שהן מיעוט") והסמ"ג (ל"ת רפ"ג, בשם רבו "כתב רבינו שמשון בר' אברהם שיש להתיר בצרפת מפני שהקנבוס בזול יותר וגם חזק יותר לתפור, וגם מורי רבינו יהודה ברבי יצחק היה אומר כן מפני שרובן תופרין בקנבוס") דבמקום שיש רוב בהיתר אין חיוב בדיקה. פשוט שהשו"ע (ש"ב ב') שכתב בפשיטות שחייבים לבדוק ["הלוקח כלי צמר מהעובדי כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן"] – הוא במקום שהפשתן מצוי בכל מקום, אך כיום חוטים אחרים התפשטו בכל העולם, כמ"ש ערוה"ש (ש"ב י"ב) שבימי רבותינו היו מצויים רק חוטי פשתן או קנבוס [ומבואר בדברי הראשונים שהיו מקומות שהיה מצוי רק סוג חוט אחד (י.פ.)], אך כיום חוטי כותנה התפשטו בכל מקום והם טובים וחזקים לתפירה [בספר דרך אמונה (כלאים י' קכ"ג) כתב שצריכים לבדוק אפילו ספק כלאים דרבנן, ומקורו מהר"ש (כלאים ט' ז'), וצע"ג, שהרי הר"ש דיבר על הארצות שבהן הקנבוס אינו מצוי "עתה שמצויה הפשתן בכל מקום צריכין בדיקה ולפיכך צריך להזהר... אבל בארץ... שאין הקנבוס מצוי להם אסור בלא בדיקה", משא"כ אצלנו הפשתן אינו מצוי].

חובת בירור - כשאפשר

בפסחים (ד'.) הסתפקו האם המשכיר בית לחברו, ואינו כאן כדי שישאלנו – יש לסמוך שחזקתו בדוק, או שיש להטריחו לבדוק "המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? למאי נפקא מינה – לישייליה? דליתיה להאי דלשיוליה, לאטרוחי להאי מאי?", ומדייק הר"ן שאם אפשר – צריך לברר אף אם חזקתו בדוק, ומכאן למדו שכשהשוחט לפנינו – צריך לשאלו האם הוא מומחה, ואין לסמוך על הרוב ["דאפילו נימא דחזקתו בדוק - כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה, דכל היכא דאפשר לן לברורי מלתא - מבררינן, ולפיכך כתב הרי"ף... דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזל ליה לעלמא וליתיה קמן דנבדקיה"].

אימתי חייבים לברר במיעוט המצוי

הקשה הב"י (או"ח תל"ז ב') מדוע לא בודקים את כל הי"ח טריפות? והפוסקים יישבו בכמה אופנים: א'- הב"י (וכן הלבוש תל"ז ב') תירץ דחיוב בדיקה במקום רוב נאמר רק כאשר יש חזקת איסור כנגד הרוב, כגון חזקת חמץ מול רוב בודקים, משא"כ לבהמה אין חזקת טריפה ["שאני בהמה שהיא בחזקת כשרה משנולדה, אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא"].

ב'- הר"ן (חולין ג': "מיעוט דאין מצויין שכיח טובא"), הריב"ש (קצ"א "מעוט מצוי - ר"ל שהוא קרוב למחצה, ורגיל להיות"), והגר"א (יו"ד א' ד' "משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה") כתבו שצריך לברר כשהמיעוט מצוי מאד, כגון של האינם בקיאין בשחיטה, טריפה בריאות, ובתים שאינם בדוקים, משא"כ י"ח טריפות שאינם מצויים טובא [משמע שלדעתם גם חזקת איסור אינה מחייבת בירור, אא"כ במיעוט המצוי; בפשטות בתולעים חייבו לבדוק או כי אינה נחשבת כ'בדיקה', או שכך הוא באיסור תורה].

ג'- הב"ח (תל"ז), ובינת אדם (או"ה כ"ט מ"ד) יישבו שהצריכו לברר כשההיתר תלוי במעשה האדם, ויתכן שהוא לא בדק את החמץ מפני איזו סיבה "דשמא שכח או היה טרוד", משא"כ חזקת הכשרות של הבהמה היא ממילא ולא תלויה במעשה.

ד'- האג"מ (יו"ד א' ע"ב "אם הוא ספק ממש, היינו שמצוי בבגדים שמוכר שעטנז - אסור למכור לחשודים שלא יבדקו... אם הוא רק חשש בעלמא כגון שהוא מיעוט שאינו מצוי, שמדינא יש למיזל בתר רובא, ורק משום שאפשר לברורי מחמירין לברר - רשאי למכור אף לאלו שלא יבדקו, דמצד הפסד ממון נחשב כאי אפשר לברורי") כתב שבמיעוט המצוי יש לבדוק כשיש קצת הפסד ממון - דדמי לטרחה קצת, אך פשוט שכוונתו דוקא בחשש שעטנז דאורייתא, ואילו בחשש דרבנן לא חייבו יותר מבדיקה קלה, ולכן אין חובת בדיקה בהוצאת ממון.

ה'- המנחת יעקב (נ"ט ח', הובא בפמ"ג בפתיחה ליו"ד ל"ט) חילק שכשיש טירחה אין צריך לברר אף בחזקת איסור, ולכן סומכים על הרוב ולא בודקים י"ח טריפות כי היא טרחה גדולה, אבל כשאין טירחה צריך לברר אף ברוב להיתר, וכן בספק ספיקא, ולשיטה זו החמירו לבדוק ריאות כי הטריפות מצויות בהן (כתב סופר יו"ד י"ד), או כי נפיחת הריאה היא בירור קל (ראש יוסף חולין ג':) [ולפ"ז י"ל שלא חייבו לבדוק תולעים כשאינם מצויים כשזו טירחה מרובה]; לשיטתם צריך בירור בכל מיעוט, אפילו כשאינו מצוי - אך דוקא כשאין טירחה או כשזו טירחה מועטת בלבד, כגון בירור קל לשאול אם הכלי היה בן יומו; לאור זאת הם מסבירים שמה שהרמ"א (יו"ד ק"י ט' "עוף שבחזקת איסור עומד, ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואם תמצא לומר מחיים - שמא לא נקבה הריאה, יש להתיר מכח ספק ספיקא - אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה, אין לחוש") לא חייב לבדוק אחר ס"ס בטרפות הריאה – כי נפיחת הריאה נחשבת כטירחה כלפי בירור זה; וכן צידד הפמ"ג (או"ח נ"ה א"א ז', משנ"ב נ"ה ל"א) שהחמירו חכמים לבדוק אחר שתי שערות אף שזו קצת טירחה – כי הוא רק מיעוט המצוי שהסימנים לא באו בזמנם [כלומר, כי בד"כ הם באים בזמנם], אמנם אם הוא רק חשש לאיסור דרבנן – כתב שא"צ לבדוק במקום קצת טירחה.

הגר"א (יו"ד שט"ז ג' [אות ה']) סיכם את שלשת סוגי המיעוט שמצאנו בגמ': א'- מיעוטא דמיעוטא - אין חוששין כלל ["ומיעוט דלא שכיח אף להחמיר אין מצטרף, כמ"ש 'רוב מצויין אצל שחיטה מומחין', ואף על גב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת"]; ב'- מיעוט השכיח עם חזקת איסור – מחלוקת ["אף דאין חוששין למיעוט... היכי דאיכא חזקה בהדה חיישינן"]; ג'- מיעוט השכיח טובא – חוששין לכתחילה לבדוק, אף בניגוד לחזקת איסור, כבבדיקת הריאה ["מיעוט דשכיח טובא חיישינן לד"ה, מבדיקת הריאה, ואף בלא חזקה, ואף בחזקה שכנגדה - כמו בריאה"].

מה הגדרת 'מיעוט המצוי' המחייב בדיקה

א'- ביאר הריב"ש (א' רצ"א "...דאם פרס ועזניה מצויין – חיישינן, דכל מעוט מצוי אפילו בתרי ספיקי חיישינן, לפי שכשאנו אומרים פרס ועזניה בישוב לא שכיחי - רצו לומר שאינן נמצאין, ואם היו נמצאין - עדיין לא היה נקרא זה מעוט מצוי, שמעוט מצוי - ר"ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות, דומיא דמעוט מצוי המוזכר למפרשים ז"ל בסירכות הריאה - דאע"ג דאזלינן בתר רובא ואחזוקי אסורא לא מחזקינן - אפ"ה צריך לבדוק בסירכות הריאה מפני שהוא מעוט מצוי, וגם בזה דוקא היכא דאפשר לעמוד על ספיקו בבדיקה") שנצרכת בדיקה כאשר האיסור הוא מיעוט המצוי טובא שהוא 'קרוב למחצה ורגיל להיות', בדומה למצוי בסירכות; אינו ברור כמה הוא שיעור זה באחוזים אך הוא בודאי יותר מעשרה אחוז [הטווח המסתבר הוא בין 25% ל-40%]. ב'- גם הריטב"א (ביצה ט"ו.) כתב "אבל בארצות הללו שהפשתן בזול ורגילין לתפור בו הלוקח בגד מן הגוי אסור ללבשו בלא בדיקה, ואף על גב דכלאים דרבנן [כי נוקט כר"ת, ובזמנם החוטים לא היו שזורים] - דהא איתחזק איסורא" – הרי שחובת הבדיקה היא מכיון שרגילים לתפור בפשתן כי הוא זול. ג'- ביאר הפרי תואר (ל"ט ג' ד"ה וטעם "וטעם סברא זו דמחמירים גם אם נאבדה") שמה שהסירכות מצויות גורם שהריאה איתרעא, וצריך בדיקה מהתורה – כי נכלל בספק דאורייתא וקרוב לספק השקול, אך הוא דוקא כשהמיעוט שכיח.

יש לצדד שלא הצריכו בדיקה כשהאיסור רק 'מצוי קצת' מפסחים (קט"ו:) "אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא", וכתבו תוס' "ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמך שמואל ארובא, ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת" – ופשוט שאין כאן מיעוט המצוי אלא רק 'מצוי קצת' – שהיה די בו כדי לחייב לשקע את החסא בחרוסת מפני חשש סכנה, אך לא חייב בדיקה להוצאת התולעת; א"נ מה שלא הצריכו לבדוק מחשש התולעת הוא כי זו טירחא גדולה לבדוק כל עלה ועלה, והצריכו רק לשקע בחרוסת – שהוא תיקון קל (משכנ"י ט"ז עמ' ר"ב, וסי' י"ז ד"ה והנה). גם הבית אפרים (יו"ד ו') כתב שאין חובה לבדוק במיעוט המצוי, אא"כ במקום שחכמים תיקנו לחוש, ודוקא כשהחשש הוא לאיסור ודאי [תמצית שיטת הבית אפרים: א'- חובת בדיקה מעיקר הדין - כשיש מיעוט המצוי של טריפה ודאית, כבבדיקת הריאות (ותולעים בתמרים – שהספק בהם מצוי); ב'- מחמירים לבדוק מיעוט המצוי - כשיש חזקת איסור והריעותא שכיחה ומצויה, אך האיסור הודאי אינו שכיח ומצוי (ורוב מצויים אצל שחיטה - מומחים); ג'– תקנת בדיקה מצד קדש עצמך במותר לך, ומעיקר הדין אפשר לסמוך על הרוב – כשיש מיעוט המצוי של ריעותות (שאינן בהכרח טריפה), כגון באווזות הנלעטות (שבט הלוי ד' פ"א)].

ב'- אמנם, המשכנות יעקב (ט"ז-י"ז) חלק על הבית אפרים, וחייב בדיקה מדינא [ולא מחומרא] במיעוט המצוי, ואף כשהחשש רק לספק איסור [כבבדיקת הריאות]; הנדון היה שבזמנו אחת העצמות בגולגולת הבהמות היתה חדה בבסיסה, וגרמה לנקיבת קרומי המוח באחת מתוך שתים-שלש בהמות, וקבע שמחמת כן יש חובת בדיקה אחר טריפה זו אף שאיננה ברוב הבהמות כפי המנהג לבדוק אחר סירכות הריאה, וכפי הגמ' (חולין נ"ח:) שמתירה תמרים בכד אחר י"ב חודש - ש"מ שלפני כן אין להתירם אף שרק מיעוטן מתולעות, ומה שבשאר טריפות שהן אפילו לא 'מיעוט המצוי' לא הצריכו בדיקה מחשש למיעוט טריפות – הוא מפני הטורח, ומה שהצריכו בדיקה בסירכות הריאה הוא מפני שהן לפנינו, והאריך בראיות רבות [תמצית שיטת המשכנות יעקב: חובה גמורה לבדוק אחר מיעוט המצוי והוא בטבעו של עולם - אף כשהמיעוט רק ספק איסור, ואין מועיל ס"ס או רוב וחזקת היתר להפטר מהבדיקה (שבט הלוי ד' פ"א)], שהרי צריך (בגיטין ל"א.) לבדוק האם חביות היין המיועדות להיות תרומה החמיצו (ראה רש"י והמאירי שצריך לבדוק) - אף שהחשש רק לאחת מעשר חביות "המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות... רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין", והרי שיעור החביות שמתקלקלות הוא כעשרה אחוז, עפ"י הגמ' (ב"ב צ"ג:) "המוכר... מרתף של יין - מקבל עליו עשר קוססות למאה", ועוד ראיות. לאור החובה לבדוק את החביות - כתב המשכנ"י שהשיעור המחייב בדיקה הוא כשהאיסור מצוי בשיעור של עשרה אחוז, שהרי חייבו בדיקה אף שהחשש הוא רק לאחת מעשר חביות מקולקלות.

דחיות וראיות נגד הוכחת המשכנ"י

1- מפורש ברמב"ם (שחיטה י"א ז') שבדיקת הריאות היא ממנהג ולא מעיקר הדין "המנהג הפשוט בישראל".

2- לדעת הרמב"ן וסייעתו י"ל שהוכחת המשכנ"י ליתא – כי שם איתחזק איסור טבל ובא להתירו [אך המשכנ"י דחה את הסוברים שיש יותר חיוב בדיקה במקום חזקת איסור].

3- לדעת הפמ"ג (תל"ז משב"ז ג' "כל היכא דאיכא לברורי בקל - מבררינן אף בדרבנן, אף ביש רובא וחזקה לקולא, וע"י טורח - סמכינן אחזקה אף בדין תורה") וסייעתו הסוברים שחובת הבדיקה היא אפילו באינו מצוי אם אינה טירחה – העובדה שחייבו לבדוק איננה ראיה להחשיב שיעור זה כמצוי.

4- בשבט הלוי (ד' פ"א) דחה ראיית המשכנ"י שחייבו בדיקה במיעוט המצוי ממה שקבעו בדיקה האם היין החמיץ – כי שם ישנם זמנים מסויימים שהיין רגיל להחמיץ בהם, והרי הוא כנולדה הריעותא לפנינו, ו"נולד ריעותא חייב בבדיקה לכו"ע - ואין זה ענין לבדיקת מיעוט המצוי", ועוד, טבע היין להחמיץ, אך לגבי טריפה "אין זה טבעי כ"כ להיות פושט צורה ולובש צורה כמו המעבר מיין לחומץ".

5- וכן משמע גם בשו"ע (יו"ד ר"א ס"ה) שכתב רק שאם טבלה במקוה שפעמים מימיה עולים ופעמים מתמעטים – א"צ לחזור לטבול, אך כשר הדבר לעיין קודם הטבילה.

6- גם הפמ"ג (יו"ד מ"ו משב"ז ז') כתב שלא נכון מה שמשליכים הדקין בלי בדיקה, כי הטריפות הן מיעוט מצוי יותר מסרכות הריאה.

ולפ"ז, צ"ע מדוע לא נתקבלו דברי הריב"ש שדוקא קרוב למחצה הוא מיעוט המצוי, וכ"מ מלשון הר"ן והגר"א דהוא מצוי טובא - בפרט שחובת הבדיקה היא מדרבנן, ושומעין לראשונים להקל כשאין לאחרונים ראיה ברורה נגדם, ובמנחת שלמה (ב' ס"א) כתב רק שטוב להתחשב בדעת המשכנ"י.

ג'- עוד פקפק בשבט הלוי (ד' פ"א) על קביעת המשכנ"י ששיעור מיעוט המצוי הוא עשרה אחוז, ומראייתו ממה שחייבו בדיקת חביות [בשיעור עשר קוססות למאה] אין ראיה לפטור מבדיקה מיעוט שכיח שהוא פחות מעשרה למאה, שהרי לדברי המשכנ"י צ"ל כשהראשונים הזכירו שיעור של מיעוט המצוי [תמרים מתולעים בכד, ריסוק אברים בשעת לידה, רוב מצויים אצל שחיטה מומחים, כל שלא שהה ל' יום באדם הוא נפל] הוא לא פחות מעשרה אחוז – וקשה, ששיעור יסודי כזה היה לראשונים לפרש; ועוד, בדיקת החביות איננה מפני עשרה אחוז של חומץ אלא רק של קוססות, כלומר התחלת חימוץ (ר"ש מעש"ש ד' ב') - וסביר שלא כל הקוססות יהפכו לחומץ, ובנוסף הרי סביר שמדובר גם ביין ששוהה כמה שנים ועברו עליו כמה פעמים ג' הבדיקות – כך שבכל בדיקה החשש הוא אפילו לפחות מעשרה אחוז חומץ [אלא שמאידך, חששו דוקא לבדוק בזמנים אלו שיש בהם יותר ריעותא, כמש"כ בשמו לעיל]; ולכן מבאר בשבט הלוי הגדרה אחרת ש'מיעוט המצוי' הוא "שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה... ולעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבעית מציאותו לגדל רוב כשירות ומיעוט טריפות", וממילא "...'מצוי' - פי' שכיח, שלעולם רוב מומחין מלווה ממיעוט שאינם מומחין, והגם שהוא מיעוטא דמיעוטא – מכל מקום יתכן דהוי מיעוט מצוי לענין להצריך בדיקה עכ"פ"; כוונת שבט הלוי היא "שמיעוט המצוי הוא אף בפחות מאחד לעשר", כמ"ש תלמידו הגר"מ קליין שליט"א, המובא בתשובת שבה"ל זו.

ד'- על הגדרת שבה"ל שהדבר תלוי במציאות טבעית של עם הרוב הכשרות יש מיעוט אסורות, וממילא מדובר לעתים אפילו באחוזים מועטים ביותר, הקשה הרב יהודה מושקוביץ (במאמרו ב'נזר התורה' ט') שהרי "אין לך מיעוט בעולם שלא יהיה מלווה תמיד במציאות עם הרוב, וההבדל רק בכמות השכיחות" – כלומר כשנצרף כמה מקומות הרי שגם דברים נדירים ביותר יהפכו להיות 'טבעית מציאותו לגדל מיעוט טריפות', והגדרת שבה"ל המחשיבה גם מיעוט זעום כ'מיעוט המצוי' - היא היפך משמעות לשון הראשונים; ולא קשה לו מה שהקשה שבה"ל דהוה לראשונים לפרש – כי פשוט שהדבר נמסר לשיקול הדעת [למשכנ"י 10-5 אחוזים הוה בכלל מיעוט המצוי, ולבית אפרים רק בשיעור קרוב למחצה כדעת הריב"ש].

ומה שכתב שג' הזמנים שבהם תיקנו לבדוק הם רק מחמת ריעותא באותם זמנים – דחה, שהרי החביות שנמצאות במרתף כמה שנים עברו כמה פעמים את ג' הזמנים הללו ועם זאת יש רק עשר קוססות למאה – ש"מ שאין באמת ריעותא על רוב היין, ואינו דומה למקרה שנולדה ריעותא לפנינו באופן שכעת יש חשש גמור; עוד הקשה על הקולא שכתב שבה"ל להקל שחיוב הבדיקה אינו מן הדין כשהטריפה שכיחא רק במקום וזמן מסויים – הרי אם באותו מקום הטריפה מצויה מה הצד להקל כי אינה מצויה במקומות וזמנים אחרים?

ועוד הביא את הגדרת שו"ת מחזה אליהו (מדריך לבדיקת תולעים) "שכל מה שנקרא אצל בני אדם תופעה רגילה, ואינו דבר תמוה אצל בני אדם – נקרא מיעוט המצוי, וכל דבר שנחשב אצל בני אדם תופעה מוזרה ופלאית – נחשב מיעוט שאינו מצוי", והוקשה לו על הגדרה זו ועל הגדרת שבט הלוי - שאין כאן גדר ברור, והרי הדבר תלוי ברגילות הבודק, שמי שבודק כמות ביתית של פירות יתפעל כשמוצא נגיעות, אך מי שבודק כמויות תעשייתיות חווה זאת פעמים רבות, ואינו תמוה בעיניו, ולדבריהם היו צריכים לבדוק מדינא סוגים נוספים רבים של טריפה; ובפרט, דברי שבה"ל ומחזה אליהו מנוגדים להגדרת הריב"ש שהוא קרוב למחצה, וגם מבואר כך בבית אפרים, וגם המשכנ"י הרי כתב במפורש שבא לחדש להחמיר, וסתימת הפוסקים שמיעוט המצוי היינו ששכיח בכמות גדולה – ולדבריהם היה לנו לחוש לסוגי טריפות רבים המצויים פחות [וכן לחוש ולא לשתות חלב מפני אחוז הטריפות (י.ש.)], ולפ"ז רצה לומר ש"גדר התקנה הוא שגזרו על מיעוט המצוי ושכיח בכמותו, הניכר כ"כ שנחוש לו עכ"פ לכתחלה".

ה'- בתשובת הגר"י אפרתי שליט"א (הליכות שדה 143) הביא שהסכמת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לשער 'מיעוט המצוי' לא בדוקא כעשרה אחוז, אלא כלשון המשכנ"י "דבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר", ושיער שבדבר שכך הוא טבעו לגדל גם את האיסור - השיעור כאחד מחמשה עשר [כשבעה אחוז] – שגם 'מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום, והוא הוכחה שזה טבע מציאותו לגדל רוב כשרות ומיעוט טרפות'. גם בתשובת הרב יהודה מושקוביץ כתב ששיעור זה של המשכנ"י מהוה חזרה משיעורו של עשרה אחוז, ואכן ראיית המשכנ"י ממה שהצריכו בדיקה שמא החביות החמיצו היא הוכחה לשיעור פחות מעשרה אחוז, כי שיעור 'אחד לעשר' אינו של החביות שהחמיצו אלא של ה'קוססות' – שמתוכן לא כולן אכן החמיצו.

אף שהגדרה זו מתאימה לכמה ממיני הטריפות והשרצים, אבל כמדומה שאינה מתאימה לחששות שעטנז במקום שהשימוש בפשתן איננו רווח, שבודאי אין מיעוט השעטנז נגרם כי טבע מציאות הבגדים שיהיה בהם שעטנז.

---

במאמר האחרון בסדרה:
נדון בחובת בדיקה בחשש לאיסור דרבנן, וסיכום הסדרה.