בית המקדש השני בזכות מי? - סתירה בדברי המהר"ל

[נדיב לב]

כתב רבינו המהר"ל ספר נתיבות עולם (ח"ב נתיב לב טוב) וזת"ד: ובמסכת יומא פרק קמא (ט', א') מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז ג"ע וש"ד וכו', אבל מקדש שני שאנו בקיאים בו שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה בהם ללמדך ששקולה שנאת חנם נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. ודבר זה בארנו בפרק בעשרה (אבות פ"ה) כי כאשר נתן הש"י הארץ לישראל נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב, וכדכתיב בכתוב בפי' (שמות י"ד) וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, ולפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם ראוי להם הארץ ואם לאו אין ראוי להם הארץ אשר הם יוצאים ממדת אבותיהם. ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת היו אלה שלשה מדות ג"ע ע"ז ש"ד, לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות דבר שהוא אסור שדבר זה אין חדוש, אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם, ודבר זה בארנו אצל גלות בא לעולם. ובודאי כל אשר שייך אל הארץ כמו בהמ"ק שהוא תולה בארץ הכל הוא בשביל זכות האבות אשר בזכותם נתנה הארץ, ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ, והרי אברהם היה מרוחק מן ג"ע בתכלית ההרחקה, וכדאיתא בפרק קמא דבתרא (ט"ז, א') שאמרו עפרא בפומא דאיוב שאמר ומה אתבונן על בתולה באחריני לא מסתכל אבל בדידיה מסתכל ואילו באברהם הנה נא ידעתי וגו' שעד עתה לא הכיר בה בשביל צניעות שהיה בהם, יצחק היה בתכלית ההרחקה מע"ז, כי ע"ז הוא שעובד לאלוה אחר ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה הפך בעל ע"ז שהוא מקריב לאלהים אחרים, יעקב הפך ש"ד שידוע כי יעקב הוא הפך כדכתיב אצל עשו (בראשית כ"ה) ויצא הראשון אדמוני סימן שיהיה שופך דמים, ואילו יעקב הפך זה שהיה נזהר מש"ד, וזהו שאמז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו, וזה כי המוציא שכבת זרע כאלו שופך דמים ומה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש ואילו יעקב כ"כ היה רחוק מש"ד שאף לאונסו לא ראה קרי שלא היה אצלו ש"ד, וכאשר היו בישראל אלו ג' דברים נחרב הבית וגלו מן הארץ. אבל בית שני לא היה בשביל האבות שכבר תמה זכות אבות בבית ראשון, והש"י נתן להם הארץ בזכות עצמם במה שהם עם ישראל ולפיכך כאשר הם עם אחד ולא חלק לבם היה להם הארץ, וכאשר חלק לבם בשנאת חנם שהיו ביניהם בטל כח זה מה שהם עם אחד וחרב בה"מ וגלו מן הארץ, כי בית שני היה להם במה שהם עם אחד עם ישראל. ולפיכך אמר כי שקולה שנאת חנם כמו ע"ז ג"ע ש"ד. וכאשר היה שנאת חנם הגורם להחריב הבית כ"ש שהוא הסבה להעמיד החורבן, כי הדבר שהיה גורם חולי לאדם כ"ש אחר שכבר חלה שמונע ממנו הרפואה כל עוד שלא הסיר הדבר שגרם החולי אל האדם, לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות כי דור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל. ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת היא שנאת חנם, היא הקנאה שהוא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה, הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה והמדה הזאת רעה מאוד:

ומנגד כותב רבינו המהר"ל בפירושו על מסכת אבות (ספר דרך חיים - פרק ה משנה ד) שבית שני היה בזכות יצחק. וצ"ב.

וזת"ד שם: ולפיכך בגאולת מצרים עושה אברהם עיקר ומזכיר אברהם תחלה וארא אל אברהם וגו', אבל בגאולה אחרונה מקדים את יעקב וזכרתי את בריתי יעקב, כי אברהם מורה על גאולה הראשונה ויעקב על האחרונה והנה אברהם שהיה מורה עליו גאולה שאמר הקב"ה אליו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וליעקב גם כן נגלית הגאולה רק שנסתלק ממנו הקץ, אבל יצחק שהיה מורה על הגלות שכהו עיניו בסוף ימיו שהוא מורה גלות ולכך לא נגלה לו שום גאולה. ומפני כי גאולת ישראל במצרים מצד אברהם שהיה התחלת ישראל, ולפיכך כשם שנתנסה אברהם בעשרה נסיונות וכבר התבאר כי הנסיון הוא שלא בטבע כי לכך מנסה הקב"ה את הצדיק אם יעמוד בנסיון ולא ילך אחר טבעו, ולכך עשה הקב"ה עם ישראל עשרה נסים שלא בטבע וכמנהגו של עולם. ומעתה סדר המשניות, מתחלה שנה בעשרה מאמרות נברא העולם, וכנגד זה נתן השם יתברך ארך אפים שלא להשחית עולמו עד עשרה דורות בשביל שחס על העולם שיש בו המעלה העליונה שנברא בעשרה מאמרות, וכן היה חס על עולמו שנברא בעשרה מאמרות עד עשרה דורות בשביל הצדיק שיעמוד ויקבל שכר כלם, ולפיכך עשרה דורות היו מנח עד אברהם. ובשביל שנברא העולם בעשרה מאמרות נתנסה אברהם בעשרה נסיונות כמו שהתבאר לפני זה, ובשביל כי נתנסה אברהם בעשרה נסיונות עשה הקב"ה עשרה נסים לישראל במצרים ועל הים הכל כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך אף אם ישראל נסו את הקב"ה בעשרה נסיונות והיה ראוי לכלות חס וחלילה את ישראל, זכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות גרם שלא לכלותם כמו שיתבאר זה. ואחר כך עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וגם זה היה בזכות אברהם, כי אלו עשרה נסים דוקא במקדש הראשון ולא במקדש שני דלא הוי שכינה, כדמוכח הסוגיא דבפרק קמא דיומא (כ"א, ב') דפריך ולא כבו גשמים עצי המערכה ועשן מי הוי והתניא חמשה דברים שמרו באש של המערכה רבוצה כארי וברה כחמה, ומדלא משני התם במקדש ראשון והכא במקדש שני דהא על כרחך רבוצה כארי במקדש ראשון הוי כמו שמסיק שם בהדיא, אלא כל הנך עשרה נסים הם במקדש ראשון כך יראה. ובית המקדש הראשון היה בזכות אברהם, בית שני בזכות יצחק, בית שלשי בזכות יעקב, וזהו אמרם בפסחים (פ"ח, א') לא כאברהם שקראו הר שנאמר בהר ה' יראה ולא כמו יצחק שקראו שדה אלא כמו יעקב שקראו בית שנאמר אין זה כי אם בית אלהים וזהו שאמר לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב. ורצה לומר אברהם קראו הר שמורה על חורבן כי מקדש ראשון עתיד ליחרב, וכן יצחק קראו שדה מורה על חורבן, ויעקב קראו בית מורה על ישוב תמיד והוא מקדש השלישי. והנה שתי בתים הראשוני' בזכות אברהם ויצחק וכבר פירשנו דבר זה במקומו גם כן, שלכך נקרא בית ראשון אריאל כארי הוא מן הימין והוא מדת אברהם והארכנו במקום אחר. ולפיכך עשרה נסים בבית המקדש גם כן בזכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות, כי הנסיון מורה על שהיה אברהם איש האלהים והיה נבדל במעלתו ולפיכך עמד בעשרה נסיונות, וכך בית ראשון היו בו עשרה נסים בלתי טבעיים עד כאן לענייננו.

 

[נדיב לב]

ובקצרה. המהר"ל שולל בצורה נחרצת שביהמ"ק השני יש לו שייכות לזכות אבות, אלא דווקא בגלל אחדות ישראל, ועל זה הוא בונה את כל היסוד שלו בנתיבות עולם ומבאר מה ההבדל בין חורבן הבית הראשון לשני, ומנגד בדרך החיים הוא כתב להיפך ממש, שבית שני זה בזכות יצחק. כך שאין לומר שדבריו באו במקביל, כשלמעשה המהר"ל שולל באופן נחרץ את השייכות לזכות אבות.