בגמ' פסחים ו: איתא, וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
וכתב שם רש"י וז"ל: "לאו ברשותיה קיימא" - אינו שלו עיי"ש. והיינו טעם הדבר דאין יכול לבטל חמצו אחר זמן האיסור, דהחמץ פוקע מבעלות האדם ואינו שלו כלל.
ומאידך בגמרא ב"ק מה. בדין שור הנסקל איתא "משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש" ופירש שם רש"י אינו מוקדש - דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה: עיי"ש. הרי שנקט הטעם דלא מועיל להקדיש "דלאו ברשותיה" ומ"מ עדיין בעלים הוא על שור הנסקל וצ"ע מה שנא דתרוייהו אסורים בהנאה ומ"ט נקט בחדא שאינו ברשותו ובחמץ שאינו שלו. וראיתי שכך העירו בספר דברי חיים ובס' מרחשת ח"א סימן א עיי"ש.
ונראה ליישב לפמש"כ המקור חיים (פתיחה לסי' תל"א ד"ה ועתה נבאר) דחלוק איסוה"נ מאיסור הנאה של חמץ, "דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו. וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו דאי משום איסור הנאה הא כתב הרשב"א סוכה לה. דאיסור הנאה מיקרי שלכם עיי"ש. ועוד כתב שם (בד"ה ד"ה גם מה) "ועיין רש"י ב"ק צח. בהא דאם בא אחד ושרפו דפטור משום דהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא כלל עיי"ש. (וכדבריו נקטו הבית מאיר סי' תל"א ס"א והחת"ס בשו"ת או"ח סי' ק"פ עיי"ש).
מבואר בד' המקו"ח דאין סיבת הדבר שפוקע בעלות האדם על החמץ בזמן האיסור משום דין איסו"ה הכללי, ורק מחמת דין השבתה וביעור המוטל על החמץ. ולפ"ז מבואר היטב הטעם דנקט רש"י בחמץ "אינו שלו" משא"כ בשאר איסו"נ. משום דלענין חמץ ס"ל דחמץ כלל אינו שלו מהטעם הנז' דהכל מצווין לבערו ולאו ממון ולאו של גברא הוא כלל, אולם בשאר איסו"נ ס"ל לרש"י כס' הרשב"א הנז' דאיסו"נ מקרי לכם.
ולדבריו נראה ליישב אף מה שהקשה הצל"ח שם וז"ל ויש לדקדק הא איכא נמי שור הנסקל לאחר שנגמר דינו דאינו ברשותו של אדם, דאסור בהנאה, ואעפ"כ אם הזיק חייב, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ואמאי לא חשיב גם זה עיי"ש. ולפ"ד א"ש דר"א נקט חמץ ולא נקט שור הנסקל דזה פשיטא שיתחייב על שור הנסקל דאע"ג דהוא איסור הנאה מ"מ לא פקע חובת אחריות הבעלים דעדין לא נפקע שם בעלותו מהשור אולם בחמץ לפמש"כ דפוקע לגמרי ואינו שלו לכך היה נצרך ר"א לחדש דמ"מ חייב שהעמידה התורה ברשותו וה"ה גבי בור כיון דלאו דידיה כלל ועיקר משמיענו ר"א דמ"מ מתחייב דעשתה התורה כשלו.
והנה הקובץ שעורים (פסחים ו: אות כז) כתב ע"ד רש"י הנ"ל וז"ל ובעיקר הך מילתא דלבתר עידן איסורא לאו ברשותיה קאי ופירש"י דהוא אינו שלו קשה דבגמ' ב"ק ס"ו קאמר האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, ואי נימא דאינו שלו מה בכך דאינו רוצה לקנותו, ועוד אפילו ירצה לקנותו הא הוי הפקר, ושמא הכונה דאינו שלו לענין דין ממון כמו מע"ש למ"ד ממון גבוה דגוף הדבר שלו אלא דאין בו דין ממון דבגמ' סוכה ל"ה מדמי לה אהדדי עכ"ל.
והנה לפמש"כ בשם המקו"ח דחמץ בפסח חלוק משאר איסו"ה -"דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו ועכצ"ל דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו", הרי מש"כ ליישב הקוב"ש ד' רש"י "דאינו שלו" לענין דין ממון, לא יועיל בנידו"ד והדק"ל.
[ובעצם ד' הקוב"ש מש"כ לחלק עפ"י הגמ' בסוכה דמצינו דגוף הדבר שלו אף שאינו שלו לענין דין ממון ממע"ש, הנה בגמ' שם מבואר דלר' מאיר דמעשר שני ממון גבוה, לאו דידיה הוא כמש"כ שם רש"י להדיא שם ד"ה לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא: ועי"ע מש"כ שם רש"י ד"ה אין יוצא. מבואר בד' רש"י דאיסוה"נ לא דידיה כלל. וצ"ל דהקוב"ש ס"ל דמש"כ רש"י "לאו שלכם הוא" היינו לענין דין ממון וי"ל].
וכתב שם רש"י וז"ל: "לאו ברשותיה קיימא" - אינו שלו עיי"ש. והיינו טעם הדבר דאין יכול לבטל חמצו אחר זמן האיסור, דהחמץ פוקע מבעלות האדם ואינו שלו כלל.
ומאידך בגמרא ב"ק מה. בדין שור הנסקל איתא "משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש" ופירש שם רש"י אינו מוקדש - דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה: עיי"ש. הרי שנקט הטעם דלא מועיל להקדיש "דלאו ברשותיה" ומ"מ עדיין בעלים הוא על שור הנסקל וצ"ע מה שנא דתרוייהו אסורים בהנאה ומ"ט נקט בחדא שאינו ברשותו ובחמץ שאינו שלו. וראיתי שכך העירו בספר דברי חיים ובס' מרחשת ח"א סימן א עיי"ש.
ונראה ליישב לפמש"כ המקור חיים (פתיחה לסי' תל"א ד"ה ועתה נבאר) דחלוק איסוה"נ מאיסור הנאה של חמץ, "דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו. וע"כ צ"ל כן דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו דאי משום איסור הנאה הא כתב הרשב"א סוכה לה. דאיסור הנאה מיקרי שלכם עיי"ש. ועוד כתב שם (בד"ה ד"ה גם מה) "ועיין רש"י ב"ק צח. בהא דאם בא אחד ושרפו דפטור משום דהכל מצווין לבערו בלי שום שהיה לאו ממון הוא כלל עיי"ש. (וכדבריו נקטו הבית מאיר סי' תל"א ס"א והחת"ס בשו"ת או"ח סי' ק"פ עיי"ש).
מבואר בד' המקו"ח דאין סיבת הדבר שפוקע בעלות האדם על החמץ בזמן האיסור משום דין איסו"ה הכללי, ורק מחמת דין השבתה וביעור המוטל על החמץ. ולפ"ז מבואר היטב הטעם דנקט רש"י בחמץ "אינו שלו" משא"כ בשאר איסו"נ. משום דלענין חמץ ס"ל דחמץ כלל אינו שלו מהטעם הנז' דהכל מצווין לבערו ולאו ממון ולאו של גברא הוא כלל, אולם בשאר איסו"נ ס"ל לרש"י כס' הרשב"א הנז' דאיסו"נ מקרי לכם.
ולדבריו נראה ליישב אף מה שהקשה הצל"ח שם וז"ל ויש לדקדק הא איכא נמי שור הנסקל לאחר שנגמר דינו דאינו ברשותו של אדם, דאסור בהנאה, ואעפ"כ אם הזיק חייב, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ואמאי לא חשיב גם זה עיי"ש. ולפ"ד א"ש דר"א נקט חמץ ולא נקט שור הנסקל דזה פשיטא שיתחייב על שור הנסקל דאע"ג דהוא איסור הנאה מ"מ לא פקע חובת אחריות הבעלים דעדין לא נפקע שם בעלותו מהשור אולם בחמץ לפמש"כ דפוקע לגמרי ואינו שלו לכך היה נצרך ר"א לחדש דמ"מ חייב שהעמידה התורה ברשותו וה"ה גבי בור כיון דלאו דידיה כלל ועיקר משמיענו ר"א דמ"מ מתחייב דעשתה התורה כשלו.
והנה הקובץ שעורים (פסחים ו: אות כז) כתב ע"ד רש"י הנ"ל וז"ל ובעיקר הך מילתא דלבתר עידן איסורא לאו ברשותיה קאי ופירש"י דהוא אינו שלו קשה דבגמ' ב"ק ס"ו קאמר האי זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, ואי נימא דאינו שלו מה בכך דאינו רוצה לקנותו, ועוד אפילו ירצה לקנותו הא הוי הפקר, ושמא הכונה דאינו שלו לענין דין ממון כמו מע"ש למ"ד ממון גבוה דגוף הדבר שלו אלא דאין בו דין ממון דבגמ' סוכה ל"ה מדמי לה אהדדי עכ"ל.
והנה לפמש"כ בשם המקו"ח דחמץ בפסח חלוק משאר איסו"ה -"דהא מצוה בהשבתה והכל מצווין לבערו תיכף ואין לך דבר המופקר גדול מזה שהכל מצווין לבערו ולהשביתו ועכצ"ל דמשום תשביתו הוי חמץ אינו ברשותו", הרי מש"כ ליישב הקוב"ש ד' רש"י "דאינו שלו" לענין דין ממון, לא יועיל בנידו"ד והדק"ל.
[ובעצם ד' הקוב"ש מש"כ לחלק עפ"י הגמ' בסוכה דמצינו דגוף הדבר שלו אף שאינו שלו לענין דין ממון ממע"ש, הנה בגמ' שם מבואר דלר' מאיר דמעשר שני ממון גבוה, לאו דידיה הוא כמש"כ שם רש"י להדיא שם ד"ה לפי שאין בה דין ממון - שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא: ועי"ע מש"כ שם רש"י ד"ה אין יוצא. מבואר בד' רש"י דאיסוה"נ לא דידיה כלל. וצ"ל דהקוב"ש ס"ל דמש"כ רש"י "לאו שלכם הוא" היינו לענין דין ממון וי"ל].