מאמר תורני בעניין איסור ברכה לבטלה

בעניין איסור ברכה לבטלה​

"ברכה לבטלה" משמועתה ברכה הנאמרת כאשר אין חיוב לאומרה.

בגמרא בברכות (דף לג עמוד א) אמרו: "כל המברך ברכה שאינה צריכה[א] – עובר משום לא תשא".



וכתב הרמב"ם בתשובה (תשובות פאר הדור סימן קה; תשובות הרמב"ם (פריימן) סימן פד) שאיסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא[ב]; וכן נראה מהלכותיו (הלכות ברכות פרק א הלכה טו) שדימה זאת לנשבע לשקר "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא"[ג].

והגאונים כתבו בתשובה (שערי תשובה סימן קטו) שהמברך ברכה לבטלה – חייב מלקות על כך. ויתכן שכוונתם שלוקה מדין לא תשא, שמבואר בגמרא בשבועות (דף כ עמוד ב) שאף על פי שאין בו מעשה לוקים עליו[ד]; או שהמלקות מדין מכת מרדות, [וכעין זה כתב הדרכי משה (חושן משפט סימן רכח אות א) "כתב המרדכי פרק הזהב ע"א על מי שהיה עליו עדים שאינה את חבירו בדברים שראבי"ה צווה להלקות אותו שהרי עבר על לאו גמור עכ"ל. ונראה דלאו מלקות ממש קאמר דהא לאו שאין בו ממש אין לוקין עליו אלא מלקות דרבנן דהיינו מכה מרדות קאמר"].

ובתשובות חכמי צרפת ולותיר כתבו שהוא חמור מכלאים, לפי שלא תשא הוא מהחמורות, שבשעה שאמרוֹ הקדוש ברוך הוא נדזעזע העולם, עיין יומא (דף פו עמוד א) ושבועות (דף לט עמוד א), ולכן אם גוזרים בתכלת אטו כלאים, ודאי שיגזרו אטו ברכה לבטלה; ומשמע מדבריהם שהוא מדאורייתא. [ואולי יש לדחות שהחומרא בזה היא מדרבנן, וכיוצא בזה נקטו האחרונים (סימן ח סעיף ט, ובמשנה ברורה סעיף קטן כב) שלעניין ביטול עשה לא חששו להצריך בדיקה על הציצית, ורק משום חומר לא תשא החמירו לבדוק, והמקור מהט"ז (סעיף קטן ח), וצריך עיון; ועיין שם ברבי עקיבא איגר ביאור אחר].

וכן דעת רבינו אפרים (הובא בספר הישר לרבינו תם חלק התשובות סימן סד אות ה) שהוא מדאורייתא.

וכן כתב רבינו מנוח (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ב הלכה ב) "ברכה לבטלה דאיכא איסורא דאורייתא דכתיב לא תשא"; וכן משמע מדבריו שהובאו בבית יוסף (אורח חיים סימן סז)[ה]: וה"ר מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא[ו].
​

וכן נראה מדברי הגר"א (סימן תקלט סעיף יא), מיהו באמת צריך עיון אם זו כוונתו; ועיין סימן תפז סעיף א ד"ה אחרי.

וכן בפשטות פסק השלחן ערוך (אורח חיים סימן רטו סעיף ד): "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן"[ז].


וכיוצא בזה כתב הבה"ג (ריש הלכות שבועות)[ח] לגבי מוציא שם שמים לבטלה, ומפרש בזה דברי הגמרא (כתובות דף פה עמוד א) "ידענא בה דחשודה אשבועה", שהכוונה שהוציאה שם שמים לבטלה, ומבואר בדבריו שהמוציא שם שמים לבטלה גם נפסל לשבוע, וכן כתב המרדכי (הגהות שניות בבא מציעא פרק שנים אוחזין רמז תמד) שלפי זה המוציא שם שמים לבטלה – נפסל לשבועה.



אולם דעת רבינו תם (הובא בתוספות ראש השנה דף לג עמוד א ד"ה הא) דברכה לבטלה מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. [וכן דחק הזרע אמת (אורח חיים סימן א)[ט] בדברי הרמב"ם].

וכן כתב הרי"ד (ספר המכריע ערך עח): "בודאי ברכה לבטלה לא אסירא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא".

וכן כתב הריטב"א (הלכות ברכות פרק ב סעיף כג) "שאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן".
​

---

[א] כוונת הגמ' שם הוא לברכה לבטלה, שלגבי מקרה כזה הובאה מימרא זו.


[ב] הרמב"ם נשאל בעניין עיר שספק אם מוקפת חומה או לא, וקוראים בי"ד וט"ו ומברכים בשניהם – האם עוברים על ברכה שאינה צריכה; והשיב, שבעיר שהיא ספק יש לקרוא בי"ד, שהיא זמן קריאה לכל, ובשביל לצאת מן הספק קוראים גם בט"ו אך בלא ברכה, "מפני שהיא ברכה שאינה צריכה ואיסורא דאורייתא הוא שנושא שם שמים לבטלה".


[ג] וכן כתבו המגן אברהם (סימן רטו סעיף קטן ו) והברכי יוסף (סימן מו סעיף קטן ו) בדעתו.

אולם החזו"א (אורח חיים סימן קלז סוף סעיף קטן ה ד"ה כתב) מפרש אחרת את דברי הרמב"ם, וזה לשונו: כתב המ"א סי' רט"ו סק"ו דדעת הר"מ פ"א מה' ברכות הט"ו, דמברך ברכה שא"צ דאורייתא, ואין זה מוכרח דהר"מ העתיק דברי הגמ', ואף שהוסיף שהוא כשבועת שוא להדגיש איסורו כתבו, וע"כ אין כאן ל"ת מה"ת שהרי במוציא ש"ש לבטלה ג"כ לא עבר בל"ת מה"ת כדאמר תמורה ד' א' שאין בה אזהרת לאו, וגם לשון המ"א שכתב דכן משמע בתמורה כו' אינו מדוקדק דודאי בגמ' לא אמרו אלא מוציא ש"ש לבטלה, אבל דרך הודאה לאו לבטלה הוא, ורשאי אדם לנסח תפלה ותהלה לד', ורק דרך ברכה שקבעו חכמים אסור לבטלה, ואין מקום לחלק בזה בדאורייתא; ולכאורה סותר את דברי הרמב"ם בתשובה, ואולי יפרש כזרע אמת, וצריך עיון.


[ד] אמנם הרמב"ם לא כתב שלוקים, ולכאורה משמע להדיא שלא לוקים, והביאור כנראה על פי מה ששמעתי ממורי ורבי הגאון רבי דוד מילר ששיטת הרמב"ם בכמה מקומות שדברים שאינם עיקר הלאו – אפילו שהם מדאורייתא אין לוקים עליהם.


[ה] לגבי אדם שקרא קריאת שמע, אך מסופק אם בירך ברכותיה – אינו חוזר וקורא, וביארו הראשונים שהסיבה היא משום שקריאת שמע דרבנן; אבל רבינו מנוח ביאר שהטעם שאין לברך, כיון שזהו ספק לא תשא, ומבואר שאיסור זה הוא דאורייתא.


[ו] מיהו בשער הציון (סימן רטו סעיף קטן כא) כתב שמכיון שהסמיכו את האיסור של ברכה לבטלה על לא תשא, שהוא חמור מאוד – החמירו בספיקו.


[ז] כן נקט המגן אברהם (סעיף קטן ו).


[ח] כפי שהביאו המרדכי (הגהות שניות בבא מציעא פרק שנים אוחזין רמז תמג).


[ט] ועיין שם עוד באורך.​