מאמר תורני בעניין אמתלא אי מהני בנאמנות דאורייתא:

פלוגתא דחכמי פרובינציא | דברי השב שמעתתא | דברי החות דעת | בסוגיא דשאחד"א

פתיחה - בירור גדר אמתלא:​

הנה מהשקפה ראשונה נראה דאמתלא אי"ז נאמנות מיוחדת אלא הוי תירוץ והתנצלות ואומרת דדבריה הראשונים שקר הם.
אך הנה מדברי הגמ' (מס' כתובות דף כ"ב ע"א) מוכח דלא כן, דבגמ' מובן דדווקא אם נתנה האשה טעם מדוע שיקרה מהני. אך אם אומרת "לצחוק אמרתי" וכדומה, לא יועילו דבריה בכלום ואי"ז אמתלא, ולכאור האם אמתלא הוי סתם "תירוץ" א"כ אמאי לא יועיל אמירת משטה הייתי בכם. וכדומה.
וא"כ צריך לחקור מהו גדר דאמתלא ומהו כוחו, ואי מהני בשאר נאמנויות שבתורה או דמהני רק בשויה אנפשיה.
והנה בשו"ת מהר"י בן לב (ח"א ס' מ"ג כלל ו' ס' ל"ט) הביא את תשובת רבני פרובינציא על איש שהוציא קול שקידש את ביתו בעודה קטנה, ואח"כ נתן אמתלא אי מהני האמתלא כדי להתירה או לא, ומקצתם אמרו דלא מהני, משום דבאה הימניה רחמנא כשני עדים בבתו. משא"כ באשה, ולכך לא יועיל האמתלא.

דברי הש"ש בפלוגתא דחכמי פרובינציא:​

ובשב שמעתתא (שמעתתא ו' פ"ח) רצה להוכיח דמהני אמתלא דהנה בסוגיין מצינו דפסק רב באשה שאמרה "טמאה אני לך" (טומאת נידה) וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת, והנה נאמנותה אינה מדין שאחד"א, אלא מדין דע"א נאמן באיסורין, ואפי' הכי מהני ביה אמתלא, א"כ, אף גבי נאמנות דהאב על ביתו יהיה נאמן.
ודוחה דאי"ז הוכחה כלל, דהא בטמאה אני לך אינה ע"א, דהא הוי בחזקת טהורה. (עי' בש"ש ש' ו' פ' י"ט) וא"כ כל נאמנותה היא מדין שאחד"א, וא"כ וודאי דמהני ביה אמתלא אבל אין שום הוכחה למקום דהמינהו תורה, כגון אב לאסור את בתו, אי יכול לחזור באמתלא.
והוסיף דאמנם לדעת הר"ן והרשב"א דע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק התירא או איסורא כלומר, דע"א מהני נגד החזקה, א"כ שוב מוכח מסוגיין דע"א נאמן להתיר את מה שאסר, ע"י אמתלא.[א]
הנה דברי הש"ש עלומים, דאמאי הוצרך לבאר ע"פ הר"ן והרשב"א, והא אפשר לומר דאמנם, אי מיירי בלא איתחזק, ולכו"ע נאמן. וא"כ מוכח דמהני אמתלא ביה, ומתורץ ספיקת חכמי פרובינציא.
ונראה, דהביאור הוא, דהש"ש סבר, דע"א באיסורין אינו נאמן כשנים. (ש"ו פ"ז), אלא דאי הוי ספק, נאמן העד לברר את הדין, משא"כ גבי האב בבתו, דהכא כתב הש"ש, דהאב נאמן כשנים, וא"כ נמצא בע"א נאמן מדין בירור.
וא"כ, אם ע"א נאמן רק מדין בירור, א"כ אי"ז הוכחה לספיקא דכחמי פרובינציא דהא הם נסתפקו אי מהני אמתלא בעדות, אבל בבירור לכו"ע דמהני, משום דאמר דהבירור לאו בירור הוא, משא"כ בעדות שכבר נפסק הדין, שאינו יכול לחזור מדין דלאו בידיו הוא אלא כבר ביד ב"ד.
וזהו דברי הש"ש, דכיון דבאיתחזק איסורא או התירא, ע"א אינו נאמן, א"כ גבי ספיקת חכמי פרובינציא לא מוכח כלום דהא נסתפקו במקום דאל דין, ולא במקום דאתי לברר דין החפץ וכדו'. דהא בירור מהני אף מחוץ לב"ד, וא"כ אי"ז עדות כלל ולכך לא מוכח מהא כלל, אא"כ נאמן מול חזקה.
ולכך אי אתי ע"פ הר"ן והרשב"א. דע"א נאמן אפי' נגד חזקה, וא"כ, נמצא דנאמנותו היא להחיל דין ממש, דהא נגד חזקה לא יועיל בירור. א"כ, הוי כמו כל עד אחד שאמינה תורה כב', וא"כ מוכח שפיר דאמתלא מהני באב, דהא כח האב לאסור את ביתו, הוא כיון דהמינהו כתרי, וג"כ כח ע"א דאיסורין הוא כיון דהאמיניהו תורה כתרי.

דברי החוות דעת:​

אבל החוות דעת (יו"ר סי' קפ"ה ס"ק ה' - ביאורים) ביאור דוודאי דע"א דנאמן באיסורין, נאמן כשנים,[ב] ועל כן חידש, דע"א טרם שנחקרה עדותו בב"ד נאמן אף בלא אמתלא, אבל משנחקרה עדותו בב"ד, אף אם אמתלא לא יועיל.
והלכך בסוגיין דמיירי מחוץ לב"ד, א"כ כלל לא נחקרה עדותו בב"ד, היה מקום לומר דאי"צ כלל לאמתלא אך פסק רב דצריכי לאמתלא, משום דגבי בידה הוי שאחד"א, וא"כ גבי דידה צריכה אמתלא.
ויסוד דברי החו"ד הם בגדרי כיון שהגיד, ונתבאר בכתבים בעניין כיון שהגיד, דשם הגרא"ו בקובץ הערות,[ג]

פלוגתת הש"ש והחו"ד:​

ונמצא דנח' הש"ש והחו"ד בספיקא דחכמי פרובנציא, דלדעת הש"ש עדיין איכא מקום להוכיח מסוגיין דמהני אמתלא דאב שאסר את בתו, דאי ע"א נאמן אף באיתחזק יש מקום להוכיח מזה שאמתלא מהני בע"א, וא"כ, אף גבי האב, מהני אף באמתלא להתיר את ביתו.
אבל החו"ד, סבר דאין מקו להוכיח מסוגיין, דאפי' בע"א נאמן כשנים הרי בסוגיין צריכי לאמתלא גבי דידה, והאמת היא, דע"א באיסורין, טרם שנחקרה אי"צ לאמתלא, ולאחר שנחקרה, אפי' ע"י אמתלא אינו יכול לחזור בו ואף גבי ספיקת חכמי פרובינציא, האב נאמן לאסור את ביתו אף בלא אמתלא, ולאחר שנחקרה אף אם אמתלא לא יועיל.

בביאור הפלוגתא:​

ויל"ע במאי קמפליגי, ואמאי לא ניחא לש"ש לבאר כדעת החו"ד, ולומר דבסוגיין צריכא לאמתלא מאם האשה גבי בידה.
ויל"ב ע"פ גדרי שאחד"א, דהנה מצינו פלוגתא בגדר דשאחד"א, דהנה הקצוה"ח (דחיבר אף את הש"ש) כתב דהוי נאמות דהודאת בע"ד, דגבי דידיה האמיניהו לחייב יותר ממאה עדים, אבל רק גבי דידיה.
והנה הטעם דהמיניהו, הוא משום דאינו מחיל דין, אלא מברר דין א"כ גבי דידיה המיניהו לבירור (וע"פ נאמן אף מחוץ לב"ד).
וא"כ כיון דע"א באיסורין אף הוא מברר, א"א לומר דאי נתקבל הבירור על לב כל אדם מיקרי "האמיניהו רחמנא" דנאמנות התורה היא להחיל דין, וע"כ סבר דאי ע"א אינו נאמן באיסורין דאיתחזק איסורא, א"כ אי"ז עדות אלא בירור ולא הוי נאמנות מה"ת.
ולכך אינו יכול לבאר כביאור החו"ד דגבי דידה צריכה לאמתלא משום דאי אמרי' דנאמנת לבטל את האסר, א"כ נתבטל הבירור, ואין שום חילוק גבי בירור דידה לבירור דאחרים, אלא בכמה נתפס הבירור, אבל אם נתבטל הבירור, הוא נתבטל לגמרי, ואי"צ לאמתלא.
אבל החו"ד סבר דשויה אנפשיה הוי חובת אדם לפעול ע"פ ידיעתו, וא"כ אפי' דגבי כולם נתבטל הבירור הנ"ל, מ"מ גבי דידיה לא נתבטל. משום דגבי דידה חל דין אחר, דין חובת אדם לפעול ע"פ ידיעתו, וא"כ, אפי' נתבטל הבירור צריך הוא להמשיך ע"פ ידיעתו עד שיבוא אמתלא.
והלכך סבר החו"ד דאפי' דע"א באיסורין הוא רק בתורת בירור, מ"מ מיקרי, נאמן כתרי, דהוא עכשיו נאמן להחיל חיובי מלקות על חבירו. (וכמו"ש יו"ר סי' קכ"ז ס"ק ה' - ביאורים) וא"כ אפי' דבהתחזק איסורא לא מהני מ"מ מיקרי דנאמן מה"ת ולכך מוכח מזה גבי שאר איסורין שע"א נאמן אפי' באיתחזק כגון אב על ביתו. משום דהוי אותו גדר נאמנות. רק בהבדל חלות.
ונמצא דלדע"ת החו"ד הפלוגתא אי ע"א באיסורין נאמן אפי' באיתחזק איסורא אי התירא אין לה שום קשר לדיני נאמן מה"ת או לא.

דברי הראשונים בסוגיין:​

הנה התוס' (כתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה חזרה), ביארו דהספיקא דשמואל באמרה טמאה אני היא האם מועיל אמתלא, אך וודאי דאין שום צד שאי"צ אמתלא.
ונראה דהתוס' סברו, דנאמנות דשאחד"א, היא נאמנות, בירור לעצמה. וכדעת הקצוה"ח הלכך וודאי דאין לחלק בין בירור דידה לבירור דכו"ע. דתרווי בירור הם, אלא במקום דנאמן אפי' נגד חזקה, וא"כ, הוי החלת דין, וא"כ בכה"ג או בלא יועיל אמתלא, או בלא צריך לאמתלא.
והנה הר"ן דסבר דע"א באיסורין נאמן אפי' נגד חזקה, ביאר, דהיה מקום לומר סברא לא יועיל אמתלא, משום דבידה לטבול. והיה מקום לומר שתלך לטבול, קמ"ל דלא אמרי' כן, ומועיל אמתלא.

סוגיא במס' כ"ה גבי קידוש החודש:​

הנה מוכח וידוע בפלוגתא דר' יהושע ורב"ג בקידוש החודש בגרב ר"ה, דנח' התם ר' יהושע ורבן גמליאל, וכפהו רבן גמליאל לר' יהושע שיבוא אליו ביו"כ שאל אצל ר' יהושע. בתרמילו ומקלו, דהינו שיחלל את יוה"כ של עצמו.
והקשו ע"ז, דאפי' דר' יהושע טעה מ"מ הוי שויה אנפשיה, וא"כ האיך רב"ג יכל לכפות עליו לחלל.
אמנם קושיה זו תצדק לדעת החו"ד, דשויה אנפשיה איתא אף במקום דנאמנת, לאחרים, דא"כ אפי' שגבי אחרים נתבטלה נאמנתו, גבי עצמו אית ליה חובה לעשות כידיעתו.
אבל לדעת הש"ש, לא קשה, דכיון דרב"ג פסק דהבירור דר' יהושע לאו בירור הם, ממילא אף גבי דידיה נתבטל הבירור, וא"כ שוב ליכא בשאחד"א.

---

[א] וכן בתשובות הראב"ד (אהע"ז סי' ל"ז) מצינו דחד נאמן באמתלא להתיר את ביתו, ומהני ביה אמתלא, וכמו"ש הש"ש
[ב] ומשמע כן דמזה את מ"א יחד עם סוטא דוודאי נאמן כשנים
[ג] ולכאורה הש"ש לא פליג, אלא דחילק בין עדות בע"א לעדות דשני עדים, עי' בהמשך דבריו בפרק זה.