מאמר תורני בענין גט בכת"י

בענין גט בכת"י (גיטין ג:)​

א.

הנה נחלקו ר"א ור"מ אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה, ודנה הגמ' בגיטין (ג:) לומר דהגם דלר"א לא בעי' חתימה כלל מדאו' מ"מ מדרבנן בעי ומקשי' עלה והא ג' גיטין פסולין דרבנן ולא בעי ר"א חתימה לשמה דתנן ג׳ גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פםולין ואם ניסת הולד כשר רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, ופירש"י (ד"ה ולא בעי) ופליג עליה ר"א דאפי' לכתחילה תנשא אלמא פסולא דרבנן נמי לית ליה, והנה בפשוטו כוונת רש"י לומר דר"א איירי בכתב סופר בלא עדים דבזה מבואר דר"א מכשיר לכתחילה בלא עדים, אמנם א"א לומר כן דא"כ מה"ת דכוונת ר"א לומר דכשר אפי' מדרבנן אולי כוונתו רק להוסיף ציור זה דכשר מדאו' דהלא ת"ק לא הכשיר כלל בכה"ג, וע"כ צ"ל דר"א איירי בא' מג' גיטין דת"ק ועלה מכשיר מדרבנן וכמ"ש רש"י בעצמו (ד"ה והא שלשה גיטין פסולין) וחד מינייהו אין עליו עדים, והיינו דר"א מיירי בגוונא דת"ק דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דלת"ק פסול מדרבנן ור"א מכשיר אפי' מדרבנן. אמנם לפ"ז קשה טובא על רש"י קושיית התוס' (בד"ה ר"א) דמה"ת לגמ' דר"א לא מצריך כלל חתימה דשמא דווקא הכא מכשיר משום דכת"י הוא, דהלא גם לת"ק כשר מעיקה"ד ורק משום גזירה פסלוהו ור"א לא גזר גזירה זו, והתוס' (שם) תי' ע"ז ב' דקדוקים מלשון ר"א דאיירי בלא עדים וחתימה כלל ע"ש, אמנם בדעת רש"י א"א לומר כן דלהדיא כתב רש"י דאיירי ר"א בגוונא דת"ק דאין עליו עדים וכנ"ל.

[והן אמת דהגרע"א כבר דן ליישב קו' התוס' דכיון שכתבו התוס' (בד"ה כתב) דפסול כת"י הוא משום דהוא כאין בו זמן ובאין בו זמן לא פליג ר"א דפסול וא"כ פסול זה כמו זה ע"ש, אמנם כ"ז לשיטת התוס', אבל שי' רש"י לקמן (פו. ד"ה ואם) דפסול כת"י הוא אטו כתב סופר וא"כ קשה דשמא גזירה זו לא גזר].

ב.
והנה מבו' בגמ' בכ"מ דגם לר"א מהני ע"ח לראיה אם ימותו ע"מ או ילכו למדה"י, ונח' הראשונים בטעמא דמילתא, דהרי"ף (מז: מדפי הרי"ף) ס"ל דמהני ע"ח לר"א גם בלא ע"מ [ונחלקו בזה הראשונים בביאור שיטתו ואכמ"ל], ושיטת התוס' (ד. ד"ה דקיימא) דודאי בעי' לר"א ע"מ אלא דכשמוציאה האשה לפנינו גט חתום אמרי' דמסתמא בהכשר נמסר [והיינו דאיכא אומדנא דבעל הרוצה לגרש מגרש כדין]. ויש לחקור בכוונת התוס' אם הוא אומדנא בעלמא דאם חתמו העדים מסתמא היה הגט ביד הבעל ועכשיו שהוא בידה מסתמא כדין נמסר לה, או דמכח אומדנא זו חשיב כאילו יש עדים בדבר דכן הוא דינא דהשטר דכל מה דמוכח מתוך השטר [ואפי' באומדנא ברורה גרידא אף שאינה מוכחת ממש] חשיב כאילו יש עדות ע"ז והיינו כיון שהעדים חתמו ע"ז והעידו שהיה אצל הבעל כל מה דמוכחי' מכח עדות זו חשיב כאילו היא נכללת בעדות וכמבו' בכתובות (יט:) דבכל שטר איכא עדות דאין העדים פסולים או קטנים משום דאל"כ לא היה המלוה מחתימם ואם יבואו עדים אחרים לפסלם יהיה תרי ותרי, והגם דאולי היה אפשר לדחות דשם הוא בגוף העדות ממש דבל"ז ליכא עדות כלל אבל כאן הוא דבר חיצוני אחר עדותם מ"מ בתוס' ב"ב (ה: ד"ה מי) כבר מבואר דלא כחילוק זה דהתוס' שם רצו לומר דאיכא גם עדות בשטר לומר שאין השטר פרוע מכח שטרך בידי מאי בעי אלא דדחו דשם אינו מוכרח ממש דשמא אפשיטי דספרי זייר לה.

[ואין להקשות ע"ז דהלא לר"א ע"מ כרתי ולא ע"ח א"כ כ"ז שלא נמסר בפני עדים ליכא שטר כלל וליכא עדות דע"ח כלל וא"כ מה"ת דנמסר בע"מ ויש כאן עדות דשמא אין כאן עדות כלל, דהא בשטר ראיה גם לר"א לא בעי ע"מ כלל וסגי בע"ח כמ"ש הרא"ש בסי' י"א וכמבו' בדקדוק לשון התוס' שם שכתבו בסו"ד דשטר שהוא לקנין ואינו לראיה בעי' ע"מ וכמבו' בכ"מ דמדאו' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד וודאי לא פליג עלה ר"א, ואף דברא"ש לקמן (פ"ט סי' ז') מבואר לכאו' דשטר הלואה בעי ע"מ כבר כתב שם הקרב"נ דט"ס הוא והתפאר"ש שם כתב דשטר הלואה הוא שטר קנין על השעבו"נ ע"ש].

ויש להוכיח לכאו' כצד השני דהוא עדות ממש ממ"ש התוס' לקמן (לב: ד"ה רב ששת) דגט שנחתם חשיב יותר גמר מעשה לענין ביטול דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ולכאו' צ"ע דהא קיי"ל כר"א דע"מ כרתי וא"כ מה מוסיפים הע"ח בגמר השטר, וע"כ דכשחתמו ע"ח בגט הרי הוסיפו ראיה בגוף הגירושין [ולא ראיה צדדית דע"י שחתמו עבדי' אומדנא דנמסר כדין דזה אינו גמר בגוף הגט אלא דהם מעידים ממש על גוף הגירושין ואינו סיבה להחשיב הגט כגמר מעשה] וע"כ חשיב גמר בגט דהוא תוספת ראיה בגירושין ואף דאין הגט עצמו גמור ואין בו עדיין כח לעשות גירושין מ"מ כבר יש בגט דבר שהוא מעשה ולא דיבור בעלמא וכמבואר ברשב"א בשי' תוס' דראיה בגט נהיה חלק מכתיבת הגט [ואף דהתוס' חלקו ע"ז לענין מזויף מתוכו שאין נחשב מזוייף מתוכו אם יש ראיה פסולה [דהיינו ע"ח] בתוך הגט היינו משום דס"ל דאינו פוסל את כל הגט דדל מהכא ע"ח וכאילו אינם אבל בעיקר היסוד שמא לא חלקו על הרשב"א ואם יש באמת ראיה אמיתית בגט הרי הוא נהיה חלק מהגט ודוק].

ג.
אמנם עדיין יש לחקור מי נחשב העדים על ד"ז דמסתמא כדין נמסר, והיינו דודאי עיקר עדות זו מחודשת היא מאד וקבלוהו חז"ל דכן הוא גזיה"כ בשטר דכל מה שמוכח מתוך השטר חשיב דיש ע"ז עדות, אלא דיל"ח אם הכוונה דאחר דמשוי' השטר לשטר כל מה שמוכח מתוכו הרי הוא כאילו השטר עצמו מעיד ע"ז, והרי היא עדות מחודשת מאד בלא ב' עדים [ויש שקראו צד זה בשם אנן סהדי והיא היא], או דחשיב כאילו העדים עצמם שחתמו על השטר באים ומעידים על כל דברים אלו.

ונפק"מ בחקירה זו כגון שהעדים החתומים הרי הם בע"ד על הדבר היוצא מתוך עדותם [ובאופן שעל עיקר עדותם נאמנים, ועי' הציור להלן] דאם הם עצמם העדים הרי ע"ז אין להם נאמנות ואם השטר עצמו מעיד לכאו' תהיה העדות כשרה.

ומצינו לכאו' שנח' בזה הראשונים, דהנה כתבו התוס' בכתובות (יט: ד"ה ואם) דמה דאיתא שם דאם באו עדים אחרים לפסול העדים שבשטר חשיב תרי ותרי מכח שנחשבים העדים החתומים כאילו הם מעידים על עצמם שהם כשרים וכנ"ל, לא איירי שאומרים העדים השניים שעכשיו עדיין פסולים החותמים דא"כ למה אינם נאמנים אלא דאומרים שבשעת החתימה היו פסולים ועכשיו מודים שהם כשרים, והיינו דאם היו הפוסלים מעידים על עכשיו לא היו החתומים נאמנים משום דהוו בע"ד על עצמם ורק משום דאין הנידון על עכשיו אלא על שעת החתימה נאמנים ומבואר דנקטו דחשיבי הם עצמם העדים וא"כ איכא בהו פסול בע"ד, [וע"ע בלשון רש"י שם (ד"ה תרי ותרי) עדי השטר ב', וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' עדות ה"ז וז"ל אלא מעמידין השנים שבשטר כנגד השנים שהעידו עליהם שהן פסולין וכו' עכ"ל], אמנם יעוי' ברא"ש שם (סי' י"ג) שכתב בתו"ד בזה"ל הוי כאילו שנים אחרים מעידין עליהן וכו', ואח"כ הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב עלה וז"ל ול"נ דאפי' אי אמרי פסולי עדות הם גם עכשיו לא מהימני לפסול השטר וכו' ה"ט דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם וכו' עכ"ל ומבואר לכאו' דנקט דחשיב כעדים אחרים ואין בזה פסול בע"ד.

ולפ"ז נמצא דשטר הכתוב בכתב ידו הבא לפנינו בלא ע"ח ולא ידעי' אם נמסר בע"מ לכאו' תליא בפלוגתא הנ"ל, דלשי' התוס' א"א לסמוך ע"ז דמסתמא בהכשר נמסר דהא הבעל עצמו שכתב בכת"י הוא דמעיד ע"ז והרי הוא בע"ד וע"א, והודאת בע"ד אין כאן דחב לאחריני הוא כמ"ש התוס' בסו"ד, אולם לשי' הרא"ש אחר דנעשה כאן שטר בכת"י בכשרות גמורה הרי הוא כאילו עדות אחרת מעידה שבהכשר נמסר וא"כ שפיר אפשר לסמוך ע"ז.

ד.
ומעתה א"ש דברי רש"י בדף ג' דכתב דר"א איירי בגוונא בת"ק דכתב בכת"י ואין עליו עדים ואעפ"כ מוכחי' בגמ' מהא דלר"א לא בעי' חתימה אפי' מדרבנן, והיינו משום דאי בעי' לר"א חתימה מדרבנן הוא מפני תיקון העולם שאם ימותו עדים או ילכו למדה"י יהיה אפשר להוכיח הגירושין בע"ח, וא"כ ס"ל לרש"י דכת"י לא מהני מידי לזה וכהצד הנ"ל וכמבואר בד' התוס' [ובפרט לפי מה שדקדקנו מלשון רש"י בכתובות כצד זה וכנ"ל], ואם מכשיר ר"א כת"י לכתחילה ע"כ דל"ב חתימה כלל אפי' מדרבנן דלא חייש לתיקון העולם דהא כת"י אין בה משום קיום תקנה זו ושפיר מוכחי' בגמ' מהא דר"א ל"ב חתימה אפי' מדרבנן.

אמנם שי' התוס' מבוארת דהלא הקשו דשמא משום כת"י מכשיר ר"א ומבואר דס"ל דכת"י מהני לקיום תקנה זו וע"כ דס"ל כהצד הנ"ל דשטר בכת"י הבא לפנינו כשר דאמרי' ביה מסתמא בהכשר נעשה [כשי' הרא"ש בכתובות] וע"כ הקשו דשמא בלא חתימה כלל לא מכשיר ר"א.

ה.
אמנם בעיקר צד זה שכתבנו בדעת הרא"ש יש לפקפק טובא, דהלא בתוספותיו שם (יט:) כתב ג"כ כדבריו בפסקיו, ואילו אח"כ (שם כ. ד"ה אוקי) כתב וז"ל שאומרים פסולים הייתם ואלו אומרים כשרים היינו עכ"ל ומבואר דהם עצמם העדים, וגם דמשמע בפסקיו שם דלא פליג על התוס' בדבר זה דאף קודם שהביא את דברי התוס' כבר כתב דחשיב כשנים אחרים וכמו שהבאנו לעיל, ועוד קשה טובא על צד זה מהא דאמרי' בגמ' שם (כ.) דאיכא למ"ד דצריך להכחישם בפניהם לומר שהם פסולים ואם אין העדות של עדי השטר עצמם אלא אנן סהדי בעלמא היאך שייך להכחישם בפניהם [ואולי היה אפשר לומר דזה גופא כוונת הגמ' שם דבעי' בפניהם ולא שייך כן וע"כ א"א להכחישם כלל אלא דצ"ע אמאי אמרי' בזה הכחשה תחילת הזמה הא לא יוכלו להזימם לעולם ולקיים בהם כאשר זמם דליכא כלל עדים להזימם ובזה הרי בעי' שיוכל לבוא לידי הזמה ממש כמבואר בדברי הגרע"א שם], וגם קשה אמאי חשיב חוזר ומגיד אם הם עצמם אומרים פסולי עדות היינו כמבואר בגמ' שם (יח:), ומכ"ז נראה לפרש דברי הרא"ש באופ"א דודאי עדי השטר עצמם הם העדים ומ"מ כיון דאינם מעידים בהדיא שכשרים הם אלא דמכח החזקות שבשטר שצריך השטר להיות כשר נחשבים כמעידים כן ממילא אין העדות כלל על גופם אלא רק על העדות שבשטר שע"י כשרים נעשתה ולא ע"י פסולים וממילא אינם נחשבים בע"ד ונאמנים אפי' אם העדים הפוסלים אומרים שהם עכשיו פסולין שאין העדות על גופם כלל.

ומ"מ אי"ז סתירה למה שפירשנו בדעת התוס', דהלא עכ"פ מבואר ברא"ש דבעל דבר מהימן בזה וא"כ ה"ה עדות בכתב ידו וכנ"ל, ואף דהכא יותר קשה לומר כן דהא מ"מ רק ע"א הוא, אכתי אפשר לומר דכיון דאינו מעיד על זה בהדיא אלא רק על השטר וכנ"ל א"כ כל שיש לו נאמנות על עיקר הדבר אי"צ שיהא לו עצמו ג"כ נאמנות על העדות היוצאת מתוך השטר וכמו בבע"ד.

ו) ויש להוסיף עוד ידיעה חשובה והיא שיטת הרא"ש בב"ב (פ"י ס"ז) דכל אומדנא זו אינה כלל בדיני השטר אלא אומדנא צדדית דעדים החותמים על הגט מסתמא היו במעמד נתינת הגט וממילא נמסר בפניהם והם הם הע"מ [וכמש"כ רש"י בכ"מ (כג. ד"ה והוא שהיה וכן בדף כו. ד"ה אימא ר"מ היא) דרוב גיטין נמסרים בפני החתומים בו], דהרא"ש שם איירי אסוגיא דע"א בכתב וע"א בע"פ דנח' בגמ' אם מהני וכתב עלה הרא"ש דכ"ז הוא אם העד מעיד על המעשה הנכתב בשטר אבל אם העד בע"פ מעיד שהשטר נמסר כשר לכו"ע שהרי יש כאן ב' ע"מ כמו כל שטר הבא לפנינו בלא ע"מ דאמרי' דבפניהם נמסר עכ"ד הרי מבואר דאפי' בשטר בע"א דאינו שטר כלל אמרי' דמהני אומדנא זו ואינה כלל בדיני השטר, ולפ"ז פשוט דבכת"י ל"מ מידי דאף דהוא שטר מ"מ אין כאן עדים שנאמר שבפניהם נמסר, ואי נימא דרש"י ס"ל כהרא"ש ודאי ניחא היטב וכנ"ל.

[ולשי' הרי"ף יל"ח אם מהני כת"י בלא ע"מ, ולהראשונים דס"ל בשי' הרי"ף דמהני ע"ח מצד עצמם לכאו' מהני, ולהר"ן בשי' הרי"ף ילה"ס ואכמ"ל].​