בהר בענין עניים אוכלין לאחר הביעור ולא עשירים (5 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך (כה ו)

פירש רש"י לפי שנאמר (שמות כג יא) ואכלו אביוני עמך, יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך. ובתורת כהנים מסיים, "אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך, העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים, דברי רבי יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. ומחלוקת זו נשנית גם במשנה בשביעית פ"ט מ"ח.

והנה במושב זקנים מבעלי התוס' כאן, פירש דלמ"ד שאסורים לעשירים, אין זה איסור אכילה לעשירים, אלא דאין זה הפקר לעשירים, וזו היא המחלוקת דלר' יהודה הוי הפקר רק לעניים, ולר' יוסי הוי הפקר בין לעניים ובין לעשירים, וכן הבין בערוך לנר ראש השנה טו. עי"ש. ויש להקשות א"כ במה שנחלקו ב"ש וב"ה במסכת פאה (פ"ו מ"א) האם הפקר לעניים ולא לעשירים הוי הפקר, והביא הר"ש בשם הירושלמי דטעמא דב"ש משום דילפי מלקט שכחה ופאה דהוו הפקר לעניים, וטעמא דב"ה שאינו הפקר הוא משום דילפי משביעית דהוי הפקר לעניים ולעשירים, וקשה הרי בשביעית עצמה מצינו הפקר לעניים ולא לעשירים, לאחר הביעור, אליבא דרבי יהודה.

ואולי יש לומר דמה שיכולים ללמוד ממתנות עניים, היינו משום דהבעלים הוא מפקיר את המתנות עניים בקריאת שם, ולכן יכולים ללמוד מזה שאדם יכול לעשות חלות הפקר, וכן בשמיטה דעת הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ד) שהבעלים מפקירים את השדה, וגם אם הוי אפקעתא דמלכא וההפקר חל מאליו, מ"מ היסוד הוא ציווי על הגברא להפקיר, ומחמת המצוה שעליו חל ההפקר מאליו, אבל עכ"פ הוי כמו הפקר שהוא הפקיר. משא"כ לאחר זמן הביעור, הרי גם פירות שביעית שהיו הפקר ולא זכה בהם שום אדם, בהגיע זמן הביעור נעשים הפקר רק לעניים, והרי אז אין שום בעלים שהוא יכול להחשב המפקיר, א"כ הוי רק דין התורה על פירות הפקר של שביעית שלאחר הביעור נעשים הפקר לעניים, ואין ללמוד מזה שבעלים יכול לעשות כן בממונו.
​

◆ ◆ ◆​

התוס' בנדרים מד: הביאו דילפינן דהפקר פטור מן המעשר מדכתיב בשביעית "ויתרם תאכל חית השדה" מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם, ועוד ילפינן דלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך, ותרוייהו צריכי, ע"כ.

ובבבא קמא כח. פירשו דבריהם יותר, דבלקט שכחה ופאה אין לפטור מטעם הפקר, משום דאי"ז הפקר לעניים ולעשירים, וכבית הלל דסבירא להו דהפקר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר. ומבואר מדבריהם, דלבית הלל גם כאשר חל הפקר לעניים כגון בלשו"פ דלכו"ע חל, מ"מ אינו פטור מן המעשר.

וקשה לרבי יהודה דס"ל דואכלו אביוני עמך מיירי לאחר הביעור והוי הפקר לעניים ולא לעשירים, ועל זה קאמר קרא "ויתרם תאכל חית השדה", דהוי הפקר הפטור מן המעשר, א"כ מבואר דמצד הפקר גופא גם הפקר לעניים לחוד הוי הפקר לפטור מן המעשר, ועכ"פ לדידיה תיקשי למה לי קרא ד"ובא הלוי" וגו', וצ"ע.
​

◆ ◆ ◆​

וכל מה שנתבאר דהא דעניים אוכלים לאחר הביעור ולא עשירים היינו דהוי הפקר לעניים ולא לעשירים, זהו לדעת הראשונים דביעור היינו הפקר, אבל לדעת הרמב"ם הביעור היינו שצריך לכלותו מן העולם, והיינו משום שגרס במתני' אחד עניים ואחד עשירים "אין" אוכלים אחר הביעור [עי' בפיהמ"ש שביעית פ"ה מ"ג], והיינו איסור אכילה ממש. ולפי"ז למ"ד עניים אוכלים ולא עשירים, היינו דאיכא איסור אכילה לעשירים ולא לעניים.

ובספר קרני ראם עמ"ס פסחים [לרבי מרדכי אליעזר קובנר זצ"ל] דף נב. כתב דלהך מ"ד דשרי לעניים, יוצאין ידי חובה באתרוג ובמצה של שביעית לאחר הביעור, אע"פ שאסור באכילה לעשירים, מ"מ מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, וכמו שאמרו במשנה דיוצאין בדמאי מה"ט, ומשכחת לה הך דינא בדאורייתא, בשביעית לאחר הביעור להך מ"ד.​

 

[גרינפלד]

והנה במושב זקנים מבעלי התוס' כאן, פירש דלמ"ד שאסורים לעשירים, אין זה איסור אכילה לעשירים, אלא דאין זה הפקר לעשירים, וזו היא המחלוקת דלר' יהודה הוי הפקר רק לעניים, ולר' יוסי הוי הפקר בין לעניים ובין לעשירים, וכן הבין בערוך לנר ראש השנה טו. עי"ש.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
כתב הרא"ם כאן וז"ל "שכאשר כלה לחיה מן השדה, מיד חובה לבער כל הפירות שאסף בביתו, אעשירים קאי, ולא אעניים, דעניים אוכלים כל השנה כולה, אף לאחר הביעור", עכ"ל.

ומבואר מדבריו חידוש שלמ"ד דעניים אוכלים לאחר הביעור, אין חובת ביעור על העניים כלל בפירות שלהם [ואינם צריכים להפקיר ולחזור ולזכות, כמו למ"ד דלאחר הביעור נאכל לעשירים], והביאור בזה, דלמ"ד שלאחר הביעור נאכל בין לעניים ובין לעשירים, דהיינו דהוי הפקר גם לעשירים, א"כ אין חילוק כלל בין עניים ולעשירים, והתורה הקפידה שפירות שנשארו בידו בשעת הביעור ישוב ויפקירם שיחזרו להיות הפקר של שביעית שהוא בין לעניים ובין לעשירים. אבל אליבא דרבי יהודה דהביעור היינו רק לעניים, א"כ החיוב לבער הוא חובה שהתורה הטילה על העשירים כדי שיהיה לעניים, אבל לעניים עצמם אין כלל חובת ביעור.​

 

[גרינפלד]

משא"כ לאחר זמן הביעור, הרי גם פירות שביעית שהיו הפקר ולא זכה בהם שום אדם, בהגיע זמן הביעור נעשים הפקר רק לעניים, והרי אז אין שום בעלים שהוא יכול להחשב המפקיר, א"כ הוי רק דין התורה על פירות הפקר של שביעית שלאחר הביעור נעשים הפקר לעניים, ואין ללמוד מזה שבעלים יכול לעשות כן בממונו.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וממילא גם בפירות שזכה בהם אדם, וכשמגיע זמן הביעור צריך להפקירם כדילפינן מדכתיב "כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית", מ"מ הוא מצידו עושה הפקר סתמא, ורק מחמת דין התורה שלאחר הביעור הוי ממון עניים כדילפינן מ"ואכלו אביוני עמך", לכן אסור לעשירים לזכות בזה, ולא מחמת ההפקר של הבעלים, דהרי גם בפירות הפקר דעלמא של שביעית הדין כן, וכמו שנתבאר.​

 

[גרינפלד]

וקשה לרבי יהודה דס"ל דואכלו אביוני עמך מיירי לאחר הביעור והוי הפקר לעניים ולא לעשירים, ועל זה קאמר קרא "ויתרם תאכל חית השדה", דהוי הפקר הפטור מן המעשר, א"כ מבואר דמצד הפקר גופא גם הפקר לעניים לחוד הוי הפקר לפטור מן המעשר, ועכ"פ לדידיה תיקשי למה לי קרא ד"ובא הלוי" וגו', וצ"ע.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ואין לומר דבלא"ה פטור כיון שכבר היה הפקר קודם הביעור, דנפק"מ למה שגדל לאחר הביעור, דמעולם לא היה הפקר לעניים ולעשירים, עי' ערוך לנר שם.​

 

[ממגד שמים]

וע"ע תוס' ע"ז סב: ב' תי' בזה