מאמר תורני "בענין קימה בשבת בבוקר מאוחר"

הדיעות שס"ל שקמים מאוחר בשבת

המרדכי בשבת [סי' שצח'] כתב וז"ל: "על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא [לג:] וטעם זה שמע ר"י בר' יהודה בעיר רומא מפי רב האי גאון",

והביאו הרמ"א [רפא'] וז"ל: "ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבית הכנסת מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר 'בבוקר' ואצל שבת נאמר 'וביום השבת' דמשמע איחור עכ"ל, ועי' באר הגולה שתמה ע"ז שהרי גבי קרבן מוסף כתיב שזמנו כל היום, ומציין למהרי"ל שיישב זאת, ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבת ס"ק לז' וז"ל: "אמר מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת נחמו סיימו הצבור תפלתם בבה"כ טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו. ויהי בבוא הצבור לקבל פני הרב אמרו הפרנסים אליו, מר מ"ש היום שכ"כ הארכת בתפלה, אמר להם מה אעשה אשר מנהג שלכם להפך, דכל שבת משכימין אתם לבה"כ יותר מבחול וביום השבת אני מאריך בשינת שחרית. ואמר שכך קבלה בידו מרבו מה"ר יצחק נורטהויזן אשר הוא הראה לו סמך לזה מעבודת הכהנים, דביום השבת לא היו משכימין להקריב תמיד השחר כבשאר הימים, כדי שלא לבטל שינת שחרית דהוא עונג שבת, וראיה דבסדר פנחס (במדבר כח, י) לא כתיב גבי שבת עולת הבקר, כמו שכתוב סמוך לו גבי פסח (שם, כג), וקאי אז על כל תמידים של שאר רגלים הנזכרים משם והלאה, והיינו משום דבשבת לא השכימו כ"כ, עכ"ל.

והאמת שכל האחרונים תמהים על הרמ"א דהרי הכתוב וביום השבת לא נאמר בתמיד של שחר אלא בקרבן מוסף, כך הק בשו"ת רדב"ז [ח"ב סימן תריד] וז"ל:

"וקשיא לך דהך קרא בקרבן מוסף היא בפרשת פינחס ותמיד של שחר של שבת כלול בכלל ימי השבוע דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר וגומר" ועונה הרדב"ז וז"ל:

"גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עלה וזיל קרי ביה רב הוא דהך קרא איירי בקרבן מוסף אלא כוונתו כך, כיון דכתיב וביום השבת משמע לשון איחור כדאמרינן וביום השביעי ימול כל היום כשר למילה והכא נמי כתיב ביום צותו וכל היום כשר להקרבה, וז"ל הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואעפ"כ זריזין מקדימין למצות. וכיון דכתיב בהאי קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ארישא דקרא קאי דכתיב וביום השבת דמשמע איחור והוי כאלו כתוב עולת יום שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. תדע דלא כתיב מלבד עולת הבקר וכ"ת גם בעולת ר"ח לא כתיב אלא על עולת התמיד יעשה מ"מ בעולת שבת שהיא סמוכה לעולת החול הוה ליה למכתב על עולת הבקר דכתיב לעיל מינה אלא ודאי מדלא כתב הכי משמע דסיפיה דקרא ארישא סמיך ואע"פי שהראתי פנים לטעם המנהג לקיים דברי הראשונים וכ"ש דברי רבינו האיי גאון שדבריו דברי קבלה לא תחשוב שאני סובר שמנהג יפה הוא אלא מנהג בלתי הגון אלא ישכים לתפלה בשבת כמו בשאר הימים ואפילו לפי הטעם דביום משמע איחור מ"מ זריזין מקדימין למצות. ומה שאמרו דבעולת תמיד של שחר נאמר בבקר בבקר שני פעמים היינו אחד בפרשת ואתה תצוה וא' בפרשת פינחס וקשה קצת דכיון שנשנית כל הפרשה כתב נמי בבקר ולא נקרא בבקר אלא בזמן שהם סמוכים ואפשר דהיינו צו את אהרן ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה", מבואר מד' שאע"פ שר' האי גאון אמר מה שאמר בכל אופן זריזין מקדימין וישכים לתפילה בשבת.

ובלבוש [או"ח רפא' א'] "בשחר משכימין לבית הכנסת, ויש אומרים שאין צריך להשכים כל כך כמו בחול, שזה ג"כ מתענוגי שבת הוא, וכן נוהגין שאין משכימים כל כך, ואסמכוה אקרא, מדלא כתיב בקרבנות שבת בוקר כמו בתמיד של חול, אלא כתיב [במדבר כח, ט] וביום השבת שני כבשים וגו', משמע בעצם היום מקריבין ולא בבוקר דוקא. ובהג"ה שם כתב על מה שכתבתי יש אומרים שאין צריך להשכים כל כך כמו בחול וכו' ואסמכוה אקרא מדלא כתיב בקרבנות שבת בקר וכו', כתבת וז"ל: מאי אסמכתא היא זו, שמא הא דכתיב וביום השבת וגו' לא קאי אלא על המוספין, אבל עולת התמיד יקריבו בבוקר כמו בימי החול עכ"ל. תשובה, אומר אני דאסמכתא מעלייתא היא זו, ואדרבא דקדוק גדול וגמור הוא וכמעט פשט הכתוב כן הוא, מדלא כתיב עולת שבת בשבתו על עולת הבוקר ונסכה שכבר ידעת דעל דהכא פירושו מלבד הוא, כמו על כל לבונתה דפרשה ויקרא [ב, ב] דפירש רש"י בהדיא שם כן, וכן הרבה על שנאמר שם בפרשה, והכי קאמר קרא וביום השבת דהיינו אחר הנץ החמה שנקרא יום ממש, תקריב שני כבשים וגו' על עולת התמיד שמקריב ג"כ ביום זה אחר הנץ החמה שתקריב את אלה. שאם היה כוונת הפסוק לומר מלבד עולת התמיד שמקריב בבקר קודם הנץ החמה תקריב את אלה אחר הנץ החמה, היה לו לכתוב על עולת הבקר ונסכה, והיה אז משמעותו ממש כפשוטו מלבד עולת הבקר שתקריב בבקר השכם קודם הנץ החמה תקריב את אלה ביום וגו' דהיינו אחר הנץ החמה, ומדלא כתב כן משמע בפירוש שרצה לומר שגם עולת התמיד יקריבו ביום זה כיום הנאמר למעלה דהיינו אחר הנץ החמה, וזה נ"ל ברור עכ"ל. מבואר מד' יישוב נפלא עה"פ שכוונת הפסוק 'וביום השבת' הולך מיד אחר הנץ החמה שנקרא יום ממש.

וכן בב"ח [רפא'] הק' כך וז"ל:

ותימה דהלא פסוק וביום השבת אינו נאמר על התמיד אלא על המוסף של שבת, ואפשר דדייק מדכתב קרא גבי מוסף וביום דמשמע איחור אי איתא דגם בשבת היו משכימין לעבודת התמיד כמו בחול אם כן אין כאן איחור דהא סדר העבודה היה תכוף זה אחר זה כדאמרינן (שם לג ע"א) אביי מסדר המערכה וכו' עד ונסכים למוספין ומוספין קודמין לבזיכין וכו' ומביאו לעיל בסימן מ"ח בעל כרחך צריך לומר דלא היו משכימין בשבת לעבודת התמיד כמו בחול וממילא נמשך איחור גם למוסף ולהכי כתב יתורא דקרא וביום השבת לגלות על איחור עבודת התמיד של שבת. ועוד נראה דדיוקו מדכתיב קרא קמי וביום השבת בפרשת תמיד של חול (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ובתר הכי במוסף דפסח כתב קרא (פסוק כג) מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד ובשבת לא כתב בבקר אלא כתב (פסוק י) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ואף על גב דבמוסף דראש חודש שאחר מוסף שבת לא כתב קרא (פסוק טו) נמי בבקר אלא על עולת התמיד התם כיון דכתב (פסוק יא) ובראשי חדשיכם ולא כתב וביום ראשי חדשיכם כמו בשבת גלי לן קרא דלא משמע איחור אבל הכא דכתב וביום השבת וגם לא כתב בבקר כמו שכתב גבי תמיד של חול לפניו ותמיד של פסח לאחריו משמע איחור וזהו שכתב המרדכי בבקר בבקר תרתי כלומר דכתב בבקר מקמי הכי ובבקר בתר הכי ובשל שבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת והכי משמע הפשט במהרי"ל הלכות שבת (סי' לז) ועיי"ש דמשמע דעיקר הטעם שלא לבטל שינת שחרית שהוא עונג שבת וקבלה ביד הגאונים סמך וראיה לזה מקרא וביום השבת" עכ"ל.

ובספר מהרי"ל (מנהגים) [הלכות שבת לז'] כתב וז"ל: אמר מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת נחמו סיימו הצבור תפלתם בבה"כ טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו. ויהי בבוא הצבור לקבל פני הרב אמרו הפרנסים אליו, מר מ"ש היום שכ"כ הארכת בתפלה, אמר להם מה אעשה אשר מנהג שלכם להפך, דכל שבת משכימין אתם לבה"כ יותר מבחול וביום השבת אני מאריך בשינת שחרית. ואמר שכך קבלה בידו מרבו מה"ר יצחק נורטהויזן אשר הוא הראה לו סמך לזה מעבודת הכהנים, דביום השבת לא היו משכימין להקריב תמיד השחר כבשאר הימים, כדי שלא לבטל שינת שחרית דהוא עונג שבת, וראיה דבסדר פנחס (במדבר כח, י) לא כתיב גבי שבת עולת הבקר, כמו שכתוב סמוך לו גבי פסח (שם, כג), וקאי אז על כל תמידים של שאר רגלים הנזכרים משם והלאה, והיינו משום דבשבת לא השכימו כ"כ, עכ"ל. משמע מד' שעיקר הטעם הוא משום שלא לבטל שינת שחרית שהיא משום עונג שבת ושזה היה טעם איחור קרבן התמיד וכל קבלת הגאונים היא סמך בעלמא, וכ"נ מדברי הב"ח לעיל.

והו"ד הב"ח במג"א משום תענוג שינה בשבת וכתב שיש לחלק בין שעון קיץ לחורף, דדוקא בימי הקיץ יש לאחר ההשכמה לפי שהלילות קצרים משא"כ בימי החורף שהלילות ארוכים אין לאחר ההשכמה וכ"נ מד' המחה"ש.

ובביאור כוונת הרמ"א כתב מהר"א ישראל [בספרו כסא אליהו הספר הודפס בשנת תקעא' בשלוניקי] שאין כוונת הרמ"א שלא לקום באשמורת דאה"נ גם בשבת צריך לקום באשמורת אלא על ההליכה לבית הכנסת ולהתחיל סדר התפילה הוא דקאמר דמאחרים לבוא לביה"כ ואה"נ שיושב ולומד בביתו וקורא כדרכו.

לסיכום - יוצא לנו עד כה שהמרדכי המהרי"ל וכ"פ הרמ"א שמאחרין לקום בשבת בבוקר בפשטות משום שינה בשבת תענוג, אמנם יש שביארו בכוונת הרמ"א שודאי קמים מוקדם אבל מאחרים להתפלל קצת.

אמנם מצאנו מי שנקט בפשיטות שצריך לקום מוקדם וכדלהלן, הנה הטור [רפא'] "בשחר משכימין לבהכ"נ ומסדרין הברכות ופרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן כסדר שאר הימים רק שמוסיפין וביום השבת", ע"כ. מבואר מד' שנקט שודאי צריך להשכים.

וכ"כ בסידור בית מנוחה [לר' יהודה שמואל אשכנזי תרמ"ח ליוורונו] אחר שמביא את ד' המרדכי והב"ח והרדב"ז הנ"ל, רוצה להוכיח מד' הטור בסי' א' דמביא ראיה דצריך אדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא אדם מעורר השחר ולא יהא השחר מעירו מדוד המלך ע"ה כמ"ש עורה כבודי וכו', וא"כ הטור שמביא ראיה מדוד ע"ה מבואר דבין בחול בין בשבת מצריך שיתגבר האדם כארי לעמוד בבוקר ויעיר הוא השחר, וכן הוא ג"כ דעת מרן השו"ע עי"ש מה שחלק על העולת תמיד עי"ש שהאריך בענין, ולענ"ד לא כ"כ ראיה מדוד המלך דלמא כמ"ש לעיל שודאי קמים מוקדם אבל מאחרים להתפלל, ודוד המלך קם כארי לעבודת בוראו ולעסוק בתורה כבר מחצות הלילה כדכתיב "חצות לילה אקום להודות לך" ויש לעיין.

מ"מ גם מד' הרדב"ז הנ"ל נראה שנקט שודאי צריך לקום מוקדם גם בשבת, והביאו החיד"א בברכי יוסף [רפא'] ובמחזיק ברכה [רפא'] ובשו"ת חקרי לב [בהשמטות לאו"ח סי' יג'] עי"ש.

להלכה: נקט המ"ב ומאחרין – ומ"מ צריכין ליזהר שלא לעבור זמן ק"ש וברש"י [מגילה כג.] משמע שגם בשבת מצוה לקרוא ק"ש כותיקין.

ובערוה"ש [רפא' א'] וכן ביפה ללב [ח"א ס"א] הביאו ראיה ממסכת סופרים [פי"ח ה"ד] שבשבת מקדימין לבוא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, וכך איתא במסכת סופרים: "בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת, מקדימין לבוא – כדי לקרות ק"ש כותיקין, ומאחרין לצאת – כדי שישמעו פירוש על הסדר", ותמה בערוה"ש על הרמ"א כיצד נתעלם ממנו מסכת סופרים הנ"ל.

וכן מצאתי במדרש שיר השירים רבה ח' יא' סמך להשכמה מוקדם בשבת וז"ל:

"היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, רבי נתן בשם ר' אחא אמר למלך שכעס על עבדיו וחבשן בבית קולין, מה עשה המלך נטל כל קצרקטין שלו ועבדיו והלך לשמוע מה היו, מן הן אומרים, שמע שהיו אומרים אדונינו המלך הוא שבחנו הוא חיינו אל נחסר לאדונינו המלך לעולם, אמר להם בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גבכם, כך אף על פי שישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים, וביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת, וקורין קריאת שמע, ועוברין לפני התיבה, וקורין בתורה, ומפטירין בנביא, והקב"ה אומר להם בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גבכם, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה, ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרו זה עם זה, ולא תביישו זה לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת לפני רבש"ע תורה שנתת להם לישראל אינן עוסקין בה, והרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם, ואתם מקיימים אותה בשלום, בר קפרא אמר למה קרא למלאכי השרת חברים לפי שאין ביניהם איבה וקנאה ושנאה ותחרות ומינות ופלוגת דברים".

וע"ע בכה"ח [ס"א ט'] מ"ש בענין שצרך לקום בשבת בחצות הלילה.

ולמסקנא לכו"ע אין לעבור זמן ק"ש ותפילה וכמ"ש המג"א [שם] והמ"ב [שם].

ובזוה"ק [ויקהל רה] כתב וז"ל: "יומא דשבתא חדוה איהו לכולא וכולא אתנטר לעילא ותתא ונהורא תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר וסבא דכל סבין אתער, כדין כד סליק נהורא עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר בחדוה" עכ"ד, ומכל הנ"ל תראה ותבין גודל מעלת השכמת ביהכנ"ס גם בשב"ק בשחרית וכ"כ הרמ"ק באור החמה [ח"ב דרי"ט ע"ד] דזה כמ"ש בגמרא מגילה כג דבשבת מקדימים לבוא ומאחרים לצאת ולכן כד סליק יממא כשמתחיל מדת היום מקדימים ע"כ.

בגודל מעלת לימוד תורה קודם שחרית בשבת​

הנה יש מנהג בעיקר אצל החסידים אמנם קיים גם בישיבת ליטאיות לקום הרבה קודם שחרית ולעסוק בתורה ונקרא בפי כל 'פרטאקס', יצאתי לחפש מקור מנהג זה ובס"ד מצאתי דברים נפלאים.

בתשובות הגאונים [מוסאפיה סי' פז'] איתא וז"ל:

"וששאלתם שיש בתי כנסיות שמתקבצים הצבור ואומרים פרשיות שבספר תהלים בשבת ובי"ט. ובר"ה ויוה"כ מוסיפין פרשיות ועד שהצבור מזמרין מתחילין תלמידים ושונין ודורשין ועוסקין בתורה עד קרוב לב' שעות ואח"כ מתפללין מהו לעשות כן מאחר שהגיע זמן ק"ש מותר להתחיל ולשנות קודם שקבל עליו עול מלכות שמים או לא. כך הראונו מן השמים שישראל שמשכימין ובאין בבה"כ בשבתות ובי"ט ולומדים מדה יפה הן עושין. וכך מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה. שכיון שגלו לבבל ונמעט התלמוד ובטלו המלמדים מצער גלות נתקבצו בני ישראל אצל נביאים ובעלי תורה. אמרו לו אנו אין בידנו לא משנה ולא תלמוד לשנות בלילה ויש עלינו טורח ומחיה ופרנסה בשבתות ובי"ט מיהא שיש לנו פנאי נשב בטלים ונישן כל הלילה. תקנו להשכים לבה"כ ולומדים עד שחרית. והסכימו על מנהג דהע"ה שאמר חצות לילה אקום להודות לך וכו".

והובא בספר העיתים [סי' קעה'] וז"ל:

"ומנהג שהיה במקום ראשי ישיבות בהשלמת הפרשיות כן היה הדבר שהיו מתקבצין בשבתות וקובעין מדרשות לריבוץ תורה עד שתי שעות ששאלו מראשי ישיבות והתירו להן לאחר הק"ש משעת הנץ החמה משום ריבוץ תורה ולאחר כך היו מתפללין שחרית ויושבין ומסדרין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום ושוב קורין בתורה ומתרגמין (ומתפללין) ומפטירין בנביא ומתרגמין ומתפללין ומשתהין עד שנוטה היום והיה הדבר קשה על בעלי בתים וחששו זקנים שקבלו מנטרונאי נשיא [בר] חכינאי והוא שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב שיבא למריבות והשלימו ביניהן שיהיו עוסקין בתלמוד ומשלימין פרשיותיהן שנים מקרא ואחד תרגום כדאמר להם ריב"ל לבניהו וכן אמר להו אביי לבניהו אשלימו פרשייתיכו עם הצבור כי היכי דתירכו יומי עי"ש".

וכן נמצא מרגלית בילקוט שמעוני [תהלים רמז תתפח] וז"ל:

"ר' יצחק אמר זה יום השבת, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, ואעפ"כ שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כלו תורה, מכאן אמרו ישכים אדם (וישב) ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך" עכ"ל.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".