מאמר תורני בשיטת הרמב"ם בגדרי צרורות

א. (ריש פרק כיצד הרגל) הנה בגדר צרורות, מתי נחשב צרורות ומתי לא, נחלקו הראשונים אי תלוי במחובר לגופו או דתלוי אי הולך ומזיק מכח פעולתו ממש, (עיין בהרא"ש שכתב (בסי' א') וז"ל אבל אם דבר המזיק אין מחובר לגוף הבהמה בשעה שמזיק הוא הנקרא צרורות עכ"ל עיי"ש, ועיין בתוס' רבינו פרץ (במתני') דמבואר בדבריו דכל דבר שאין מעורב בו כח המזיק בשעת הנזק אף אי מחובר בגופו [כגון שהיה דליל קשור בו בחבל והתיז הדליל והזיק] הוה צרורות).

אמנם איתא ברמב"ם (פ"ב מהל' נזקי ממון ה"י) היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ. ולכאו' דבריו אינם מובנים, דהא גופו הוא, והרמ"א (סי' ש"צ ס"י) כבר כתב דדבריו סתומים, וכ"כ הגר"א, וכתב בשיטמ"ק (יז: בד"ה וכתב) וז"ל וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב׳ מהל׳ נזקי ממון לענין תולדות רגל היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ והוא שקשרו אדם ואם נקשר מאליו פטור בעל התרנגולים ואם היה לחוט בעלים ולא הפקירו בעל החוט חייב ככל בור המתגלגל וכו' עד פטור שאנוס הוא, נראה שדעתו לפרש עגלה מושכת קמשמע לן אסיפא דקאמר כל שבזב טהור בנזקין משלם ח"נ והיינו חוט שהוא נמשך ברגליהם שמשלם על היזקו ח"נ אם קשרו בו וצ״ע דהא בברייתא תניא כוותיה דרבא בעגלה המושכת דנ״ש משלם [ועוד ד]זה מושך עגלה העגלה טמאה אם יש בה בית קיבול שאינה פשוטי כלי עץ וה"ה שכל מה שעליה טמא דזב מטמא בהסט כדילפינן מוכל אשר יגע בו הזב וה״ה בניזקין אם היה שורו מושך עגלה ונכנסה בחצר הניזק והזיקה שדרסה כלים או פירות משלם נ"ש עכ"ל. ועל קושייתו הב' איכא למימר ע"פ מה שהקשה הרא"ש על פי' רש"י דמה ענין עגלה מושכת בקרון לזב שיושב על הקרון ואם היה זב מושך עגלה על הכלים הכלים טהורים עכ"ד ואפשר דזהו פי' הרמב"ם בדברי הגמ' דאי זב מושך עגלה על הכלים הכלים טהורים, ודכוותה בנזיקין דאם עגלה מושכת קרון על הכלים חייב ח"נ [לשיטת הרמב"ם].

[והיה מקום לומר דודאי בכה"ג [דעגלה מושכת בקרון] ס"ל דהוה צרורות, אלא דהוא גורס בסוגיין [דאמרי' דמשלם נ"ש] עגלה המושכת, וכפי' רבינו חננאל [בפי' הא'] והמאירי [בפי' הב'] עיי"ש, ולא איירי הכא כלל בדבר הנגרר עם הבהמה, אבל בדבר הנגרר ס"ל דמשלם ח"נ, ועיין בפ"א מהל' נזקי ממון ה"י שכתב הרמב"ם באמת ועגלה המושכת שהזיקה בשעת משיכתה, [אמנם יש דפוסים שכתוב בהו מילת בקרון נמי], אלא דהרמב"ם למד דינו מדינא דמתני' דדליל הנקשר ברגל התרנגול, וסבר כהראב"ד דכתב (יז: בד"ה עגלה מושכת בקרון) דאיירי דהזיק הדליל בעודו קשור ברגל התרנגול, ואדייה אדויי פירושו לשון גרירה [דלא כרש"י במתני' ובדף יט:], אלא דהראב"ד כתב דמשלם ח"נ מדין משונה, והרמב"ם פי' דהוה צרורות, (אמנם יש לעיין דאמאי בהשגותיו כתב דהרמב"ם איירי בניתז כמ"ש בס"ד בסמוך, ולא כתב דהוה משונה כמו שכתב כאן), אמנם ז"א כמ"ש בסמוך בע"ה].

ב. ויש הדוחים דלא סבר הכי הרמב"ם אלא דהתם משלם ח"נ משום משונה (עי' חזו"א סי' י"ב סק"ד), או דאיירי בניתז (עי' השגת הראב"ד שם ואבן האזל). אמנם, ליכא למימר הכי, דהנה, כתב הרשב"א לקמן (יח. על הא דאמרי' אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה מיניה) וז"ל הרי"ף ז"ל כתב ההיא [דרבה] (דרבא) דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור דאלמא כותיה פסק דבתר מעיקרא אזלי' והוא ז"ל פסק ג"כ כי הא דרב ביבי דאוקי הא דדלי בדאזיל מיניה מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלי' וקשיין אהדדי ונ"ל שהרב ז"ל פירש דהא דרב ביבי לאו לדחוי בעלמא אמרה אלא בדוקא אמרה דאם איתא הוה ליה למימר אמר רב ביבי בר אביי לא דקא אזיל מיניה מיניה ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי א"א לשלם נ״ש על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דקתני משלם נ"ש ע"כ דגופו נגע בגופו של כלי והילכך בדאזיל מיניה מיניה הוא אלא דאכתי קשה למה ליה למימר דאזיל מיניה מיניה לימא דאזיל מניה ותו לא דמיניה מיניה משמע שהוא דוחפו עד שנשבר ושמא עיקרא דמילתא דאזיל מיניה הוא ולא שחטט בחבל בלבד ומשום דבעלמא אמרי׳ כי האי לישנא דאזיל מיניה מיניה וכדאמרי׳ התם בשלהי רבי ישמעאל דע״ז אמר נמי הכא וספרים רבים מצאתי דלא גרסי' מיניה מיניה אלא דאזיל מיניה והיא גירס׳ ישרה לפי פסק הרב ז"ל עכ"ל.

ג. והנה, איתא בירושלמי (פ"ב ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשתברה הזכוכית על הטבלא משלם נ"ש ועל הזכוכית משלם ח"נ. שתי טבלאות זו ע"ג זו דרסה על העליונה ונשתברה השנייה על העליונה משלם נ"ש ועל התחתונה משלם ח"נ. והנה יש הסוברים דאיבעיא היא שם אם משלם ח"נ, אך בפני משה שם פירש דפשוט הוא כן, ואף הרשב"א גופיה ס"ל הכי, דהוא הביא (יז:) דברי הירושלמי בפשיטות, [ונראה דאזיל לשיטתו דחבל דלי, דכיון דאינו עושה מעשה בגוף הכלי צרורות הוו], ולכאו' ודאי אי תשבור הבהמה כלי במקל, גופו הוא ולא צרורות, ויש לבאר גדר החילוק.

ולכאו' מבואר הוא בפיה"מ (בריש פירקין) במש"כ בגדר צרורות, דלא כתב כהרא"ש או כהר"פ שהבאנו לעיל, אלא כתב שם גדר אחר וז"ל שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פעל ראשון וכו' עכ"ל, כוונתו דבעי' שיהא ממש ממעשיה פועל ראשון, והיינו, דבעגלה המושכת בקרון לא שברה ממש הכלי אלא באמצעות מעשה אחר, כלומר שהמעשה שלה היה גרירת הקרון, ועי"ז שברה הכלי, ואי"ז פועלה הראשון, משא"כ בשוברת ע"י מקל דהמעשה שלה היה שבירת הכלי, וזה פשוט וברור.

וכן בחבל דלי אינו עושה מעשה בגוף הדלי ושוברו, אלא דעושה מעשה בחבל ועי"ז שוברת הכלי, וכן בהא דב' טבלאות, דעל הראשונה משלם נ"ש כיון ששבר אותה ממש, ועל התחתונה משלם ח"נ כיון דרק דורס על הא', וממילא שוברת הטבלא הב', משום דהעליונה שברה התחתונה ע"י כובד הבהמה, [ועי' בספר דרכי דוד (יז:) מש"כ בהאי ירושלמי, ומבואר שם חילוק זה עיי"ש]. ולפי"ז נגרר נמי משלם רק ח"נ, דהבהמה רק גוררת הקרון, ועי"ז נשבר הכלי. ועי' במרומי שדה שכתב באמת דהירושלמי פליג ארבא דאמר דעגלה מושכת בקרון (דהיינו נגרר) משלם נ"ש.

ד. והנה, כתב הרב המגיד דצ"ל דגם הרמב"ם (ביד החזקה) סבר כהרשב"א, דהוא כתב (בפ"ב הי"ד) וז"ל והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ע"כ, דאע"פ דבעי' שיהא מחמתן, מ"מ משמע דלא בעי' שיהא ממש ע"י התרנגולים, עכ"ד, וזה ממש כמו שהבאנו, דאי לא נגע ממש בכלי הנשבר, אלא דעשה פעולה הגורמת לשבירתו, הוה צרורות. [והשתא נדחה מש"כ לעיל דאפשר דהרמב"ם מפרש עגלה המושכת כפי' הר"ח והמאירי, משום דהתם נמי כיון דרק עושה מעשה (שעולה לעגלה) דעי"ז נשברים הכלים, ואינה שוברת ממש הכלים במעשיה, א"כ גם התם יהא רק ח"נ].

ואין לדחות דלא ס"ל הכי, והא דבעי' הכא דיהא בכה"ג, היינו כדי שלא יהא משונה כיון דהשתא הדרי' ממאי דאמרי' דמאוס בלישה, כמ"ש הראב"ד [והובא ברא"ש (סי' א') ובנימו"י בסוף פירקין], דהא הרמב"ם כתב גם בגוונא דמאוס בלישה עיי"ש.

ולכאו' נראה ראיה ליסוד זה, דלקמן (מד:) גבי הא דאמרי' דשור שנתחכך בכותל ונפל על האדם לשמואל חייב בכופר מקשי' והא צרורות נינהו, ולכאו' קשה דאפשר דאיירי דהאדם עומד סמוך לכותל ממש ודוחפת הבהמה הכותל עליו ממש, דבכה"ג לכאו' הוה גופו ולא צרורות, אלא ע"כ דאף בכה"ג יהא צרורות, כיון דהמעשה שלה היה התחכחותה בכותל, ועי"ז הפילתו על האדם, ובא ממנה באמצעות מעשה אחר.

ה. ולפי"ז יתישבו דברי הרמב"ם במה שכתב נמי (שם הל' י"ז) וז"ל הכלב שנטל את החררה וכו' ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור עכ"ל ולכאו' אינו מובן, והראב"ד סבר בדבריו דהוה מדין משונה והקשה ע"ז וז"ל ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ״ל, ועוד יקשה, דאי הוה מדין משונה, א"כ אמאי נקט בכהאי גוונא ולא נקט בגוונא דנקיט להגחלת גופה.

אמנם למש"כ ניחא, דכיון דאינו עושה מעשה בהגדיש עצמו [דהיינו אם היה לוקח הגחלת עצמה ושורף עימה הגדיש], אלא דלקח חררה, ועליה היה דבוק הגחלת, ועימה שרף הגדיש, וזה כוחו בעלמא הוא [כמו בחבל דלי], ולכן חייב רק ח"נ, אבל על שאר הגדיש פטור לגמרי, כיון דהוה כח כוחו, וס"ל דלרבנן כח כוחו פטור לגמרי כדעה ראשונה המובאת בשו"ע סי' ש"צ ס"ה, ועי' בהגר"א שם (סקי"ג) שכתב דהרמב"ם באמת ס"ל בדעה ראשונה וסיים שם כמ"ש בסי' שצ"ב בשו"ע עכ"ד, ושם בשו"ע איתא לשון הרמב"ם שהבאנו, וע"ז כתב הגר"א דס"ל דכח כוחו פטור, ומאי כח כוחו איכא הכא, אלא ודאי כוונתו כמ"ש. [והביא שם עוד, דדין זה היינו כהתוס' (לקמן כב. ד"ה ור' יוחנן) שכתבו וז"ל לא מצי למימר באדייה אדויי ועל כל הגדיש ח״נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ"ל והיינו דכמו שהבאנו למעלה בשיטה זו דאדייה אדויי פירושו נגרר, א"כ כוונת התוס' לומר כהרמב"ם דהוה נגרר, אמנם בתוס' עצמם לא מוכח הכי, דאפשר דכוונתן כשזרק הגחלת, וכמו שפי' רש"י (יט: בד"ה אלא מתני') באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות, וזהו כוונת התוס' דאדייה אדויי, דהיינו זרק, ודו"ק]. ועי' בב"י (בסי' שצ"ב) נמי שדימה דין הרמב"ם דאיירי בגרר החלה לדין הטור שכתב דאם זרקה וכו' משלם על כל הגדיש ח"נ, וכתב שם דפלוגתתם היינו אי כח כוחו ככוחו דמי אי לאו ככוחו דמי.

[ואי נאמר דהתוס' ס"ל נמי כהרמב"ם, יבוארו היטב דבריהם במה שכתבו (יז: ד"ה וחמור) דהו"א דמשא החמור כיון דאינו מהודק כ"כ הו"א דהוה צרורות עיי"ש, ולפי דברי הר"פ והרא"ש שהבאנו לעיל לכאו' אין מובן מה ההו"א, ולפי מש"כ ניחא, דהו"א דכיון דאינו מהודק הוה כנגרר, קמ"ל דכיון דלמעשה קשור בו הוה בגופו ממש כמו בשערה דרך הילוכה, ודו"ק].

ו. ונ"ל עוד, דזה גם כוונת הרשב"א במש"כ (יט. ד"ה דאית ביה בזרוני) וז"ל ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני ואורחיה הוה לאו צרורות הוא אלא כשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכו' וכן משמע לי מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נ"ש ברוח שבין כנפיו משלם ח״נ סומכוס אומר נ"ש נפח בכלים ושברם משלם נ"ש ע"כ ומשמע דסיפא כו"ע היא דאי סומכוס ליעבדא פלוגתא כרישא וכו' עכ"ל, ולכאו' יש לבאר אמאי הוה גופו, ויש מבארים דהיינו משום דאויר הכלי חשיב ככלי עצמו [כמו בזב שהכניס אצבעו לאויר כלי חרס שמטמא הכלי], וא"כ הוה כנוגע בגוף הכלי (עי' בספר דרכי דוד ועוד). אמנם לפי"ז יל"ע דהא בירושלמי לא מחלק בין תוך הכלי לחוץ לכלי, ועוד קשה מה שיש מקשים דהא בפ"ק דקידושין (כד:) מייתי' מינה ראיה דקלא מילתא, והא איכא למימר דשאני הכא דנגע בכלי עצמו.

אלא נראה ודאי, דכיון דהרשב"א והירושלמי דרך אחרת להם בביאור דין צרורות, ודאי הכא אע"פ דלא נגע ממש בגופו, מ"מ חשיב כגופו, והיינו משום דהכא נחשב שעשתה מעשה שבירה ממש פעל ראשון, דנפח על הכלי ושברתו, וזה אפי' מחוץ לכלי, והיינו בהירושלמי דאיירי' בנפח, אכל הרשב"א דאזיל אגמ' דידן דאיירי' בתקע, ודאי אי עשה זה מחוץ לכלי לא חשיב כפעל ראשון, כיון דהוא רק תקע כדרכו והמעשה שלו היה התקיעה וע"י זה נשבר הכלי, אבל אי הוה בתוך הכלי, ודאי נחשב שתקע על הכלי פעל ראשון, ודו"ק היטב כל זה. וכן משמע לשון הרשב"א נמי אלא כשברו בגופו דמשמע דאין החידוש דהוה כגוף הכלי, אלא דהוה בגופו דהתרנגול ולא כוחו, [ודוגמא רחוקה לזה, דהנה אם ישבע אדם שלא יעשה מעשה שאינו מעשה שבירת כלי (לזמן מסוים), ודאי פשיטא דמותר לו לנפוח בכלי ולשברו, אבל לכאו' אסור לו לתקוע בשופר ליד הכלי וע"י ישברהו, ודו"ק היטב], ובזה יתישב נמי מה שמקשים מהא דפ"ק דקידושין, משום דודאי אע"פ דחשיב כגופו היינו משום דהוה פעולתו ממש, וחזי' דקולו נחשב כפעולתו וכמעשיו.

אבל הרמב"ם אע"פ דסבר כהרשב"א בגדר דצרורות, מ"מ פסק (פ"ב ה"ט) דאף בדאית ביה בזרוני משלם על הכלי ח"נ ותו לא, והיינו דס"ל דבתקע הרי הוא צרורות בכל ענין, כיון דהוא עשה מעשה תקיעה ועי"ז נשבר הכלי, אבל בנפיחה ודאי מודה כהירושלמי, ועדיין צ"ע.

ז. ולפי"ז נראה ליישב עוד דהנה בגמ' לעיל (י:) אמרי' גבי ה' שישבו על ספסל אחד- לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר פשיטא מ"ד כחו לאו כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר ע"כ, ודברי הגמ' אלו צע"ט מכמה אנפי, א' דמה ענין כחו לכאן והלא בידים ממש עשה מה שעשה ומכובדו נשבר הספסל, וב' מאי קמ"ל וכי עד השתא לא ידעי' דאדם חייב בהיזק כחו והלא מקרא מפורש הוא ונשל הברזל מן העץ [וכמ"ש בברכ"ש סי' י"ט אות ב']. והנה על קושיא זו השניה שמעתי בשם מורינו הגר"ר גפן שליט"א ליישב דהא הוה פשיטא לן דחייב גם על כחו אלא דהכא כיון דה' הראשונים שנצטרפו במעשה ההיזק שברו בגופם ממש ולא בכוחם הו"א דהם חייבים ולא הוא דמעשה ההיזק מתייחס אליהם יותר כיון דהוא שבר בכחו והם בגופם אם כחו לאו כגופו ממש [ואף אם אנוסים הם בזה שלא נתן להם לעמוד מ"מ המעשה מתייחס אליהם יותר וכולם פטורים, ואף דהוא גרם שלא יוכלו לעמוד הלא בזה גרמא בעלמא הוא] וע"ז קמ"ל דכחו כגופו ממש ומתייחס המעשה אליו בכחו כבגופו ממש וע"כ אין לחייבם יותר ממנו והיינו משום דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר והרי המעשה מתייחס אליו לגמרי וע"כ דכחו כגופו ממש, אמנם עדיין צע"ט מ"ט חשיב כלל כחו.

ועי' חזו"א (סי' ג' סקי"א) שכתב דהיינו משום דהכא רק מנעם מלעמוד והו"א דהוי גרמא בעלמא ופטור ואף דגם הכביד על הספסל מ"מ על חלק זה שמנעם מלעמוד יהא גרמא, קמ"ל דמה שהכביד עליהם ושבר חשיב כשבר בידים וחשיבא כל השבירה כחו ע"ש וכ"נ בנימו"י (ד: מדפי הרי"ף), ומ"מ כבר כתב החזו"א שם דלשון הגמ' קשה ליישב לפי' זה.

וכ"ז אולי אפשר לומר בשיטת רוב הראשונים דס"ל דאיירי שמנעם מלעמוד, אמנם הגר"א הלא פירש בשי' הרמב"ם דלא איירי דמנעם מלעמוד כלל ואף אין עליהם שום תביעה במה שלא עמדו דאינם צריכים לעמוד משום שהוא רוצה לישב, ורק איירי שכובדו הוסיף על כובדם ושבר הספסל, ולפ"ז ודאי צע"ט מ"ט חשיב כחו [וכן בדברי הגרע"א בגלהש"ס שציין ללקמן יז: נראה דכחו דכאן הוא ככחו דצרורות ודלא כמ"ש החזו"א].

אמנם לפמש"נ א"ש ביאור סוגיין לדעת הרמב"ם דהלא הכא ג"כ הרי סמך עליהם ועי"כ הכביד על הספסל ושברו וא"כ אין המעשה שלו שבירת הספסל אלא סמיכתו עליהם אלא דעי"ז נשבר הספסל ואי"ז אלא כחו ולא גופו וכמש"נ, וע"כ הו"א דהחמשה הראשונים דהשבירה שלהם היתה בגופם יש לחייבם יותר ממנו וכנ"ל וקמ"ל דכחו כגופו ממש וכמש"נ.