מאמר פרשת שבוע עשרת המכות/ ליקוט מדרשים ופרפראות

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם​

כשם שמצאנו במלאכות שבת "אבות ותולדות" כך גם בעשרת המכות היה "אבות ותולדות"/מדוע הגאולה היתה דווקא ע"י משה רבינו/ במה התגאה פרעה על משה/ קין נשך את הבל עשר נשיכות/ כאילו הוא יצא ממצרים -כאשר אתה לומד את עשרת המכות תחיה את הסיפור כאילו אתה נוכח שמה ורואה בחוש את מה שמתרחש שם

א] אלו עשר מכות, פירוש אלו הם עשר מכות, אבות לכל המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים, ולכל אחת יש לה תולדות, כמו שהוכיחו רבי אליעזר ורבי עקיבה, זה אומר שהיה לה שלש תולדות, וזה אומר ארבע, הצד השוה שבהם שכל מכה היה לה תולדה, ותולדותיה כיוצא בה וכו' ונבא אל פרטם וכו'. (הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)

ב] ועל ידי השלם הזה היתה גאולת מצרים והוא לא היה יודע טעמו של דבר עד אשר הוא יתברך גלה לו סוד הענין, כי פרעה הרשע הוא קין אשר הרג את הבל, ועודנו מחזיק ברשעתו ויבקש להרוג את משה, ואי אפשר ללקות כי אם על ידי משה, והטעם בזה וישם ה' לקין אות והיתה אות יו"ד בבשר ידו וכו' והטעם בזה כי לכלב המת הזה היה בטחון באות הניתנת לו, ונהפוך הוא כי היתה האות ההיא סימן לעשר מכות באופן כי לא הועיל לו האות אדרבה היתה סימן מפלתו, אמנם לנו ולבנינו ניתן אות לטובה במצרים והיה הדם לכם לאות, ולדורות והיה לך לאות על ידך, והבינהו. (ברית הלוי להמקובל ר"ש הלוי אלקבץ פרק ט')

ג] ולזה אמר הקב"ה למשה לך אל פרעה שהוא קין שנשכך עשר נשיכות ואתה הכהו כנגדם עשר מכות וכו' ולא עוד אלא שהוא מתגאה עליך ששמו יתר על שמך י', שפרעה גימטריא שנ"ה, ולכך נידון שנים עשר חודש, והוא יתר על שמך עשר, לכך הכהו עשר ואעלה אותך עליו, ראה נתתיך אלהים לפרעה. (ש"ך על התורה)

ד] בליל שבת קודש אחד כמו בשעה שלוש בלילה כשהלכתי דרך ביתו [של החפץ חיים זצוק"ל] שמעתי נעימת קולו ונגשתי לחלונו, וראיתי שיושב על מטתו ולומד חומש בפרשת וארא, ועל כל מכה ומכה היה מתפעל, ואמר בהתפעלות גדולה: אי אי, ובבואו למכת שחין "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין", צחק בקול, שלא שמעתי ממנו אף פעם אחת שיצחק בקול כל כך, וההתפעלות היתה גדולה, כאדם שרואה בעצמו המכות, כך היתה אמונתו חזקה בתורה הקדושה, ועמדתי כך יותר מחצי שעה. (מרשימות הרב מרדכי פסח פודרבסקי ז"ל ממקורבי החפץ חיים זצוק"ל שיחות החפץ חיים (פרדס תשנ"ז) עמוד ר"ט אות נ"ו)

ה] חמש אצבעות של ימינו של הקב"ה כולן יסוד גאולות וכו' אצבע שניה לקטנה בה הכה את המצרים שנאמר אצבע אלהים היא. (פרקי דר"א פרק מ"ח)​

וְאֵלוּ הֵן: דָּם, צְפַרְדֵעַ, כִּנִּים, עָרוֹב, דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרָד, אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת​

דָּם

תיאור המכה/ מדוע הדגים מתו/ מדוע פרעה לא לקה במכת דם​

​

א] ויך ה' את פרעה ואת עמו במכות רעות וגדולות עד מאד. וישלח ה' ביד אהרן ויהפוך את כל מימי מצרים לדם ואת כל יאוריהם ואת נהרותם. והיה בבוא המצרי לשתות ולשאוב מים והביט אל כדו והנה כל המים נהפכו לדם ובבואו לשתות בכוסו והיו המים אשר בכוס לדם. וגם בלוש האשה את קמחה ובבשלה את תבשיליה ויהיו מראיהם למראה הדם. (ספר הישר)

ב] במדרשו של רשב"י (מכילתא דרשב"י) שהיו נעשים כאש שורף ונתמלא כל מצרים עשן מהם והיינו דכתיב דם ואש ותמרות עשן[1]. (ריטב"א)

ג] אל תאמר שמכת הדם הייתה משום מיאוס בלבד אלא היו שותים הדם ובא במעיהם ובקע במעיהם ועלה[2]. (זוה"ק)

ד] וכן את מוצא כל נסים שעשה האלהים לישראל במצרים לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה, שהיה המצרי משלשל דליו והיהודי משלשל דליו זה ממלא דם וזה ממלא מים, שניהם שותים מן החבית זה שותה דם וזה שותה מים, צפרדע רואה ליהודי והיא בורחת הימנו ורואה למצרי וקופצת עליו, בהמתן רועות כאחד והיה הברד מניח לזו והורג לזו, ראה פלאים שהיה שם, וכן בכל י' מכות. (במדב"ר ט, יב)

ה] את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ולמה כן, מפני שלשה דברים. אחד שמא יחזור למוטב, ועוד שהאריך לו הקב"ה שגדל משה בביתו[3], ועוד כדי שיתגדל בעיני המצרים ובאחרונה הוא לוקה. (משנת רבי אליעזר כגירסת מדרש הגדול)

ו] כל דבר שאדם נכשל בו, בא לדין על מין שלו, אם צדיק מת על אותו דבר, כגון עץ ארז, הרי הממונה עליו יבא לדין עמו וכו' וכשמגיע זמן הצדיק להפטר, הממונה על אותו מזל מבקש שלא ימות באותו מזל שהוא ממונה עליו, כדי שלא יביאוהו לדין וכו' וכן כתיב והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, לפי שלא בקש על הבן הילוד היאורה תשליכוהו. (ספר חסידים סי' תשצ"ט)

ז] ובעצים ובאבנים אבל לא בכלי מתכות, ולכן משימים ברזל במים בשעת התקופה, לפי שאין מצוי דם בכלי מתכות, ולכך לא בקש פרעה במכת דם, שהיה שותה בכלי מתכות ובהם לא היה נהפך לדם. (פי' רבינו אפרים)

ח] עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים וכו' הניסים שנעשו להם במצרים היו מופרשים ממכות המצרים, ומה היו שנוי הטבע לכל מכה לאלו לרעה ולאלו לטובה, כיצד, המים נהפך לדם למצרים והדם היה נהפך למים ביד ישראל, לא בלבד מי היאור שנהפכו לדם היו חוזרים למים כבתחלה, אלא אפילו דם צבי ואיל כשהיה ביד ישראל היה נהפך למים. (זכרון אבות למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל על מסכת אבות פ"ה מ"ד)​

ט] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, היא מה שכתוב והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, לא אמר בכל כלי עץ ואבן, אלא בעצים ובאבנים, להודיע שהדם היה בכל המקומות שהיו יושבים, וזה לפי שכל דבר הוא מחובר מארבע יסודות אש רוח מים עפר, וחלק המים אשר בכל מקום שהיו יושבים, נהפך לדם, ובזה בגדיהם מטנפים, ובפרט השרים שהיו לבושים בגדי שש לבנים, כמו שכתוב ביוסף וילבש אותו בגדי שש, היו נמאסים. עֶבְרָה, בתחילה כשהיה מצרי שואב מים לשתות היה נהפך בפיו לדם, וכשהיו המצרי והישראלי שותים כאחד בכלי אחד, היה גם המצרי שותה עם הישראלי מים, והמכה היתה שלא היה המצרי יכול לשתות אלא בשעה שהישראלי צמא וירצה לשתות עמו.

זַעַם, כשהיה המצרי צמא הרבה ולא היה מוצא ישראלי שירצה לשתות, היה כופהו לשתות, כי כן הורגלו להשתרר עליהם, ועל כן זעמו יתברך חרה בהם, ועשה שעם היותם שותים יחד היה המצרי שותה דם והישראלי מים, והוצרכו לקנותם בדמים.

צָרָה, היתה מה שכתוב והדגה אשר ביאור מתה כי רוב המצרים מחייתם היתה בדגים הן למאכלם הן לסחורה כמו שאומר הכתוב (ישעיה יט ח-ט) וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי, הנה כי מלאכתם היתה לאחוז ולצוד דגים, וכן למאכלם כתיב (במדבר יא, ה) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, כי מרוב הדג שהיה נמצא שם לא היה נחשב לכלום, והכל אוכלים ממנו בחנם, ובמכה הזאת מת, וניטל מהם מחייתם.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, היא מה שכתוב ובאש היאור והיא היתה מכה רעה, ובפרט לאותם שהיו מתענגים בבשמים ומיני רקחים כדרכם של בעלי זימה, שהמצרים היו שטופים בה, ועכשיו היה סירחון העולה מן היאור גובר על המרקחים ומצערם הרבה.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)

צְפַרְדֵעַ
​

תיאור המכה/ איזה פסוק אמרו הצפרדעים כשנכנסו לתנורים/ מה שוחחו הצפרדעים ביניהם

א] וישלח ה' עוד וישרוץ כל מימיהם צפרדעים ותבואנה הצפרדעים בית מצרים. ויהי בשתות כל המצרים מים ותמלא בטנם צפרדעים ותקרקרנה במעיהם כאשר תקרקרנה בהיותם ביאור וגם כל מי משתיהם ומי תבשילם שבו לצפרדעים וגם בשכבם על מיטתם ויזיעו כל זיעתם צפרדעים. (ספר הישר)

ב] ותעל הצפרדע צפרדע אחת הייתה וילדה, ונתמלאה מהן הארץ, והיו כולם מוסרים את עצמם לאש, שכתוב ובתנוריך ובמשארותיך, ומה היו אומרים, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהלים סו, יב). ואם תקשה אם כן מה הפריע למצריים שהצפרדעים באו באש, התשובה היא שכולם באו באש והלכו בתנור ולא מתו, ואלו שמתו מה עשו, נכנסו לתוך הלחם ונתבקעו ויצאו מהם אחרים, ונבלעו בתוך הלחם, וכשבאו לאכול מן הלחם, חזר הלחם שבמעיהם להיות צפרדעים, ורוקדים ומרימים קולם עד שהמצרים היו מתים, ומכה זו היתה קשה להם מהכל. בא ותראה מה שכתוב ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך הרי שפרעה לקה הראשון מכולם ויותר מכולם, והטעם כי פרעה הראשון בשעה שנלקחה אליו שרה רמז לאומנים וציירו את דמות דיוקנה בחדרו בכותל שעל מיטתו, ולא נחה דעתו עד שציירו דמות דיוקנה של שרה על לוח, ועלה עם זה למיטתו, וכל מלך שמלך אחריו כאשר היה עולה על מטתו היה נהנה מאותו ציור, מפני זה הוכה המלך יותר מכולם, לכן כתוב ובחדר משכבך ועל מיטתך, ואח"כ ובבית עבדיך ובעמך, ובכולם לא כתוב על מיטתם[4]. ולכן העלה הקב"ה על פרעה את אותם הצפרדעים שאינם מפסיקים לקרקר יומם ולילה[5], היות שהחזיק בעם קדוש שלא מפסיק לשבח להקב"ה יומם ולילה, ולא היה אדם במצרים שיוכל לדבר עם חברו, ומקולם היו מתים תינוקות וילדים, ואם תקשה מדוע לא הרגו את הצפרדעים, אלא אם הרים אדם מקל או אבן להרוג אחת, התבקעה ויצאו מתוך מעיה שש צפרדעים, והלכו ובעטו בארץ עד שהיו נמנעים להתקרב אליהם. (זוהר)

ג] ומנין דרשו חנניה מישאל ועזריה להשלים עצמן על קדושת השם, מן הצפרדעים, מה כתיב בהן ובתנוריך ובמשארותיך, ואימתי משארת מצויה אצל תנור בשעה שהתנור חם, מלמד שהיו משלימות עצמן לתוך התנור לקדש שמו של הקב"ה, ומה פרע להם, שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה כדי לקיים גזירתו של הקב"ה. אמר תודוס איש רומי מכאן אמרו מה אם הצפרדעים שאין להם זכות אבות ולא ברית על ידי שנתנו עצמן ומסרו נפשן על קדושת השם לא מתו, אנו על אחת כמה וכמה שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ויש לנו זכות אבות ונצטוינו על קדושת השם על אחת כמה וכמה. (מדרש שוח"ט מזמור כח)

ד] עם הצפרדעים באו גם נחשים. (בעל הטורים פ' בא)

ו] אמרו עליו על פרעה הרשע שהתעטר בבגדי מלכות וישב על כיסאו וכל גדולי מלכות לפניו ובאותה שעה נזדמנו להם צפרדעים והיו נכנסים בגופו ויוצאים מפיו וכל אוכלוסיו והיה הצפרדע קורא ממעי פרעה ועונים לו חבריו ממעי אוכלוסיו וצפרדע אומר לחברו מתי נצא מכאן ועונים צפרדעים זה לזה עד שיבוא בן עמרם ויתפלל עלינו. (מדרש הגדול)

ז] רק ביאר תשארנה ר' יצחק אומר עדיין יש בהם חיות משכלות עולות והורגות בכל שנה. (מדרש הגדול שם)

ח] נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה ושם מתגדל ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גידולו ויוצא על שפת הנהר ובולע מה שמוצא שנים או שלשה בני אדם ביחד ואין שולטים בגופו חנית וחיצים אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו, ואמרו הרופאים כי יש לו ארס והנוגע בגופו מזיק לאדם אפי' אחר מיתה והוא מן צפרדע. (רבינו בחיי והרמב"ן פ' בא בשם רבינו חננאל)

ט] הקב"ה הוכיחם על ידי ירמיה ע"ה, אשר רגמו אותו בני ישראל במצרים, וקברו אותו המצריים מפני שהיו אוהבים אותו, שהתפלל על הדגים[6] התמנו חיים[7] שהיו בנילוס והיו הורגים במצרים, ומלך אלכסנדרוס הוציא עצמותיו וקבר אותם באלכסנדרייה. (מדרש אגדה מטות [וראה לעיל אות ז' ח'])

י] מינין מינין היו הצפרדעים, הראויין לבתים לבתים, לחדרים לחדרים, למטות למטות, שנאמר ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך, אף בגופו של פרעה היו שולטין שנאמר ובך ובעמך. ומפני מה התחילה מכת צפרדעים בפרעה תחלה, את מוצא מכת דם לא לקה בה פרעה הרשע, שנאמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ולמה כן, מפני שלשה דברים. אחד שמא יחזור למוטב, ועוד שהאריך לו הקב"ה שגדל משה בביתו, ועוד כדי שיתגדל בעיני המצרים ובאחרונה הוא לוקה, והוא לא חישב כן אלא ולא שת לבו גם לזאת ונתגאה, וכיון שבאת מכת צפרדעים אמר הקב"ה לא תתחיל תחלה אלא בו, שנאמר ובכה ובעמך. (משנת רבי אליעזר כגירסת מדרש הגדול)

יא] צפרדעים למה, אמר הקב"ה יבואו צפרדעים שגידולם במים ויפרעו ממצרים שבקשו לאבד אומה שעתידה לקבל את התורה שנמשלה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (חומש תורה שלמה בשם מדרש ילמדנו)

יב] על שהיו המצריים מעירים אותם משנתם לאמר עמדו עשו עבודת פרעה, הביא עליהם קולנים, והיו באים הצפרדעים וצווחים באזניהם, שנאמר ועלו ובאו בביתך. (מדרש לקח טוב)

יג] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, הוא שלא היה להם מקום להלוך, שנאמר וירא פרעה כי היתה הרוחה, ואילו לא היה מתפלל משה שימותו, לא היתה להם אותה הרוחה, והיה מיצר להם הרבה, כי הרי בראות פרעה כי הרחיב ה' לו, הכביד לבו אשר נתרכך, ועלה ברצונו לעשות מה שצוהו השם יתברך.

עֶבְרָה, שהיו מקרקרים, ולא היו יכולים לישן ולדבר זה עם זה, והיינו דכתיב ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך.

זַעַם, כשהיו לשים הקמח היו באים הצפרדעים ויורדים לתוך העיסה ואוכלים ממנה, והם היו ממהרים להחם התנור כדי לאפות הפת, והצפרדעים נכנסים בתוך התנור ומצננים אותו, שנאמר ובתנוריך ובמשארותיך, מדכתב תחלה בתנוריך, ואחר כך במשארותיך, מלמד שצרה היתה להם מלבד צינון התנורים, והוא רדתם במשארותם לאכול עיסתם.

צָרָה, שהיו נכנסים חיים בתוך מעיהם ומקרקרים בגופם, כדכתיב ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים, ואמרו חכמים שהיתה קשה להם מהכל, ועל זה חילה פרעה למשה שיתפלל אל ה' להסירם ממנו, שנאמר ויסר הצפרדעים ממני ומעמי.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, שהיו הצפרדעים מסרסים אותם, שכן אמר אסף (תהלים עח, מה) וישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל) ​

כִּנִּים​

תיאור המכה/ מדוע לא יכלו החרטומים להוציא את הכינים/ ממה פחדו המלאכים

א] וישלח ה' ויך את עפרם לכינים ותהי הכינם במצרים ברום שתי אמות הארץ וגם על בשר האדם והבהמה היו הכינים הרבה מאד בכל יושבי מצרים. גם על המלך והמלכה שלח ה' את הכינים. (ספר הישר)

ב] וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ. מדרש, לפי שהכינים מפסיקין בין רגלי החרטומים ובין הקרקע, ואין מכשפות מועיל אלא כשרגלי המכשף מגיע לארץ, כדאיתא במעשה דשמעון בן שטח שהבחורים הגביהו הכשפניות מן הקרקע. (דעת זקנים מבעלי התוס')

ג] עם הכינים היה גם מכות "שחין וחושך" רק שעיקר המכה הייתה כינים, וכן עם השחין היה כינים וחושך וכן עם החושך היה שחין וכינים,

ורמז לזה חשך ר"ת חשך שחין כינים, ויש על זה טבלת קסם שאפשר לקרוא פעמים את המכה, כזה:
ח ש כ
ש ח נ
כ נ ם
(ראבי"ה ושאר ראשונים)

ד] ויאמרו החרטומים אצבע אלקים הוא, א"ל למה לא תעשו כנים, א"ל אנו משביעין מלאכים ושדין, ולא יועיל, כיון שזו היא המכה באצבע, אין המלאך או שד רשאי להזקק, כי זוכרים הם מה שאירע להם במאמרם מה אנוש וגומר שהושיט הקב"ה אצבעו ביניהם ונשרפו כולם. (ספר ציוני)

ה] אבל העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מן העשר מכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלא ספק, ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא באר זה, אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל, אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם, וכן בארו החכמים. (פיהמ"ש להרמב"ם אבות פ"ה מ"ג)

ו] ויש מן המפרשים שכתבו דבארץ גושן כל עפר שעשו בה מלאכה היה כנים, וכפי זה יראה דקדוק לשון רז"ל שאמר יעקב אבינו אל נא תקברני במצרים שסופה להיות עפרה כנים, והוא היה בארץ גושן, וז"ש סופה להיות עפרה כינים דגם בארץ גושן אם התחילו במלאכה סופה להיות כנים, סופה דייקא דכיון שתקברני כבר נעשית בה מלאכה וסופה כנים, משא"כ בקרקע בתולה שלא נעשית בה מלאכה בגושן לא היה כנים לפי סברא זו. (ראש דוד להרב חיד"א ז"ל וארא)

ז] והיה לכנם חסר י', כי עשרה קבין של כינים לכל אחד. (הרוקח, רבינו אפרים, מובא בספר זרוע ימין להרב חיד"א ז"ל)

ח] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, כל עפר הארץ בגובה אמה היו כנים, נמצאו בהליכתם דורסים אותם כדורך ענבים בגת.

עֶבְרָה, שהיו הכנים באדם ובבהמה ועוקצים אותם כמחטים וכו', עוד מדכתיב כל עפר הארץ היה כנים, הודיע לנו כי היו הכנים שורצים מגופם ממש, כי האדם מחובר מאש רוח מים ועפר.

זַעַם, שהיו מתחככים, והחיכוך הביא להם כמו שחין, כל כך היו משרטים בשרם.

צָרָה, שהיה מחליש להם ראותם, כמו שאמרו (נדרים פא.) ערבוביא דרישא מעוורא ערבוביא דלבושי מעלה שחין[8].

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, שהיו הכנים נכנסים בקדרות ובקערות ובכל מאכלם, ונמאסים ומקיאים בני מעיהם.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)

עָרוֹב​

תיאור המכה/ מי נשך את פרעה

א] וישלח ה' במצרים את כל חיות השדה ויבאו וישחיתו את כל מצרים ואת האדם והבהמה והעץ וכל אשר למצרים. וישלח ה' נחש שרף ועקרב גם עכבר וחולד וצב עם זוחלי עפר זבוב וצרעה פרעוש ופשפש ויתוש כל ערוב למינהו וכל שרץ ובעל כנף למינהו באו מצרימה. וירעו למצרים מאד ויבאו הפרעושים והזבובים בעיני כל מצרים ובאוזניהם, וגם הצרעה באה עליהם ותגרשם, ויבאו מפניה חדר בחדר ותרדוף אחריהם. ויהי בהיחבא מצרים מפני הערוב וינעלו דלתותיהם אחריהם ויצו האלוקים את הסילונית[9] אשר בים ותעל ותבוא מצרימה ולה אמות ארוכות עשר אמות באורך באמת איש ותעל הגגות ותגל את התקרה ואת המסוכה ותכתכם ותשלח אמתה הביתה ותסר את המנעול ואת הבריח ותפתח את בתי מצרים ואחרי כן בא הערוב בית מצרים וישחת הערוב את מצרים ויצר להם מאד. (ספר הישר)

ב] והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, בשעה שיצא לעשות צרכיו השכים משה והלך אצלו ואחזו לדבר עמו, אמר לו הניחני שאעשה צרכי ואחר כך אדבר עמך, אמר לו יש אלוה שהוא צריך לנקביו, מיד ידעו גוים אנוש המה סלה, אמר לו הקב"ה הנח לו שהוא אנוש וכו' אמר לו הקב"ה למשה המתן לו שהרבה דינין יש לי לדונו בבני מעיו שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. מה הוא ואת אותותי אשר שמתי בם, אמרו כשהיה פרעה נכנס ליפנות ולא יוציא כלום לא לצוע ולא לשלשל עד שיצאו בני מעיו ויפלו לפניו ובאין העכברין[10] ומנשכין אותו בפי טבעתו, וצועק צעקה גדולה עד שישמעו בני ביתו ובני פלטין שלו ובאין ורואין בזילותו ובקלקלותו. (מדרש הגדול)

ג] מכת הערוב היתה לפי שהרגו הרבה מבני ישראל, כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר א, לח) על פסוק וימת מלך מצרים שנצטרע, והיה הורג מאה חמישים ילדים מבני ישראל שחרית ומאה חמישים ערבית, ולכך גירה הקב"ה הערוב, לפי שהם ערבים, שהקב"ה אמר לבני נח מיד כל חיה אדרשנו, לכך עָרֹב כתיב, חיה אדרשנו גימטריא דם ישראל עם הכולל, ואפשר כי לזה אמר למחר עד שישלימו ערבותם. (ש"ך על התורה)

ד] וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ, מלמד שהיו ישראל ראוין ללקות בזו המכה ונתן הקב"ה פדיונם המצריים. (שמו"ר)

ה] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, שהדובים והאריות היו משחיתים והורגים מהם.

עֶבְרָה, אמר רבי יאשיה למה נקרא שמו ערוב שהעריב עליהם את המאורות (מדרש שוחר מזמור עח), ולא היה חשך כמו מכת החושך, אלא רבוי העופות החשיך האויר, מעין מה שעשה הארבה.
אי נמי כל כך היו מבוהלים במרוצתם לנוס מפני פחד החיות, שהיו נופלים כמי שהולך ודרכו חשך וחלקלקות.

זַעַם, שנסגרו בבתיהם מפני פחד החיות רעות, ולא הועיל להם, כי הקדוש ברוך הוא הביא עליהם נשרים ועורבים ומיני עופות רבים ונכנסים דרך החלונות והאכסדראות והורגים בהם.

צָרָה, כשנסתלק הערוב לא נשאר מהם עד אחד, אפילו אותן שהרגו ועבדו עורותיהן, חיו והלכו להם, כדי שלא יהנו מהמכות (תנחומא וארא סימן יד).

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, החיות כשהלכו להם, השחיתו את הארץ ברגליהם, בעשותם בה חריצין ונעיצים וחפירות בדרכים ובבתים, עד שהיו טורחים להלוך, ובשדות קלקלו הנירין ומחרישות שנאמר תשחת הארץ מפני הערוב.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל) ​

דֶּבֶר​

תיאור המכה/ איך התעשרו ישראל במכת הדבר

א] וישלח ה' את הדבר ויבא דבר במצרים בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן ובכל האדם ויהי בהשכים כל מצרים בבוקר להוציא את מקניהם לרעות וימצאו את כל מקניהם כי מתו ולא נותר ממקנה כל מצרים זולתי אחד מעשר. (ספר הישר)

ב] בכל מכה ומכה היה עמה מכת הדבר. (שמות רבה)

ג] הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, למה בשאר המכות לא כתיב יד ה', אלא רק בדבר כתיב יד ה' לפי שהיה בחמש אצבעות, שהרי בתחילה כתיב אצבע אלקים כל אצבע הורגת מין אחד, וכאן היו חמשה מינים דכתיב בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן[11]. (זוהר)

ד] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

דבר היא המכה חמשית, והחמש מכות שבה, היו שהמית חמש מיני בהמות - סוסים חמורים גמלים בקר וצאן[12].

ואפשר שמתו זה אחר זה, ולפיכך לחמש מכות יחשבו, ולזה כתיב במכה הזאת הנה יד ה' הויה, דקשה מאחר שכל העשר מכות אינם אלא אצבע אחד, איך מכה זו כתיב בה יד, אלא לפי שהכה חמש מינין אלו, לחמש מכות יחשבו, וכן כתב בעל ספר תולדות יצחק (פרשת וארא ד"ה ויאמרו החרטמים). אולם אין ספק, שלהיות המצריים מותרים ועומדים שכל מקניהם עתיד למות, ושל ישראל ינצלו, הירא את דבר ה' היה מוכר מקנהו לישראל בדמים מועטים, ואחרי שעברה המכה, לצורך עבודת הקרקע חוזר וקונה אותם, וגם מזה העשירו ישראל הרבה, כי מה שקנו באחד, מכרו במאה[13].
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)​

שְׁחִין​

תיאור המכה/ ממה התביישו החרטומים בעמדם לפני משה

א] וישלח ה' דלקת אש בבשר מצרים ותבקע את בשרם ויהי לשחין רע בכל מצרים מכף רגלם ועד קדקודם ותהיינה בכל בשרם אבעבועות רבות ויזב בשרם מעליהם עד כי נמקו ויבאשו. (ספר הישר)

ב] ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, למה לא יכלו לעמוד לפני משה, לפי שהם השיאו עצה לפרעה להשליך ליאור כל הבן הילוד כדי שימות משה, ועוד שהיו מחייבין אותו הריגה בעת שהסיר העטרה מראש פרעה לראשו, לפיכך ולא יכלו החרטומים. (שמו"ר יא, ו)

ג] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, שלא היה שום אדם ובהמה במצרים שלא לקה בשחין שנאמר והיה לאבק על כל ארץ מצרים באדם ובבהמה, והואיל וכל אחד היה כואב בשלו, לא יכול לחבש ולשים רטיה על מכות חברו.

עֶבְרָה, דרך השחין הוא להיות כמו חטטין שבנתק לבד, וזה היה גם כן בו אבעבועות.

זַעַם, כי נגד הטבע היה השחין הזה, והוא, כי דרך האבעבועות הבאים מפני הגרב והילפת הוא שהאבעבוע נראה בעור הבשר, וכשמסירים הליחה נראית הבשר החי, כי הליחה אינה אלא דם מעופש שבין עור לבשר, וכאן אחרי שהיו מתחככים בציפורניהם על השחין היבש ומסירים הקליפה העליונה היו מוצאים תחתיה אבעבוע מלא ליחה, וזהו שאמר הכתוב שחין פורח אבעבועות, וכן אמרו בפרק מרובה (בבא קמא פ:) אמר רבי יהושע בן לוי שחין שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים לח מבפנים ויבש מבחוץ שנאמר ויהי שחין פורח אבעבועות.

צָרָה, לא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, והבושה שנתביישו מפניו צרה גדולה היתה להם, והיינו דכתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, וכי לפני משה לא יכלו לעמוד אבל לפני פרעה יכלו לעמוד? אלא יותר צער היו מצטערים שיהיה משה רואם, ממה שהיו מפני השחין.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, כי מה ששאר המכות משמשות שבעה ימים, או שלש שבועות לדברי האומר, מכה זו לא סרה מהם עד יום מותם, והיינו דכתיב גבי שחין מצרים (דברים כח, כז) אשר לא תוכל להרפא. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר[14].
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)​

בָּרָד​

תיאור המכה/ כמה היה הגודל של כל טיפה בברד/ מדוע לא הניח הקב"ה למשה להתפלל

א] וישלח ה' ברד כבד מאד מאוד ויך את גפנם וישבר את עץ פרים ויובש אותם ויכלו עליהם וגם כל ירק עשב יבש ואבד כי אש מתלקחת ירדה בתוך הברד על כן כלה הברד והאש את הכול, וגם האדם והבהמה היוצאים חוצה מתו מלהבי אש וברד וכל הכפרים נתשו. (ספר הישר)

ב] ויפרש כפיו אל ה', מאי שנא בכולהו כתי' ויעתר אל ה' ויצעק אל ה' ברם הכא ויפרש כפיו ומיד ויחדלו הקולות והברד, לפי כשראה פרעה שנוי מנהגו של עולם התחיל משבח ומפאר ואומר ה' הצדיק, ואין הקב"ה חפץ בשבחו של רשע לפיכך לא הניח הקב"ה את משה להתפלל אלא כיון שפרש ידו נענה מיד כדי שלא יאריך אותו רשע בהודייתו וכן הוא אומר לישרים נאוה תהלה לישרים ולא לרשעים וכן הוא אומר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. (מדרש הגדול)

ג] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, קולות וברקים שהיו מפשטים עקמימות הלב[15], והיה מיצר להם, שכן פרעה אמר למשה העתירו אל ה' ורב מהיות קולות וברד ואשלחה אתכם, הנה כי מפחדו אשר פחד נתפשט עקמימות לבו.

עֶבְרָה, מטר כבד, שכל טיפה היתה שעור מקוה ארבעים סאה, והראיה כי מה שנשאר ברפיון[16] כדכתיב ומטר לא נתך ארצה, הן הן היו אבני אלגביש שירדו בימי יהושע (יהושע י, יא) שנקשרו מכח רוח סערה[17], ושערום חכמים שהיו משא ארבעים סאה, כמפורש בדבריהם זכרונם לברכה[18].

זַעַם, בתחלה היה מטר, שנאמר וימטר ה', ומכח הרוח נעשה ברד, שנאמר (תהלים קמח ח) רוח סערה עושה דברו.

צָרָה, ואש מתלקחת בתוך הברד, והיה הברד משבר כל האילנות, והאש שורף לחותם ומייבשם, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה יב, ז) והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה, פלאי פלאות נעשו להם, כי לכאורה אינו ניכר הפלא, כי אפשר שלהיותם רכים עמדו בפני קשה, אך הפלא היה בהיות האש מעורב בברד, ומיבש האילנות, בדין היה שיבש החטה והכוסמת, אלא פלא נעשה בהם. וכיוצא בזה כתב בעל ספר תולדות יצחק.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, אמרו במדרש (שוחר טוב מזמור עח, מח) כיון שבא הברד נעשו ככותל בפני הצאן, הוי ויסגור לברד בעירם, ולא היו יכולים להלוך, והיה המצרי אומר אוי לו לאותו איש, מהו עושה נוטלה ושוחטה להאכיל את בניו ממנה, כיון ששחטה היה נוטל אותה על כתפו, והיה העוף יורד וחוטפה מעל כתפו, שנאמר ומקניהם לרשפים, כענין שנאמר (איוב ה, ז) ובני רשף יגביהו עוף.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל) ​

אַרְבֶּה​

תיאור המכה/ איך נראה הארבה/ בזכות מה לא נכנס ארבה לגבול מצרים עד מכת הארבה/ שורש בריאת הארבה הוא מהאות ס'

א] וישלח ה' ויבוא ארבה כבד מצרימה חסיל וסלעם וחרגול וחגב וכל הארבה למינהו ויאכל את אשר השאיר הברד, אז שמחו כל מצרים בארבה ואף כי אכל כל תנובת השדה, ויצודו מצרים מן הארבה לרוב מאוד וימלחום למאכל, ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את כל הארבה וגם את המלוחים ויתקהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. (ספר הישר)

ב] היה הארבה הזה אוכל ולא נאכל היה נופל על פני המצרי ואוכל ומנקר את עיניו. (מדרש הגדול)

ג] בוא וראה כמה גדולים מעשה ה' הארבה הזה מונח בארץ במקום שאין אדם רואה אותם ואינו אוכל ואינו שותה והוא חי בדברו של הקב"ה, וכיון שמצוה עליו לילך לאכול יבולה של ארץ שהכעיסוהו הוא ננער ומתגבר לעשות שליחותו של הקב"ה[19] וכו', ועליהם נאמר הילק הגזם והחסיל חילי הגדול. (מדרש לקח טוב, ועוד)

ד] רק את המות הזה שרוקו ממית, דאמר ר' נחמיה ארבעה עשר דברים נאמרו בארבה: פיו סתום שאלמלא פיו סתום אין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, רוקו ממית ומיבש שנאמר ויסר מעלי רק את המות הזה, שיניו שיני ברזל, קרניו דומות לקרני השור, כפיו דומות לכף האריה, עיניו דומות לסלעם, כנפיו דומות לכנפי הנשר, צווארו דומה לצוואר הסוס, לבו דומה ללב האדם, גבו דומה לגב הנחש, ירכותיו דומות לירכתי הגמל, שוקיו דומים למסר, לבושו דומה לסרק, כתוב חי"ת על לבו מפני שהוא חילו של מקום שנאמר חילי הגדול אשר שלחתי בכם. (מדרש הגדול ועוד)

ה] הארבה נח בשבת. (בעל הטורים)

ו] עם הארבה באו גם נחשים (שם)

ז] בשכר שנתן פרעה את הגר לאברהם לא נכנס ארבה במצרים עד ימי משה. (ש"ך על התורה)

ח] מכח תפלתו של משה עד היום אין ארבה מפסיד בגבול מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל גבול מצרים כלום וזה דבר ידוע. (רבינו בחיי בא בשם רבינו חננאל)

ט] שמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל בשם רב אחד על מכת הארבה ששורש בריאת הארבה מאות ס' לכן גם קול הברת פריחתם הוא "סא" (פרי צדיק תבוא אות ו'). ושמעתי מרבינו הקדוש זצוק"ל שאמר בשם רב קדוש א' שהברת הארבה ס"ס[20]. (פרי צדיק בא אות ב')

י] לָאַרְבֶּה ב' במסורה, וסימנך וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה (תהלים עח, מו), ואידך מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ (משלי ל, כז).

עיין במסורת הברית (לה"ר מאיר אנגילה מבילאגרוד ז"ל) שפירש בדוחק. ומסורה זו מפורשת באר הטיב בפיוט הקליר בסילוק יום ב' דפסח (המתחיל בעשר מכות) וזה לשונו: כי כמדתם למו מדדת וכו' הם גאו במלך אין לארבה, לכן לא היה כן ארבה, וכתב בפירוש[21] שנתגאה על ישראל שלא היה להם מלך ועיין שם. זהו דלכך יגיעם לארבה משום שנתגאו במלך אין לארבה וכנ"ל.

עוד יש לפרש על פי מה ששמעתי בשם הגאון מוהר"ר ליב ז"ל אב"ד דק"ק פינטשוב טעם על מלך אין לארבה, לפי שהמלאך הממונה על הארבה ירד למטה במכת הארבה, כדכתיב (שמות י, יד) ויעל הארבה, לשון יחיד שפירושו השר, ואיתא במקובלים דאם מתעכב מלאך ז' ימים למטה בארץ נתגשם, ואינו יכול לעלות שוב לשמים, וידוע שכל מכה שימשה ז' ימים, לכך נתגשם השר ונשאר למטה, לכך מלך אין לארבה. עד כאן דפח"ח. ובזה מבואר המסורה שמיום שניתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, מלך אין לארבה.
(דמשק אליעזר תהלים לר' אליעזר ב"ר יהודה)

יא] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, שכיסה את עין הארץ , ופירשו בו שהיה כל כך ברבוי, עד שהמקום היה צר מלהכילם, באופן שלא היו יכולים לראות את הארץ.

עֶבְרָה, שלא היו גם כן יכולים לראות האויר, וזהו עין הארץ, והיו נכשלים בהילוכם.

זַעַם, אכל כל עשב הארץ וכל פרי העץ.

צָרָה, אחר שלא היה הארבה מוצא מה לאכול, היה אוכל את בשר המצרים, ולזה אמר פרעה העתירו לה' אלקיכם ויסר מעלי רק את המות הזה, מכלל שהיו מתים בסבתם.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, אפילו המלוחים והמבושלים שהיו להם קודם בא המכה, הלכו להם[22].
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל) ​

חֹשֶׁךְ​

תיאור המכה/ למה המצריים לא הדליקו נרות ואבוקות/ הקב"ה התייעץ עם המלאכים/ בשבת הפסיק החושך והתחדש בצאת השבת/ באיזה אופן מתו פושעי ישראל/ מה הכוונה "והנדחים בארץ מצרים"

א] וישלח ה' חושך במצרים ותחשך כל ארץ מצרים ופתרוס שלשת ימים עד אשר לא יראה אדם את ידו בשומה אל פיו וכו' והחושך חזק מאוד במצרים שלושת ימים ויהי כל העומד בבוא החושך עודנו עומד במקומו והיושב עודנו יושב והשוכב עודנו שוכב כאשר הוא, וההולך ישב לו בארץ במקומו. (ספר הישר)

ב] שלח חשך ויחשיך, אמר הקב"ה למלאכים המצריים ראויין ללקות בחשך, מיד הסכימו כולן כאחת ולא המרו. (שמו"ר)

למה דוקא בזה המכה נתייעץ עם המלאכים יותר מכל י' מכות וכי תיסק אדעתא שלא יסכימו עם הקב"ה וכו' כי שר של מצרים היה דומה, ובאותו שעה זרקו הקב"ה ונעשה שר של גיהנם, וממנו בא החשך, ולפי זה הדרך אמר שלח חשך, ר"ל שלח הקב"ה שר של מצרים ממינוי שלו ונתמנה על חשך, והוא החשיך, ולא תאמר שיסרב בזה, ולזה אמר ולא מרו את דברו רק הסכימו עמו מיד. (מגלה עמוקות)

ג] ולמה בא עליהם חושך אמרו כשהיה המצרי סועד בלילה היה מביא את ישראל ומושיבו כנגדו ומדליק את הנר ומניחו על ראשו ואומר לו ראה שלא תטה לכאן ולכאן ואם לאו אני מתיז את ראשך. (מדרש הגדול)

ד] אפילו היו מכנסים כל נרות ואבוקות שבעולם לא היו מאירות להם. (מדרש הגדול ואבן עזרא)
​

תיאור על הפחד והחרדה שהיה למצריים במכת חושך​

ה] כי משפטיך גדולים ואין ספורות למו על כן השתוללו אנשים לא למדום היטב. כי רשעים אשר יזמו להחזיק בעם קדוש אוסרו באסורי אפלה ויכלאו באורך לילה התחבאו בבתיהם כנסים וכמסתתרים מעיני ה'. ויאמרו להסתר עם אגודות פשעיהם ולהשכח תחת מסך החשך וישומו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות. כי המחבא אשר נחבאו בו לא שמרתם לבטח אך קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכים רעים זועפי פנים נראו למו. האש לא עצרה כח להאיר להם, ונוגה כל כוכבי אור לא יהלו משואת ליל זה. אבל להבות מלאי פחד עלו ויראו להם ויחתו ממראות אלה אשר לא ראו עד מה, ויהיו עוד רעים בעיניהם מאשר הם. אז ירדה תעתועי להטיהם וגאות חכמתם נכלמה. כי אשר התפארו להסיר מנכה רוח מחיתה ופחד, חתו גם המה מפחד תעלולים. ומלבד כי פחדו מבלהות אלה, חרדו לרגעים מפגוש חיות ומקול פתנים ומפחד גועו. באמרם גם אור היום חדלנו לראות אשר לא ישבות לעולם וכו' נבהלים ממראות שעירים ומתעלפים ממצוקת רוחם הקושרת עליהם קשר, כי פחד פתאום ושואה לא ידעו אחזתם. לכן כל הנלכד בו הושב במשמר ואוסר בסוהר וברזל אין. כי אם היה חורש או רועה או עובד השדה ביגיע כפו, ותמישהו זאת, ישב תחתיו ולא מש ממקומו. כי היו כולם כאסורים בחבלי אפלה, אם נשבה רוח, אם צפרים מצפצפים נתנו קול בין עצי עבות, או המו שטף מים נוזלים, או רעשו אבנים נופלים, או ירוצון בהמות צוהלות ולא ראום, או שאגו חיות רעות וקשות, או שאון יצא מבין ההרים, מפחד כל אלה התעלפו. (חכמת שלמה פרק י"ז מיוחס לשלמה המלך)

ו] וירא שני אנשים עברים נצים הם דתן ואבירם והם שעמדו בכל מריבה ולמה נשתיירו שני רשעים אלו אלא בשעה שהוכו מצרים בחושך מתו רשעים הרבה מישראל אמר משה להקב"ה זה שבחן של בניך שאתה ממיתן אמר לו אני אניח לך שנים מהם[23]. (מדרש החפץ)

ז] התחיל המכה בר"ח אדר, וכיון דר"ח אדר היה ברביעי בשבת, אם כן מבואר הא דכתיב בקרא שלשת ושלשת, ולא כתיב ששה ימים, באשר שחושך התחיל בר"ח אדר שהיה ברביעי בשבת, והיה משמש שלשה ימים הראשונים ג' ימים רצופים, דהיינו ד' ה' ו', ושבת שלא היה חושך הפסיק, ואח"כ שוב היה חושך שלשה ימים א' ב' ג'. וזה שכתב רש"י שלשת ימים שלוש של ימים, שהיה הפסק בין ג' ימים הראשונים לג' האחרונים, דלכך לא כתיב ששה ימים, כי כל שלשת היו רצופין, משא"כ הששה ימים לא היו רצופים כנ"ל[24]. (חוט המשולש לה"ר אשר לעמל ב"ר יהודה זעלקי הלוי מגלוגא ז"ל)

ח] במדרש מהיכן היה אותו חושך, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר מחושך של מעלה וכו' רבי נחמיה אומר מחושך של גיהנום וכו'. צריך שתדע כי אלו השני תנאים אינם חולקים, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, רבי יהודה שאמר מחושך של מעלה, וכי למעלה יש חושך, והא כתיב ונהורא עמיה שרי, אלא כיוון לומר מרוב הבהירות, שנאמר בהיר הוא בשחקים, הוא חושך בארץ, שאין להם להארציים יכולת לקבלו ומחשיך עיניהם, וזה החושך לא היה למצרים אלא לרשעי ישראל שמתו בששת ימי אפילה, שנאמר וימנע מרשעים אורם, כי מרוב הבהירות אין יכולים לקבלו הגשמיים והארציי שהלך אחר יצרו ויתלבש גשמות עב וחומר עכור, לזה מתו, אבל מי שחומרם זך יכולין לקבלו, והיו מביטין ורואין בו מסוף העולם ועד סופו, אם כן לזה כיוון רבי יהודה מחושך של מעלה, שלשון חושך הוא מניעה, כמו ולא חשך ממני מאומה, וכן הרבה, וכן הוא אומר וימנע מרשעים אורם. (ש"ך על התורה)

ט] הבטיח לנו הש"י על ידי הנביא ישעיה (כז יג) דבאחרית הימים יבואו הנדחים בארץ מצרים, ופירשו לנו חכמי האמת דהכוונה על אותן שמתו בג' ימי אפילה, שלא יכלו להתברר אז, ויוגמר בירורם לעת קץ. (אגרא דכלה)

י] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, לא ראו איש את אחיו שלשת ימים, אבל יושב יכול לעמוד עומד יכול לישב.

עֶבְרָה, לא קמו איש מתחתיו שלשת ימים אחרים, אפשר לומר כי משהתחילה המכה הלכה וגדלה, עד שבתחילת ג' ימים השניים לא קמו איש תחתיו, ונתנו בה גם כן יותר מזה, עד שהיה בו ממשות והכביד עליהם, הוא שאמרו חכמים (שמות רבה פי"ד א) שהיה בו כעובי דינר, ודוחק אותם ומצטערים הרבה.

זַעַם, היו רעבים גם צמאים, ולא היו יכולים לאכול ולשתות.

צָרָה, שלא אבדו חושיהם, אלא בדעתם היו.

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, שומעים הישראלים הולכים ומחפשים בבתיהם ויראים שמא יגנבו מהם כל ממונם.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל) ​

מַכַּת בְּכוֹרוֹת​

תיאור המכה/ מי היתה הראשונה שצעקה במכת בכורות/ הסיפור העצוב עם רחל בת בתו של שותלח

א] אמרו חכמים בשעה שאמר משה והייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים יצאה זקנה אחת לקראתו ואמרה לו נביא של שקר אתה כי אני אין לי לא אבא ולא אמא ולא אח ולא אחות ולא בן ולא בת, על מי אני יצעק אמר לה משה אני נשבע שאת תצעקי הראשונה, אמרו חכמים בן אחד היה לה לפני כן ומת וציירה את דמותו על עיסה ובכל יום ויום אחר שהייתה אוכלת ושותה הייתה עומדת ורוקדת לפניו, באותו לילה של מכת בכורות באו הכלבים ולקחו לה את העיסה והייתה בוכה וצועקת ומיללת עליו, לקיים מה שנאמר והייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים[25]. (מדרש הגדול)

ב] את מוצא באותו הלילה שאמר משה לפרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' וכתיב ומת כל בכור וגו' היתה שם אשה אחת ואמרה לא גזר משה אלא על מה שבבתים, אבל שבגגות הן נמלטין, מה עשתה נטלה את בנה והטמינה בגג, הזמין לה הקב"ה כלב ואכלהו, עמדה היא בחצי הלילה ומצאה את בנה בפי הכלב, מיד צעקה ומלאה את כל הארץ מצעקתה, הה"ד ותהי צעקה גדולה במצרים. (מדרש שיר השירים מהדורת ורטהימר, פ"ב י', מובא במדרש לקח טוב)

ג] ויהי בחצי הלילה ויצא ה' בתוך מצרים ויך את כל בכורי מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה בכל מצרים בלילה ההוא כי אין בית אשר אין שם מת. גם דמות בכורי מצרים החקוקים בקירות הבית נמחו ונפלו ארצה, וגם כל עצמות בכוריהם אשר מתו טרם זה ויקברום בבתיהם ויגררו אותם כלבי מצרים בלילה ההוא ויסחבום לפני כל מצרים וישליכו אותם לפניהם, ויראו כל מצרים את הרעה הזאת אשר באה עליהם פתאום ויצעקו כל מצרים בקול רם, ותצא בתיה בת פרעה עם המלך בלילה ההוא לבקש את משה ואהרן בבתיהם וימצאו אותם בבתיהם אוכלים ושותים ושמחים עם כל ישראל ותאמר בתיה אל משה הלא זה יהיה גמול הטוב אשר עשיתי עמך אשר גידלתיך ותבוא עלי ועל בית אבי את כל הרעה הזאת ויאמר אליה משה הלא עשר מכות אשר הביא ה' על מצרים ההגיע אליך רע מכולם ותאמר לא ויאמר אליה משה גם כי את בכורה לאמך הנך לא תמותי וכו'. (ספר הישר)

ד] ויקם פרעה לילה והרג את שריו שיעצו לו להעביד את ישראל, וגם על זה היה צעקה גדולה במצרים. (זוה"ק בשלח)

ה] רבי עקיבא אומר נוגשי פרעה היו מכין את ישראל כדי לעשות להם תכן לבנים שנאמר ואת מתכנת הלבנים וגו' ומצרים לא היו נותנין תבן לישראל שנאמר תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו, והיו ישראל מקוששים את הקש במדבר והיו רומסין אותו בחמוריהם ונשיהם ובניהם ובנותיהם והקש של מדבר היה נוקב עקביהם והיה הדם יוצא ומתבוסס בחמר, ורחל בת בתו של שותלח היתה הרה ללדת ורמסה בחמר עם בעלה ויצא הולד מתוך מעיה ונתערב בתוך המלבן ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, ירד מיכאל המלאך ולקח את המלבן בטיט שלו והעלהו לפני כסא הכבוד, ואותו הלילה נגלה הקדוש ברוך הוא והכה כל בכורי מצרים שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. (פרקי דר"א פרק מח)

ו] אין עבד יוצא ממצרים וכו' מה עשו מצרים היו לה עשרה פתחים ועשו בכישוף על כל פתח צורה, בפתח אחד עשו צורת סוס, ובפתח אחד צורת חמור, ובפתח אחד צורת כלב וכו' וצורת אדם על הכל, כדי שאם יברח אחד ידעו מאיזה פתח ברח, כי בכישוף עשו שאם יצא מאיזה פתח, שאותה צורה צועקת מיד, וכן אותם בהמות שהם מאותו המין כולם צועקים, ובזה ידעו מאיזה פתח ברח וירדפו אחריהם, ועל פי הדיבור יצאו מהפתח של צורת הכלב, לפי שהם יותר מצוים אצל הכל, והם עזי נפש, ולפרסם נסיו ולהודיע נפלאותיו, ולהודיעם שהוא ברוך הוא שולט על כל הכוחות כולם ואין מי יאמר לו מה תעשה, והכל הם תחת ידו, וברשותו עשו כל מה שעשו, וכל מה שעשו לא הועיל לבטל רצונו יתברך, יצאו מפתח של צורת הכלב ונאלם פיהם שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש שהוא צורת אדם ועד בהמה שהם שאר הצורות ועל זה נקראת מצרים מלשון מצור ומצוק. (ש"ך על התורה שמות)

ז] שמעתי בשם הרב מהר"י בינימין זלל"ה שבמקום שלא היה בכור אלא היה מת כבר, היה חי מן הקבר כדי להכותו במכת בכורות, וזהו אמרינן ויך כל בכור בארצם דייקא. (דרשות מהר"ם חביב דף קמא)

ח] חֲרוֹן אַפּוֹ - אחת, עֶבְרָה - שתים, זַעַם - שלש, צָרָה - ארבע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חמש.

חֲרוֹן אַפּוֹ, שהרגו הבכורות באבותיהם, כמו שאמרו במדרש (פסיקתא דרב כהנא פ"ז ועוד) שהלכו אצל אבותיהם ואמרו להם שלחו את העברים הללו, ואם לאו הרי הם מתים, והם משיבים אותם ואומרים אפילו הם מתים כולם אין אנו משלחים, הלכו אצל פרעה ואמרו לו כן, ואמר קפחו רגליהם של אלו, מיד חגרו הבכורות חרבם על ירכם והרגו באבותיהם ששים רבוא, שנאמר (תהלים קלו, י) למכה מצרים בבכוריהם.

עֶבְרָה, מיתת הבכורות.

זַעַם, פרעה קם בחצות לילה וחגר חרבו והרג שריו ועבדיו שיעצוהו לבלתי שלח את העם, והכי איתא בזהר פרשת בשלח (ח"ב מה. מתורגם) ויהי בשלח פרעה מה נאמר למעלה ויקם פרעה לילה וגו', בא וראה נקמה העליונה שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים, ג' מיתות היו, אחד שעשו הבכורים במצרים שהרגו כל אלו שמצאו, ואחד שהרג הקדוש ברוך הוא בחצות לילה, ואחד כשראה פרעה את המות בביתו ובבניו ובעבדיו, קם וזירז עצמו והרג את השרים והמושלים וכל שיעצו לו למאן לשלח, עד שהתורה העידה עליו שהוא קם בלילה ממש, כמו שהלילה הרג בכורות ועשה נקמות, כך קם פרעה בארץ מצרים והרג ועשה נקמות בשליטיו ושריו ופקידיו ובכל מיני השרים, זהו שנאמר ויקם פרעה לילה, שקם להרוג ולהשחית וכו'.

צָרָה, שגם האשה המעוברת מבכור מת הבכור וגם אִימָּהּ, והכי איתא במדרש רבה (שמות רבה פי"ז ה) ועבר ה' לנגוף את מצרים, אין נגוף אלא נפילת אשה עוברה, שנאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ובית שאין שם בכור היה מת הגדול שבבית (רש"י שמות יב, ל ד"ה כי אין בית; תנחומא ישן בא סימן יט).

מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים, שהוצרכו בעל כרחם לתת להם רשות שילכו וללוותם ולהשאיל להם כלי כסף וכלי זהב, שאותם שלא היו רוצים שיצאו ישראל ממצרים, גם הם מתו, והכי איתא במדרש משל למלך שעשה שמחה לבנו[26] וכו' - מדרש רבה פרשת י"ח (סימן י) עד - הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם, שנאמר וגם ערב רב עלה אתם, וכל מי שרצה שלא יגאלו מת עם הבכורים, שנאמר ותהי צעקה גדולה במצרים.

ואפשר שאותם שמתו היו משאר אומות, שהרי המצרים כולם לא היו רוצים שיצאו, והם מעין אותם שיצאו שלא היו מצריים, אלא משאר האומות, ועל כן סמכם זה לזה.

אלו הם החמשים מכות שלקו המצריים במצרים. והגם כי אפשר שלמכות אחרות כיוונו רבי אליעזר ורבי עקיבה כשאמרו זה ארבעים וזה חמשים, האמת יורה דרכו שמה שכתבנו לקו בהם המצריים, וכלן הם מכות רעות רחמנא ליצלן מהן ומכיוצא בהן.
(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)
​

---

[1] זה נרמז בפסוק ובאש היאור.

[2] יובן יותר ע"פ מדרשו של רשב"י שהיה הדם שורף, א"כ היה שורף מעיהם.

[3] וכן ביאר במשך חכמה מדנפשיה שמכת דם לא היה בבית פרעה, לפי שממכת דם העשירו ישראל שהיו המצריים משלמים מחיר לקבל מים, א"כ רב המחיר אשר נתן פרעה למשה שגדלוהו תוך ביתו כבני מלכים לכן לא היה במימי ביתו שלא נהפכו לדם, ולכן לא שת לבו גם לזאת, ופשוט.

[4] ועל מטתך בגימטריא על דמות שרה כאשר מחשבנים ך' בחשבון ת"ק כנודע.

וכן מצאנו במדרש אגדה פ' ויחי שהיה דמות דיוקנה של שרה אצל פרעה. וזה לשונו: וימררהו ורבו זה פוטיפרע, כשראה שהרכיב פרעה את יוסף במרכבת המשנה אשר לו, אמר לפרעה מפני מה המלכת את עבדי, והלא קניתיו אני בעשרים כספים, מיד ענהו יוסף והלא אתה חייב מיתה בשעה שקניתני, שאין קונין עבד אלא מכנען שנאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, ואני מבני שם, ועוד בן מלכים אני, שהרי פרעה המלך שעשה דמות שרה אמי, ועתה הביא הדמות, אם אין הדמות דומה לי הדין עמך, וכן עשה, ונדמו איקונין שלו לאיקונין של שרה.

[5] והצפרדעים אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד כדאיתא בפרק שירה, ופרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ולכן צווחו לו הצפרדעים באזנו ברוך שם עד שידע מי הוא השם.

[6] ובשלשלת הקבלה מביא באופן אחר: ירמיה, אומרים שאחרי שבני ישראל שנשארו מן גלות נבוכדנצר בירושלים הביאוהו נגד רצונו למצרים, והוא היה מוכיחם במצרים, קמו עליו בני ישראל ויסקלוהו, ושם במצרים נקבר. ולהיות כי בני מצרים היו מוכים מהארבה בבית ובשדה, חלו פני ירמיה שיתפלל לה', וכן עשה, וילך הארבה, ולכן אחרי מיתתו קראוהו אלוה, ויזבחו אליו.

[7] התמנו חיים צ"ל התמסחים, עיין אבן עזרא פ' וארא ז' כ"ז (נפש חיה או"ח סי' קכ"ז ד"ה בטו"ז בנוסח מתרצה ברחמים).
דהיינו שכתב שם האבן עזרא: והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב אלתמס''ח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם.

[8] האי ערבוביתא דרישא, עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ - מתיא מביאה לידי עוירא, מסמא את עיניו, כי מאור העינים יונק משער הראש. ערבוביתא דמאני, מי שאינו מכבס בגדיו ומתוך כך בגדיו שחורים הרבה - מתיא מביאה לידי שעמומיתא, שגעון. ערבוביתא דגופא, מי שאינו מתרחץ, ומתוך כך נעשה גופו מזוהם מזיעה - מתיא מביאה לידי שיחני וכיבי, אבעבועות המכאיבות.

[9] הסילונית נרמזת בפסוק "הנני משליח בבתיך את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב" ומקשה האור החיים הקדוש למה נאמר פעמיים את הערוב, והתירוץ דרך רמז הערוב הערוב בגימטריא סילונית, כי על ידי הסילונית יכל הערוב להיכנס בבתי מצרים.

[10] דווקא העכברים לפי שהם אומרים וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ כדאי' בפרק שירה, שנשכו אותו עד שיודה ויאמר חָטָאתִי הַפָּעַם יְיָ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.

[11] וכתב בניצוצי אורות שם רמז לדבר כי סוסים חמורים גמלים בקר צאן ר"ת בגימטריא אצבע.

[12] בספר ערבי פסחים (קרבן חגיגה פיסקא ל"ט עמוד עד.) להרב שאול ב"ר משה הכהן ז"ל מבאר שלשיטת רבי אליעזר שהיו רק ד' מכות בכל מכה, אולי הוא מונה סוסים וחמורים לאחת, כי קרובים הם במין, ורגילים בני אדם להרביעם זה עם זה ויוצא מהם פרד.

[13] ובפירושו גורן ארנן פרשת וארא הוא כותב: מקום הניחו לי חכמים לומר שמדבר זה העשירו ישראל.

[14] דבר זה חסר בפרקי דרבי אליעזר שלנו, וכך כתוב שם (בפרק מח): הכניס (אהרן) ידו לחיקו והוציאה מצרעת כשלג, וגם הם (החרטומים) הכניסו ידם לחיקם והוציאו אותה מצרעת כשלג, וכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים היו עושים גם הם כן, עד שהביא הקדוש ברוך הוא עליהם את השחין, ולא יכלו לעשות כן, שנאמר ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין.
אמנם בפרקי דרבי אליעזר כתב יד וינא ובמהדורת היגר פרק מ"ז הגירסא היא כך: כל מכה ומכה שהיו (משה ואהרן) עושין (לפני פרעה) היו (החרטומים) מוסיפין, והניחו ידיהם בחיקם והוציאום מצורעות, ולא נתרפאו עד יום מותם, וכן כל מכה ומכה היו מוסיפין, עד מכת השחין דכתיב ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין. וכן הוא בילקוט שמעוני (רמז קפד) ובש"ך על התורה פרשת וארא בשם פרקי דרבי אליעזר. וראה בספר זרוע ימין על הגדה של פסח להרב חיד"א ז"ל ד"ה מכת בכורות שהביא את דברי רבינו.

[15] כמו שאמרו בברכות (נט.) לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב.

[16] כמובא בברכות (נד:) תנו רבנן הרואה אבני אלגביש צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. מאי אבני אלגביש, תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש, עמדו על גב איש זה משה דכתיב והאיש משה עניו מאד, וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה, ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, וכתיב ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות. ובשמו"ר (יב, ז) ומטר לא נתך ארצה, תלאן ברפיון, ואימתי ירדו בימי יהושע על האמוריים, שנאמר ויהי בנסם מפני ישראל וה' המטיר עליהם אבנים גדלות מן השמים, והשאר עתידין לירד בימי גוג ומגוג.

[17] לא מצאתי מקורו, ואולי הבין זאת רבינו מדעתו הרחבה, וכמו שהביא לקמן את הפסוק רוח סערה עושה דברו.

[18] בספר ערבי פסחים (קרבן חגיגה פיסקא ל"ט עמוד עד:) להרב שאול ב"ר משה הכהן ז"ל מעיר על דברי רבינו, וזה לשונו: וכד ניים ושכיב אמרה מר למלתיה, דשעור זה מ' סאה אינו באבני אלגביש, אלא באבנים הקימו להם מן הירדן (בסוטה לד.). עכ"ל.
אמר המלקט: ואולי באמת נגלה זאת לרבינו כד ניים ושכיב בחלומו בבחי' סוד ה' ליריאיו, שגם אבני אלגביש היו שיעור מ' סאה, או שהיה לפניו מדרש כזה, שלא היה לנגד עיני הרב שאול הנ"ל.

[19] ראה רבינו חננאל ברכות מ: ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו פי' ארבה ונקרא שמו גובאי מלך על שום דגאבו דינה כמריה. ובספר הנר הגירסא דינה דמריה. ומקורו בירושלמי תענית (פ"ג ה"ו) ולמה נקרא שמו גובי דו גבי דינא דמריה. ומ"ש שנקרא גובאי מלך מובא בקובץ מקבציאל (כרך לח עמוד תרעג) שכנראה מקורו מפסוק בעמוס (ז, א) וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ, ובפירוש הר"י מטראני שם כתב: הוא חיל הארבה מלשון ויגז שלוים.

[20] צריך עיון, ואולי הוא ט"ס וצ"ל או סס או סא בשתי המקומות.

[21] לא מצאתי מי זה המפרש ומה פירש, אך נראה לי שכוונתו כמו שביאר ר' משה ישראל בידינגן (במחזור דפוס ר' אפרים ב"ר דוד האדאמאר מיץ שנת תקע"ז) וזה לשונו: במלך אין לארבה, פי' שאין לנו קצין שוטר ומושל ונהי כחגבים בעיניהם. עכ"ל. אמנם הספר דמשק אליעזר נדפס כבר בשנת תפ"ג א"כ בוודאי לא ראה ביאור זה במחזור הנ"ל שנדפס בשנת תקע"ז, אבל כנראה היה לפניו ביאור כזה במחזור אחר קדום יותר.
ובביאור הרב בנימין זאב וולף ב"ר שמשון היידנהיים (במחזור דפוס רעדלהיים תק"ס) דחה את הביאור הזה, וזה לשונו: מה שפי' המפרש, איננו מיושב לא על הלשון ולא על הענין, גם איננו נכון לפרש המכה שכבר עברה עם החטא שעתידים הם לחטוא. והנראה נכון שטעמו הם גאו וכחשו אם בהשגחה בכלל, ואם בפרט על ישראל להיותה אומה שפלה בעיניהם, ואמרו שהכל נתון תחת המקרה, והאומות החשובות ומכ"ש השפלות כישראל הם כארבה אשר אין עליו שוטר ומושל משגיח, ואעפ"כ מסודרים עניניו בתכלית הסידור וכמאמר שלמה במשלי (ל, כז) מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ, וכמוהו עניני בני אדם מסודרים בלי משגיח ולית דין ולית דיין. וזה טעם הם גאו במלך אין לארבה, וכענין שאמר חבקוק (א, יד) וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ, ובעבור שלקחו הקדמת הדרוש הנפסד מן הארבה לכן הענישם השגחתו ית' בארבה להודיעם כי נסרחה חכמתם. עכ"ל. וכן הוא בביאור מטה לוי לר' אהרן הלוי.

[22] וכתב באגרא דכלה (ד"ה ולמען תספר) כי משה בתפלתו גרם תחיית המתים שאפילו המלוחים והמבושלים פרחו לא נשאר ארבה אחד.

[23] ובפי' רבינו אפרים (שמות): במדרש, כשגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מה חטאו אלו הילדים, א"ל גלוי וידוע לפני שעתידים להיות רשעים גמורים, א"ל אם לפניך גלוי לפני אינו גלוי, א"ל תציל אחד או שנים מהם ותדע מה יהיה באחריתם, הציל את דתן ואבירם, וכל מקום שנאמר נצים או היצו הם דתן ואבירם.

[24] וכן מובא בקובץ מוריה (ניסן תשמ"ב עמוד ל"ה מובא בספר כמוצא שלל רב) מתוך כת"י של הגאון רבי ידידיה טיאה ווייל זצ"ל בשם הפני יהושע שאמר בשם מדרש שבשבת לא שמשה שום מכה, ומכת חושך היה ג' ימים לפני שבת הגדול וג' ימים לאחר שבת הגדול ובשבת הגדול לא היה חושך ובזה אתי שפיר מה היה הנס בשבת הגדול, כי אם היה חושך, הרי לא ראו שקושרים הטלה לכרעי המטה. עיי"ש.

[25] בכל אותיות כלב, ולכן מיד אח"כ כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וראה גם במאמר הבא מה עשו הכלבים.

[26] והרג שונאיו אמר המלך כל מי ששמח לי יבוא לשמחת בני וכל מי ששונא לי יהרג עם השונאים, כך האלקים עשה שמחה לישראל שגאלן, אמר האלקים כל מי שאוהב את בני יבוא וישמח עם בני וכו'​

 

[יודע רזי תורה]

זה ליקוט מאוד גדול ומסודר
ממש תענוג לקרוא את זה

 

[זוטא]

מצטרף להנ"ל יש"כ