האם יש עניין לנשק מזוזה וס"ת? והאם יש הבדל אם מנשק בפה ביד או בציצית?

[תורה תמימה]

בספר "זכר נתן" (שנת תרל"ד. בהשמטות) כתב רבי נחמן נתן קורונל וזה לשונו: "והמון עם מניחים ידיהם על המזוזה ונושקים את ידיהם, וכן כשמראים להם הספר תורה מרחוק ואומרים וזאת התורה וכו' נושקים את ידיהם. וזה ודאי מנהג בורות ושטות, וכי פרחה הקדושה מהספר תורה או מהמזוזה עד שיעשו ידיהם קדושים לנשק אותם. המצוה לנשק הספר תורה או המזוזה בעצמו לא הידיים. וכן מצינו שגדולי החכמים היו נושקים התפילין גופן לא הידיים אשר נגעו בתפילין. ויען שראיתי שכמה ת"ח עושין ג"כ כן, לכך כתבתי זה" עכ"ל.

וראה מה שכתב הרמ"א (סימן קמט סעיף א) שיש שנהגו שמביאים התינוקות לנשק הספר תורה וכדי לחנכם ולזרזם במצוות, וכן נוהגים.
ובשאלה האם יש ענין גם בגדולים שינשקו הספר תורה? כתב בתורת חיים (סופר ס"ק ג), שהמנהג שאף גדולים מנשקים את ספר התורה כשעובר לפניהם, וכן כתב בסידור בית יעקב (סדר הוצאת ס"ת בשחרית של יום חול עמ' 165) וכתב הכף החיים (ס"ק ז) שכן היה מנהג האר"י ז"ל.
ובשערי אפרים (שער י ס"ד) הוסיף שמי שקרוב לספר תורה ראוי שאף יחבקנו ביד ימין, ובתורת חיים (שם) כתב שיחבקנו בשתי זרועותיו. וכן נהג החזו"א (דינים והנהגות פ"ו אות ח) לנשק ולחבק את ספר התורה בהליכתו ובחזרתו, והיה מנשק את הספר תורה עצמו דרך המעיל, ובחיבוק בידיו על המעיל והספר תורה. ומי שאינו יכול לנשק את ספר התורה בפיו, כתב השערי אפרים (שם) שינשקנו בידו. וביאר בפתחי שערים שאף שבקיצור של"ה לגלג על נשיקת היד, מ"מ טוב לעשות כן, שמראה בזה כאילו נדבק רושם הקדושה בידו, וכפי שנוהגין העולם בנשיקת היד שנגעה בתפילין.
אולם בספר ויעש אברהם (מנהגי הרב מטשעכנוב עמ' שעה) כתב שמנהגו היה לא להניח לנשק ספר התורה בפה אלא ביד, וביאר שם נכדו בהגה"ה, שהוא משום דברי הרמב"ם (פי"ב מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד) שאסור ליתן לתוך פיו מעות שמא יש עליהם רוק של חולה, וכן כתב הגרי"א הענקין (עדות לישראל עמ' קכג) מטעמים נוספים, ומטעם זה נהג הגרי"ש אלישיב (שו"ת ישא יוסף ח"א סי' לב) לנשק הספר תורה בריחוק מעט בלא נגיעה. ובספר הליכות שלמה (תפלה פי"ב ארחות הלכה הע' 68) הביא שהגרש"ז אויערבך היה נוהג לומר שאין לחוש לסכנה בזה. ועי' להגרח"פ בספר חיים על הלכות ס"ת סימן ג אות נ שכתב שנהגו לאחוז בציציות ולהצביע כנגד הכתב שבס"ת ולנשק הציציות ע"ש בטעם הדבר.

ובנישוק מזוזה כתב הרמ"א ביו"ד סימן רפ"ה "שיש אומרים שאדם היוצא מביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר - "ה' ישמור צאתי ובואי" וכשנכנס לבית יניח ידו על המזוזה". ובספר ברכי יוסף סימן רפ"ה סעיף ב' כתב בשם האר"י להניח אצבעו הנקרא אמה על שדי וינשקנה ויתפלל לה' שישמרנו בשם שדי וחילופו באותיות המאוחרות תכ"ה שיצילנו מיצר הרע ע"כ.

 

[הדעת והדיבור]

ובנישוק מזוזה כתב הרמ"א ביו"ד סימן רפ"ה "שיש אומרים שאדם היוצא מביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר - "ה' ישמור צאתי ובואי" וכשנכנס לבית יניח ידו על המזוזה". ובספר ברכי יוסף סימן רפ"ה סעיף ב' כתב בשם האר"י להניח אצבעו הנקרא אמה על שדי וינשקנה ויתפלל לה' שישמרנו בשם שדי וחילופו באותיות המאוחרות תכ"ה שיצילנו מיצר הרע ע"כ.

בקיצור שו״ע (סימן יא סעיף כה) "לפי שהמזוזה היא להזכיר יחוד שמו יתברך, לכן כשיצא מפתח ביתו וכן כשנכנס ינשק אותה."
אמנם אין מקור ברור,
וההנחה של היד על המזוזה מוזכרת לכאו' לראשונה בסיפור של אונקלוס הגר (ע״ז דף י״א)

 

[אם היו]

מתוך אתר דירשו
שאלה: כשהס"ת עובר שמצוה לנשקו, האם הדבר נכון ליגע בידו ולנשקה, או שצריך לנשק הס"ת עצמו? וכן במזוזה, האם יש לנשק ע"י שנוגע בידו ומנשקה?

תשובה: בספר תורה יש לנשקו ע"י שמחבקו בזרועותיו ומנשקו בפיו, כמוש"כ היסוד ושורש העבודה שער ח' פ"ט. אך במזוזה כתב המקדש מעט סי' רפ"ה בשם האריז"ל, שיניח ידו על המזוזה וינשקה. ובספר 'דעת נוטה' – מזוזה (עודנו בכתובים) תשובה ל"ח, כתוב בהערה בשם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א לחלק בין ס"ת למזוזה, שבס"ת שבקל יכול לנשקו, אם מנשק דרך היד הוי מנהג בורות כלשון היסוד ושרש העבודה, אבל במזוזה, פעמים שהיא גבוהה וקשה לנשקה, ואין כאן זלזול במה שאינו מנשקה בפיו.

ויש להוסיף, שבס"ת יש ענין מיוחד לחבבו בחבוק ונשוק כנהוג בליל יום הכיפורים לאחר כל נדרי, ומבואר בתפלה זכה שזה מכפר על עוונות, ולכן יש להשתדל כשאפשר, לחבקו בב' זרועותיו ולנשקו בפיו.


הרב מרדכי הלוי שוורצבורד