מאמר תורני ההנהגות בספק ממון - אומדנא - חלק ה'

כללי ההנהגות בספק ממון חלק ה' - אומדנא

מאמרים קודמים בסדרה
יסודותיהם של משפטי הממון חלק א' - סדרת מאמרים
כללי ההנהגות בספק ממון - חלק ב' - סדרת מאמרים
ההנהגות בספק ממון - הודאת בעל דין - חלק ג' - סדרת מאמרים
ההנהגות בספק ממון - עדים - חלק ד' - סדרת מאמרים

אנן סהדי: סוגית האומדנא בממון, היא סוגיא ענקית המתפרסת על הרבה סוגיות, ויכפר הקל שמקוצר הזמן לא עיינתי בכולם כראוי, אשר על כן אביא מס' נקודות מרכזיות בענין ואת היסוד האמור מזה.

ענין זה מצינו בכמה אופנים ובכמה מקומות.
א. קול ושמועה שאיתא בציבורא דלא חוששים שאויב הוצאים בכוונה אז הדברים נחשבים כ"אנן סהדי" [ריטב"א בכתובות טז:].
ב. עד אחד נאמן להעיד במילתא דעבידא לאיגלויי דהא "אנן סהדי" דכי האי גווני לא משקרי אינשי [כך הראני ת"ח אחד בקוב"ש ב"ב תכה].
ג. אדם שגירש את אשתו וראום עדים דנתייחדו שוב, דינה שצריכה גט נוסף, ד"אנן סהדי" דכיון שלבו גס בה, אם נתייחד עמה ע"כ גם בעלה [שיטמ"ק כתובות עג:].
ד. המוכר נכסיו כדי לעלות לא"י ולא עלה בידו, בטל מקח, ואף שלא התנה את המכר בכך, "אנן סהדי" דלהכי מכרו [קידושין מט: עיי"ש בתוס'].
ה. ארבעה נדרים שהתירו חכמים אף בלא שאלת חכם משום שלא היה בדעתו על הנדר [נדרים כ:] ואע"ג שדברים שבלב אינם דברים, מכל מקום התירו כאן לפי ש"אנן סהדי" שדעתו לכך והרי זה כאילו פירש [תוס' נדרים כח:] ו. אם זכרוני לא מטעני, ישנו ש"ך שמבאר שענין השתיקה כהודאה הוא דין "אנן סהדי" דאנו מעידים על כך שאם שותק איכוון להודות ולא ידעתי מקומו.

והגדילו רבותינו הראשונים לומר ש"אנן סהדי" הוא אף יותר חזק מעדים, דהרי מכורח המציאות, העדים הם שקרנים [ריטב"א כתובות טז:].

ענין זה הוא ענין ברור לכל בר בי רב, דכיון שהדבר הוא פשוט ובלתי אפשרי לדון במצב כה ברור ע"כ כך נפסוק את הדין, וזהו בירור המציאות האמיתית, ועל כל פנים רציתי לעמוד בשני נקודות מענינות, ראשית מדוע בשביל לייצר טענה פשוטה וסברתית אנו נצרכים להשתמש במונח "אנן סהדי" וכי דווקא אז נוכל לדון עפ"י האומדנא, היה אפשרי לנקוט לשון יותר פשוטה, וחוץ מכך יש לעיין מדוע באמת זה נחשב כמו עדים, הרי גם אם זה סברא פשוטה, הרי עדים הם כוח בירור בגוף המקרה לכשעצמו, אנן סהדי אינו כוח בירור למקרה לכשעצמו.

ביאור ענין זה הוא כפי שביארתי כו"כ טעמים דאין זהו סברות או סיבות לפסיקת הדין באופן מסוים, אלא זה ענין הדן את המקרה הנידון לכשעצמו, וכיון שזהו דבר הידוע לכולם וזהו ההלוך ילך בעולם, אין זה ספק, שהרי אין לנו מקור ושורש בעבור שנסתפק בזה, והצד השני אינו עולה לדין כלל והארכתי בזה במקו"א [עי' ערך חזקת אומדנא] ואאריך בזה בעזר"י קצת פה.

הנה מצינו בזה ד' דרגות בעניני האומדנות בהכרעות בספקי ממון.

א. אנן סהדי, דכוחה הוא הרב ביותר [אפי' נגד עדים וכפש"נ] ושורש הענין כפי שהארכתי במקומות אחרים שכיון שזהו דבר הידוע לכולם והוא הברור לכולם ואין אף צד אחר שהטבע גורם לו, על כרחך אין שום צד מציאותי אחר שבית דין ידונו אותו האם קרה כפי הצד הזה או כפי הצד הזה, וזהו השונה במקומות שיש "אנן סהדי" משאר האומדנות והסברות, דדוקא כה"ג הדבר הוא לא בגדר "רוב" או "סברא ברורה" אלא זהו ענין "כל", דאין שום הסבר לצד נוסף בסיפור דהטבע בעצמו יגרום לכך, ולכן זה יועיל אפילו נגד עדים דהרי אין אפשרות להעלות צד נוסף בדין מחמת שהמציאות מצ"ע לא מעלה צד נוסף ועל כרחך אם העדים מעידים אחרת הם בהכרח שקרנים שהרי העדים אינם באים להעיד על הדין אלא על המציאות, וכיון שעצם המציאות לא מעלה צד כמו שהם העלו בבי"ד הם אינם יכולים להעיד בבי"ד על כך והדברים נפלאים.

ב. חזקת אומדנא, היינו סברא שרוב העולם מתנהל לפיה, והאריך בה לקמן וענינה הוא שאף על גב שהמציאות מצ"ע מעלה צדדים נוספים, כיון שהטבע בדרך כלל מנווט את האדם לעשות כך, אזלינן בתרייהו, ביאור הדברים באריכות נת' שם [עי' ערך חזקת אומדנא].

ג. חזקה הבא מכוח סברא בלבד [ולאו דוקא דרובא דעלמא הכי נהגינן] והאריך בזה הקונה"ס [וראיתי בשמו דאי"ז אלא ענינים מתקנות חכמים] ונראה ביאור החילוק ויסוד הענין, דאע"ג שיש סברא ברורה ללכת אחריה, על כל פנים כיון שזהו ענין רק של סברא ולא שהסברא מחייבת שכך המציאות תנהג, אין זה חשוב כ"כ, דהא עצם זה שהרוב אינם נוהגים כפי הסברא אין שום טעם לומר שהמקרה דידן התנהל כפי הסברא דהא חזינן שהסברא אינה מחייבת שהמציאות תנהג כמוה.

ד. רובא דליתא קמן [ובכוונה לא הוזכר ענינו של רובא דאיתא קמן דזהו לא בפרשת האומדנות] היינו שאין שום סברא לנהוג כמוה במקרה דידן, משום שעצם הענין הוא ללא סברא דזהו סתם מנהג ללא שום שורש וענין, דבזה פשיטא דלא אזלינן בתריה וכדאיתא קמן ד"אין הולכין בממון אחר הרוב".​