סדרת מאמרים ההנהגות בספק ממון - עדים - חלק ד'

כללי ההנהגות בספק ממון חלק ד' - עדים​

​

מאמרים קודמים בסדרה
יסודותיהם של משפטי הממון חלק א' - סדרת מאמרים
כללי ההנהגות בספק ממון - חלק ב' - סדרת מאמרים
ההנהגות בספק ממון - הודאת בעל דין - חלק ג' - סדרת מאמרים

עדים: הנה הדברים עתיקים בשם רבותינו מעתיקי השמועה להעמיד ב' צדדים בהגדרת העדים, דהנה הרמב"ם [פ"ז ופ"ח מיסוה"ת וכן משמע בפכ"ד מסנהדרין ה"א] כתב דהגזיה"כ הוא ד"על פי שים עדים יקום דבר" אינו כוח נאמנות בעצם העדים, וכמש"כ שם שנצטוונו "לחתוך הדין" על פי שני עדים, ואף על גב שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר, ולפי דבריו וזהו המחוור בפשיטות דס"ל דאין להעדים כוח נאמנות מצד עצמם [דאי נימא דהתורה נתנה נאמנות להעדים עצמם, לא היה שייך לומר ד"אין העדים יודעים אם העידו אמת או שקר" דהרי כל ענין העדים הוא שאנו מאמינים להם שהם אומרים אמת] ועל כרחך דזהו דין אחר והאריכו בזה רבותינו האחרונים, והנה משאר רבותינו הראשונים [אין בי כוח לפרטם אבל זהו האופן הפשוט והמתקבל] נראה דענין העדים הוא העמדת מציאות הענין כפי שהיתה ועל ידי זה לקיים כוח מהותי מחמת בירור הדין, ולא סתם דין ופסק והכרעת הבית דין כפי שמצינו ביחלוקו וכיוצ"ב [אביא כאן את הלשון החריפה ביותר שמצאתי בזה, הנה עי' בריטב"א ביבמות פז דכתב בזה"ל "דכל שאמרו לו שני עדים שנאמנים בכל דבר ואינו מכחישן הרי הוא כאילו ידע מעצמו ידיעה גמורה וברורה" וזהו דברים חריפים שלא מצאתי דומה לזה בשום מקום].​

יש בזה כו"כ נפקא מינות ידועות.
א. ענין מיגו בעדים, דתוס' בכתובות [יט:] ובקידושין [מג:] נקטו דאין מיגו בעדים משום שאין אחד יודע מה בלב חברו שורש טעמו הוא שענין העדים למעשה היא סברא, ואם יש יותר סברא לכת מסוימת עלינו לפסוק כמוה ולכך הוצר"ל דזה סתם ענין שהעדים לא יכולים לתאם באופן מלו ומושלם את שקרם אבל בעיקרון היה מועיל, והרמב"ן בב"ב [לא.] כתב שלא שייך שיאמינו אותם יותר ממה שהאמינתם תורה, ומחוור בדבריו דנאמנות העדים נובעת רק מקביעת התורה ועי' שם בדברי הרמב"ן.

ב. תרי ותרי וחזקה [יבמות לא.] דנח' הראשונים מה הדין להלכה, דהתוס' בכו"כ מקומות בש"ס [כתובות כב. יבמות צג: וקידושין סו. וב"ב לב:] כתבו שמעמידים את דין על חזקתו הראשונה וה"ט דכאשר ישנם תרי ותרי האי עדים כמאן דליתיה דמי [שם בתוס' בב"ב] שורש טעמו הוא שענין העדים הוא ראיה, וכאשר ישנם שני ראיות הסותרות זו את זו, ולכן כתב שזה ספיקא דרבנן, אמנם הרמב"ן סבר [קידושין סו.] דלא מהניא החזקה, ומהני בזה תקיפה [רמב"ן בחי' ב"מ ו.] ופירש דטעמו הוא משום דהוי ספיקא דאורייתא ושמא כוונתו הוא דכיון שגזהי"כ להאמין לעדים בעדותם, ממילא כאשר מתקבלים שני עדויות בבי"ד, ממילא יצא שהתורה מצווה אותו להאמין לשניהם וזהו ספיקא דאורייתא.

ג. שני עדים בדדמי, פסק הרי"ף [יבמות מב. מדה"ר] שכאשר עדים מעידים על מוות במלחמה חייבים להעיד שקברו את המת, ואם הם לא מעידים על כך, חיישינן שמא אינם מדייקים ומסתמכים על אומדן דעתם, שורש טעמו הוא שדין העדים מתבסס על זה שענין העדים הוא לשכנע את הדין באמיתות דבריו ולכן אנו חוששים "דדמי" אבל הרמב"ן שם [במלח'] פליג ונקט דלא חיישינן "דדמי" ושורש טעמו דס"ל כהרמב"ם דלעיל.

שני נושאים מרכזיים עומדים מאחורי ענין רחב זה, ננסה לעמוד כאן ביסודות הדברים, וחלק נכבד מהמסתעף מהם א. מהם העדים, האם הם מהווים "בירור" על מה שהיה או שיש "הנהגה" להתנהג כפי איך שהם אמרו וטענו בבית דין ב. מה הגדרת הדין ד"על פי שנים עדים יקום דבר" האם זה דין שכאשר יש בידינו שני עדויות אנו מחוייבים לנהוג לפיהם, או דכאשר מגיעים שני עדים לבי"ד אין גדר הדבר שיש כאן שני עדויות אלא חשיבא כ"עדות" אחת [וחידשה התורה דכאשר מגיע העד אחד אין לו יכולת לייצר "עדות" בממונות].

הנושא שעסקו והתחבטו בו רבות רבותינו האחרונים, הוא מהו החילוק העומד בין עידי נפשות לעידי ממונות דהנה הם חלוקים בכו"כ ענינים כגון בעדות מיוחדת דגבי ממון מהני [מכות ו:] וגבי נפשות לא מהני כלום [חוץ משי' ר"נ שם עי' בריטב"א דכ' דגם ר"נ מודה] וכן בעד אחד דבנפשות לא מועיל שו"ד ובממונות הוא מחייב שבועה מדאורייתא ואם לא יוכל להישבע יצטרך לשלם וכן דבממונות מצינו דאפילו עדויות שונות [שראו בזא"ז] ואף עדויות סותרות, שכל אחד אמר שההלואה היתה ביום אחר, ג"כ מהני [ריב"ק סנהדרין ל:] ולגבי נפשות פשיטא דלא מהני מידי אף כאשר עדותם הוא שונות, ועוד חילוקים רבים.

וייסד השערי יושר [ש"ז פ"א] דעד אחד בממונות פועל חצי דבר, והריהו כחצי כוח, משא"כ בעידי נפשות שכל זמן שאין שניים, לא חשיב כלום, עיי"ש שבי' דבריו ואי"צ לבאר את דבריו שבי' אותן בספרו כיאה וכהנצרך.

ולי נראה להגדיר את הדברים באופן מעט שונה, וזהו עומק כוונת הגרש"ש, דהנה כפי שחקרנו לעיל יש לחקור האם כאשר באים שני אנשים לבי"ד זה מוגדר כ"עדות" או שנתחדש שבעינן בדין שני עדויות [ולעולם כל עד שמעיד חשוב כמביא עדות לבי"ד] ונראה דזהו יסוד החילוק שמצינו בין עידי ממונות לעידי נפשות, דבממונות גדר חיוב שני העדים הוא, שבעינן שני עדויות, ולכן על כל פנים כל עד ועד לכשעצמו חשוב כעד, ומאידך גיסא בנפשות גדר הדין הוא שבשביל הגדרת הראיה שהגיעה לבי"ד כ"עדות" בכלל אנו נצרכים לכך שיהא שניים דרק אז יחשב הדבר כ"עדות" ובמהות החילוק בינהם אאריך בהזדמנות ועוד חזון למועד.

עכשו נעבור לנושא המרכזי והידוע במהות עצם דין ה"עדים" האם ענינם הוא בירור, שאנו מבררים שהכי הוי דינא באמת בגוף הנידון או הנהגה, שאנו נוהגים על פיהם ומסתמכים עליהם לא בתורת ודאי והארכתי בזה לעיל, כאן נביא כו"כ ראיות בנושא.

א. קיי"ל דעדות מיוחדת פסולה, היינו כאשר שני עדים באים לבי"ד ומעידים על התקימותו של מקרה מסוים, אלא שכל אחד צפה בחלון אחר במקרה והנה לכאורה אם ענין העדים הוא לייצר בירור, מה חסר כאשר כל אחד מהם צפה במקרה מחלון אחר, ומוכח דזוהי הנהגת התורה, וכיון שבעקרון אין להם נאמנות, נקבעו כללים מסוימים איך הם כן יהו נאמנים.
ב. קיי"ל דתרי כמאה, וגם ענין זה טעון ביאור רב, דהנה אם עדים מייצרים בירור אז פשוט וברור דבירור של מאה עדים הוא חזק יותר מאשר בירורם של שני עדים וע"כ שזוהי הנהגה.
ג. קיי"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה [היינו כאשר נמצא אחד מהם קרוב או פסול שהדין הוא שאף עדותם של הכשרים נפסלת ולכאורה תמוה שהרי עכ"פ איכא בירור לפנינו וע"כ שזוהי הנהגה ד. מהו החילוק העומד בין שני עדים לעד אחד, הרי אם ענין העדים הוא ס"ה לברר, מאיזה טעם נאמר שעד אחד לא חשוב כמביא בירור וע"כ דזוהי הנהגה [וחידשה התורה דדוקא שני עדים מועילים להיאמן בבי"ד אבל לא ע"א].

והנה הדברים תמוהים, היכי איכא למימר דהוי הנהגת התורה גרידא, הא אם כן מאי שנא שני העדים משאר החזקות והרובות וכיוצ"ב, דבעדים אמרינן דמפקינן ממונא אפומייהו, ובחזקה ורוב לא מוציאים, וידוע לבאר דיסוד הדבר הוא שחזקה ורוב וכיוצ"ב הם הנהגות וכיון שההנהגות הם התנהגויות בספיקות גרידא, נמצא שגם לאחר פסה"ד הדבר נשאר בספק, ואם גם יסוד העדות הוא הנהגה, תמוה מדוע מפקינן ממונא אפומייהו, ובכלל הגדרת ה"עדים" כהנהגה אינו מחוור כלל דהא משמע בכ"מ שהוא בירור גמור, ואם הנהגה גרידא היא מה גדלות דינו יותר משאר דינים, ועוד קושיות רבות בהגדרת הדין וכפי שנבאר לקמן [לאו דווקא בההיא ענינא אלא בעניני העדות] ולכך ראיתי טעם וצורך לבאר את כל ענינה של העדות באופן אחר המחוור לי יותר.

בהקדם ליסוד שיבואר בעזר"י לקמן אעמיד מס' קושיות נוספות על אלו שהוזכרו לעיל בעיקר ענינה של העדות דהנה יש בזה יש כו"כ ענינים תמוהים, המצריכים ביאור רב.

א. דהנה משמע בכל מקום דענין העדים הוא בירור גמור והיינו גם בשני אנשים פשוטים שאינם מדקדקים במצוות כ"כ, וידועים שבדברים בעלמא הם חשודים לשקר, ומכל מקום הם נאמנים בכל הדברים והנושאים ואף לנפשות וכדו', וליכא שום חילוק ביניהו לתרי אינשי ת"ח גדולים וידועים לצדיקים וחסידים, וכשמכחישים זה את זה, והרי הם כתרי ותרי בעלמא, ואין בדבר שום סברא דינית או מהותית.

ב. לכאורה כל ענין נאמנות העדים מתבססת על כך שאנו מעמידים אותם בחזקת כשרות, ולכאורה נמצא דמפקינן ממונא אפומיה דחזקה הבאה מכוח סברא, ודברים אלו תחילתן בגדולים ונסתיימו בקטנים, דהנה מציתי שעסקו בענין זה רבים מהאחרונים ואכה"מ להרחיב בזה.

ג. ישנו דין בעדות ממונות שאף על גב שהעדים עוסקות בשני עדויות שונות שאין הם קשר אחד לשני חוץ מעצם חיובו של ראובן לשלם לשמעון דעל כל פנים מצטרפים וחייב שמעון, והפליג אחד מהמאן דאמרי שם דגם עדויות הסותרות זו את זו, כגון שזה אמר הלואה היתה ביום ראשון וזה אמר בשני, מצטרפי [ריב"ק בסנהדרין ל: והלכה כמותו] והדברים מצריכים עיון רב, איזה טעם יש בעדותם, הרי אינם מעידים כלל באותו נידון ומקרה מציאותי, ואין לנו כלל הוכחה מושלמת על אף אחד מהמקרים.

ד. כל הענין שמצינו ש"תרי כמאה" היה תמוה בעיני כבר מתחילה, היאך אפשר לומר שכאשר באים מאה עדים וצווחים בבי"ד על דין מסוים, וכאשר יבואו רק שני עדים הם יכולים לסותרם, וכי איזה סברא יש בדין זה, ואפשר לומר דענין זה הוא גזיה"כ כמבו' להדיא במתני' במכות [ה.] אבל המחוור לי דיש בזה ענין ברובדים העמוקים ביותר בגדרי העדות.

ה. הא קיי"ל דמי שסמך על עדים והתברר שטעה [יבמות פז] עדיין נחשב הדבר שהוא עבר איסור, והוא מחוייב חטאת, והדברים תמוהים דהרי אם התורה מגדירה שכיום יש לנו ידיעה ברורה בענין הרי זה אונס גמור והיכי שייך למיקרי ליה כעובר עבירה בשוגג ועוד קושיות רבות שמעמידות הגדרה אחת בשני עדים ששונה מכל הבנתו עד כה.

הנראה לייסד בכל ענינה של עדות, הנה ימים רבים עסקתי בגדר זה, ולא יצא לי גדר מחוור ואמיתי, ובעניי הלכתי לפתוח ספרים וכאשר באתי לחפש את הל' העדות מצאתי אותם בספר "שופטים" [ברמב"ם] ותמהתי, לכאורה עירוב פרשיות יש כאן וכי מה ענין העדות להל' הדיינים והסנהדרין, ואז יצא לי גדר נפלא זה דהנה כפי שמובא בקרא, שבפשטות היא לשון חריגה במקצת, "על פי שנים עדים יקום דבר", ובימי חורפי תמהתי מהו "יקום דבר" הרי זהו סך הכל גילוי מילתא על הדברים שהתרחשו קודם לכן, ומאיזה טעם כאשר האדם נאמן בבי"ד, אנו מגדירים אותו כמקים דבר, [ואז רציתי לומר דזהו הענין ששנינו בריש ב"ק דעד זומם קרוי מזיק, שהרי הוא מקים דבר ואכה"מ].

ולכן נראה בביאור הענין דענינה של העדות הוא לא בנאמנותם לבי"ד, דא"כ תיקשי כדלעיל, אלא שיש להם כוח לשפוט את הדבר, וכפי שנקט ברמב"ם ד"נצטוונו לחתוך הדין על פיהם", והיינו שנתחדש בתורה שכאשר יש שני עדים שיודעים על השתלשלות המקרה, יש בידיהם סמכות לפסיקת הדין, ואין זה "הנהגה" "בירור" וכדו' כלפי הבית דין שהם מוגדרים ככלי המשמש את הבית דין להכרעת ההלכה, אלא הם בעצמם מוגדרים ככוח שפיטה ומשפטים, הן אמנם שעדיין הזרוע המבצעת זה הבי"ד בפועל, מכל מקום העדים מוגדרים כהשופטים ששופטים על פי ידיעתם העצמית את המציאות שהתרחשה, והבי"ד הם רק מכריעים את הדין על פי מה שאמרו, וזהו בדיוק לשון הפסוק ד"על פי שנים עדים יקום דבר" שהרי לפי דברינו זה ההגדרה המדויקת של מיקום העדים בפסיקת הדין, שהם מקימי הדבר, ומביאים אותו כדין מוגמר ומוברר, ורק צריך את ביצועו לענינים המציאותיים שלזה אנו צריכים את בי"ד, וזהו ענין הפסול ששנינו בבעל דין דקיי"ל שאינו יכול להעיד, דהיינו טעמא דכיון דענין העדים הוא לקבל כוח שפיטה ולדונו, הוא הנידון בעצמו לא יכול לשפוט עצמו, וזהו הענין ששנינו דמשה ואהרן לא מהימנא [הארכתי בזה לקמן] שהאינם נאמנים לקבל כוח שפיטה, אא"כ הם שנים, דהרי כפי שנתבאר אי"כ קשר לגדרי הנאמנות ולכן אמרינן דתרי כמאה, משה ואהרן לא נאמנים, עדות מיוחדת פסולה, חייב חטאת אם נתגלו שקרנים, ועוד ועוד, דמשמע מהם וזהו באמת יסוד הענין דעדים אין ענינם הוא שאנו מאמינים להם, או שמנהיגים להאמין להם, אלא שלהם יש את הסמכות וכוח השפיטה הנצרכים בשביל לומר מה המציאות שעל פיה אנו מחוייבים לדון את הממון או את האדם, ולכן לא הגדר הוא שאנו [בי"ד] פוסקים כמוהם, אלא שהם מקבלים כוח בעצמם לפסוק על פי מה אנו נכריע, ואין ענין שאנו נדע האם צריך וראוי לפסוק כפי מה שאמרו [וכמש"כ הרמב"ם דאי"צ לדעת אם אמת העידו].