סדרת מאמרים - הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ג | מכירת חמץ | פורום אוצר התורה סדרת מאמרים - הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ג | מכירת חמץ | פורום אוצר התורה

סדרת מאמרים הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ג | מכירת חמץ

למעבר לחלק א'
למעבר לחלק ב'
הידורים ודקדוקי הלכה בחג הפסח – חלק ג' ~ מכירת חמץ

מפי הגאון
רבי משה שטרנבוך שליט"א
שנת ה'תשע"ח
בתוספת מקצת הערות ממני הקטן​



יז] ראוי לשלם לרב המוכר במכירת חמץ, מפני שאם הרב יהא רק שליח בעלמא, אסור לסמוך עליו בדאורייתא, ומכירת חמץ יסודה להציל איסור דאורייתא, [ואף שמהתורה מספיק בביטול, אבל אינו מתכוון לבטל מה שמוכר וכמבואר בסידור הגרש"ז], וע"כ כדי שיוכל לסמוך על הרב שיעשה שליחותו במכירה שהיא דאורייתא, צריך לשלם לו ולשוכרו לפועל, ובפועל סומכים עליו גם בדאורייתא[א].



יח] יכול למכור החמץ גם על ידי שליחת מכתב מינוי לרב, ובשעת הדחק מועיל אפילו כשמינה את הרב לשליח בטלפון[ב].



יט] ראוי שלא למכור חמצו לשני רבנים המוכרים בשני בתי דינים שונים, שכיון שכל הבתי דינים מוכרים החמץ בע״פ בשעה חמישית, ואי אפשר לנו לידע איזה בי״ד הקדים למכור באותה השעה, הרי אין אנו יודעים לאיזה גוי מכור החמץ, ולכן אין שום גוי יכול ליטול החמץ, שכ"א אינו יכול להוכיח שהוא הראשון שקנה, ויש לחוש דבדינא דמלכותא לא יכירו במכירה כזאת שאיננה יכולה לבוא למימוש.



כ] בשטר הרשאה ובשטר מכירה יפרש שמוכר כל המניות (שרעס בלע״ז) שאסור להחזיקם בבעלותו בפסח מפני שנכלל ב'מניות' בעלות על חמץ[ג], [ולא מבעיא כשיש לחברה בעלות על חמץ ממש, אלא גם בלא זה, הרי בכל מפעל יש מטבח או שמאכילים את הפועלים חמץ בפסח], אמנם מאחר שישנם מקומות שלפי תקנות הבורסה אין המכירה חלה אלא כשרשום אצלם, יפרש בשטר מכירה שמקבל על עצמו את תוקף המכירה גם אם בעלמא על פי חוקי הערכאות או מנהג הסוחרים אינו חל, (עי' תשוה״נ צ״ד, צ״ה).



כא] נהגו בכמה נוסחאות שטר מכירה לציין שנותן רשות למוכר ליכנס לצורך. [כיון שמצוי שהיהודי שכח שם איזה דבר ונכנס, ויש בזה ריעותא שמתנהג בו כשלו ומתבטל השכירות], אבל מאידך יש בזה ריעותא דאפשר שכיון שהיהודי קנה זכות כניסה לצורך, שוב נקרא רשותו ועובר בבל ייראה, ולכן אנו כותבים בשטר "שהמשכיר יכול להיכנס בכל עת שירצה - כל זמן שהשוכר לא מתנגד", ומאחר שהגוי יכול להתנגד, אין למשכיר בעלות שם.



כב] כדאי לעשות את המכירה אצל בית דין דווקא ולא אצל רב, כי בכוח הבי״ד לפעול גם מדין זכייה (וכמבואר בש״ך בנקודות הכסף יו"ד סי׳ ש"ה).



כג] יש להעיר לדעת אותם שמדקדקים להחמיר לקרוא ק״ש קודם סוף זמן מג״א לחומרא, [שהוא ח"י דקות קודם זמן המג"א המקובל והמודפס בלוחות], היאך סומכים על מכירת חמץ בי״ד, והרי אנו מוכרים לפי סוף זמן מג״א המקובל בלוח, ולדבריהם הרי בזמן חלות המכירה כבר עבר זמן מכירת חמץ לפי זמן מג״א לחומרא[ד].
​

[א] לכאורה למבואר באות ט' אם לא נמכר – הרי ביטל, ואולי כאן מדבר על מי שלא אמר שמבטל על הצד שלא נמכר.

או שאולי זה נחשב עיקרו דאורייתא, ועל דרך התוס' (עירובין דף לב עמוד א) שגם בתרומת תאנים שהיא דרבנן – לא סומכים על חזקת שליח עושה שליחותו, כיון שעיקרו דאורייתא; ואולי כאן עדיף, שנחשב שקודם נולד הספק האם נמכר, ויל"ע.


[ב] דרשו סימן תמח הערה 47:
ומי שאינו יכול לבא בעצמו ולמנות את הרב לשלוחו, דעת הגרי״ש אלישיב והגר״נ קרליץ (סידור פסח כהלכתו פי״א הע׳ 25) שבאפשרותו למנות את הרב לשלוחו על ידי טלפון, ודעת הגר״נ קרליץ (חוט שני פסח פ״ח ס״ק ב עמ׳ קה) שהוא הדין שאפשר לשלוח שליח למנות את הרב למכור את החמץ.

מאידך, בשו״ת דברי מלכיאל (ח״ד סי׳ כב ס״ק יא) כתב שאין ראוי לשלוח שליח למכירת חמץ כיון שבאופן זה יש הרבה חששות, אלא יש לכל אדם לחתום בעצמו על שטר ההרשאה, וכתב השדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי׳ ט ס״ק ו ד״ה ולפי וד״ה והנה) שכן הוא המנהג בהרבה מתפוצות ישראל, שכל אדם כותב הרשאה לרב למכור את חמצו וחותם עליה. והוסיף שם (ד״ה והנה), שבאופן שהרב מוסר לנכרי את כל שטרי ההרשאה יחד עם שטר המכירה, נחשב שמוכח אף מתוך שטר המכירה מי הוא המוכר [ובזה יישב את דברי המקור חיים (ס״ק ט) שפקפק על מכירת חמץ על ידי שליח, שכיון שאין המוכר שהוא המשלח חתום על שטר המכירה אלא השליח ואין מוכח מתוך השטר מי הוא המוכר, הרי זה שטר פסול], וכן כתב בשו״ת דברי מלכיאל (שם ס״ק ט), וסיים שם, שכל זה אינו אלא במקום שנוהגים למכור לנכרי את הקרקע שהחמץ עליה, אבל במקום שאין נוהגים אלא להשכיר את הקרקע לנכרי, כלל אין לחוש לדברי המקור חיים, שהרי לשכירות קרקע אין צורך בשטר [וכמבואר במשנ״ב להלן (ס״ק יט)] וכן כתב השדי חמד שם (ד״ה וכל זה).


[ג] דרשו סימן תמ הערה 13:
וכן לגבי מניות שיש ליהודים במפעלים של נכרים המייצרים ומשווקים מוצרי חמץ בפסח, הביא בשו״ת חשב האפוד (ח״א סי׳ סב) את דעת המהרי״א הלוי (ח״ב סי׳ קכד) שמכיון שאין לבעלי המניות רשות לעשות שום דבר במפעלים ובתוצרתם והכל מתנהל על פי דעת מנהלי המפעלים, אין להחשיב לא את החמץ ולא את המפעלים כממונם של בעלי המניות, ואף שמ״מ נחשב החמץ באחריות בעלי המניות, שהרי אם ירד ערכו או יפסד יפסידו בעלי המניות, אין זה אלא כחמץ של נכרי שברשות הנכרי ובאחריות ישראל, שמבואר כאן שאין עליו חיוב לבערו.

מאידך, בשו״ת מנחת יצחק (ח״ג סי׳ א, וכפל דבריו בח״ז סי׳ כו) כתב, שכיון שלבעלי המניות יש סמכות בדברים מסוימים ["בעלות מוגבלת"] ביחס להתנהלות החברה, ואם יתאגדו יחד כל בעלי המניות הרי תחייב החלטתם את מנהלי החברה, יש להחשיבם לא רק כמקבלי אחריות על החמץ אלא כבעלי החמץ. ולכן כתב (ח״ג שם אות כו), שמי שבבעלותו מניות של חברות שברשותן חמץ צריך למוכרן ב'מכירת חמץ', כמו שמוכר את שאר החמץ שיש לו. והוסיף, שאף על פי שלפי חוקי המדינה מכירת מניות מתבצעת רק על ידי העברה ברישומי החברה על שם הקונה, מ״מ בענין זה שאין לנו עיצה אחרת להינצל מאיסור החמץ במניות, יש לסמוך על דעת הפוסקים הסוברים שבנוגע לאיסור חמץ, כל שמועיל הקנין על פי דין תורה, כבר יש גמירות דעת אצל הקונה לקנות את החמץ ואין המוכר עובר על איסור 'בל יראה'. והביא, שיש נוהגים לכתוב בשטר המכירה, שאפילו אם אין השטר מועיל מ׳דינא דמלכותא׳, מ״מ יועיל על פי קנין המועיל על פי דין תורה.

אמנם לגבי בעלי מניות או אגרות חוב בחברות ממשלתיות וכדו׳, שאין להם שום סמכות בניהול החברה אלא הם רק שותפים לרווחי החברה או הפסדיה, כתב בשו״ת מנחת יצחק (ח״ג שם אות יא) שאינם נחשבים אלא כמלווים ממון לחברה על דעת לגבות את חובם מרכוש החברה, ולכן החמץ אינו נחשב כלל כממונם אלא באחריותם בלבד, ולכן אינם עוברים על איסור 'בל יראה', שהרי אינם אלא כמקבלי אחריות על חמצו של נכרי ברשות הנכרי [וכסברת המהרי״א הלוי המובאת בתחילת ההע']. והוסיף, שיש לצרף לקולא גם את דברי הזית רענן [הובאו דבריו במעדני שמואל (הגהות על קצוש״ע סי׳ קיד ס״ק ו עמ׳ 199)] הסובר שהאחריות המחייבת ב'בל יראה' היא רק אחריות המחייבת תשלומים על החמץ במקרה שיאבד או יגנב, ולא אחריות שכל עניינה הוא שאם יאבד החמץ בעל האחריות יפסיד את חובו כיון שלא יהיה לו מהיכן לגבות.

ולענין חברת ביטוח בבעלות יהודית המבטחת חמץ של נכרי, דעת הגרש״ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ״ו ס״א) שהאחריות המחייבת ב׳בל יראה' היא רק אחריות המחייבת שמירה בפועל, ומכיון שאין חברת הביטוח מתחייבת כלל לשמור, לכן אין בעלי החברה חייבים בביעור החמץ של מבוטחיהם הנכרים [ולפי דבריו, ודאי שאף בעלי מניות בחברות העוסקות בחמץ אינם חייבים בביעור החמץ מחמת אחריותם על החמץ, שהרי אחריות זו אינה מחייבת אותם לשמור בפועל על החמץ השייך לחברה שבה יש להם מניות].


[ד] לכאורה לפי המבואר באות ט' זהו רק מדרבנן; וגם יש לדון שכאן זה רק אסור מדרבנן בהנאה, ולחלק מהראשונים המכירה חלה מדאורייתא, וכמדומה שיש על זה נידון בחמדת שלמה; גם יש לדון שהגוי יכול לתבוע חמץ זה, כי השיטה העיקרית אינה כחומרא זו, וממילא חלה המכירה. ויל"ע בזה.​
 
נערך לאחרונה:
לחץ כדי להרחיב...
עליך להתחבר או להירשם כדי להגיב כאן.
חזור
חלק עליון