שמיני המורה הלכה בפני רבו עונשו בשריפה

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י ב)

בעירובין סג. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ופירש בתורת חיים שם, דהנה המקור לזה שהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ילפינן מבני אהרן שנתחייבו על שהורו הלכה בפני רבם כמ"ש רש"י כאן, וכיון שמתו בשריפה, חזינן דמיתתו של המורה הלכה בפני רבו היא מיתת שריפה. והנה בכתובות ל: איתא, מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלו ד' מיתות מ"מ איכא עונש ביד"ש מעין המיתה שנתחייב בה, ומי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג וכו' ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. חזינן דהכשת נחש הוא קיום של מיתת שריפה בידי שמים, ולכן המורה הלכה שעונשו בשריפה, נענש בזה, עכ"ד הנפלאים.

ויש לבאר דהנה בעלמא מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו, וא"כ צ"ב מ"ט הכא במורה הלכה דוקא נחש מכישו ולא נופל בדליקה. ויש לומר דבסנהדרין נב. מבואר דהמיתת בי"ד של שריפה מעיקר הדין הוא בין בחבילי זמורות דהוי שריפת הגוף, ובין בפתילה של אבר דהיינו שריפת נשמה וגוף קיים, אלא שמדין "ואהבת לרעך כמוך" עבדינן בפתילה של אבר, ועי' מהר"ם שם שאם עשו בחבילי זמורות ג"כ נתקיים דין שריפה. ולכן דין ד' מיתות ביד"ש ג"כ הוא בין בנפילה לדליקה דהיינו שריפת הגוף דומיא דחבילי זמורות, [דבעצמותו גם זה בכלל מיתת בי"ד של שריפה], ובין בהכשת נחש שהארס שורפו והוי שריפת נשמה וגוף קיים.

אמנם החיוב שריפה של מורה הלכה בפני רבו, ילפינן מבני אהרן, וכיון דבבני אהרן הוי שריפת נשמה וגוף קיים, א"כ כל החיוב שריפה של מורה הלכה הוא אך ורק בשריפת נשמה דומיא דבני אהרן, ולכן דוקא נחש מכישו, דזהו דומיא דשריפת נשמה וגוף קיים, וק"ל.

ויש להטעים עוד, בטעם הדבר שעונשו דוקא בשריפת נשמה, משום דעונשו הוא על מה שנתגאה, וזהו חטא בהנשמה, כדכתיב "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", ועל כן עונשו הוא בנשמה.​