שמיני הקרבה באנינות בקדשי שעה

[גרינפלד]

‏מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף (י טז)

במדרש רבה פרשה י"ג סי' א', מהו "דרוש דרש", אם שחטתם למה לא אכלתם, אם לא הייתם עתידין לאכול למה שחטתם. וצריך ביאור למה תלויים הדברים זה בזה. וביאר בספר יעלת חן לרבי אריה ליב תאומים זצ"ל, דזה כמ"ד מפני אנינות נשרפה, ועל זה אמר להם משה רבינו, לפי שיטתכם שהאנינות נוהגת בכם, א"כ איך שחטתם והקרבתם, ואם שחטתם והקרבתם משום שאתם יודעים שהאנינות אינה נוהגת בכם, א"כ למה לא אכלתם. ועל זה השיב אהרן שבאמת אנינות נוהגת בקדשי דורות, וההקרבה היתה כשרה מפני שהוא עצמו הקריב שכהן גדול מקריב באנינות.

וכתב שם דלפי"ז משמע דלפי מה שהיה סבור משה רבינו שהאנינות הותרה באכילה, הוא הדין שהותרה בהקרבה. ונפק"מ לקדשי שעה שהותרה בהם האנינות, דהותרה גם בהקרבה. וזה דלא כהבבלי זבחים קא. דמשה רבינו אמר להם "שמא באנינות הקרבתוה ופסלתוה", דמבואר דגם לפי סברת משה רבינו דהותרה האנינות באכילה, מ"מ לא הותרה אלא באכילה ולא בהקרבה.

ובטעם דעת הבבלי שלא הותרה האנינות בהקרבה אף בקדשי שעה, יש לפרש לפי מש"כ רש"י בזבחים ק: ד"ה הן היום, שהטעם שהותרה האנינות באותו היום הוא מפני שכולם היו אוננים ואין כהן אחר לאוכלם, א"כ זה שייך באכילה, אבל בהקרבה כיון שיכולים לעשות ע"י אהרן שהוא כה"ג ומקריב באנינות, לא היה צורך להתיר אנינות בכהן הדיוט, וק"ל.
​

◆ ◆ ◆​

יש להקשות איך באמת היה מותר להקריב את שעיר החטאת [ומשמע שהקריבוהו לאחר שנעשו אוננים, מדאיצטריך אהרן לומר "אני הקרבתי" שאין אנינות פוסלת בי, וכמ"ש רש"י פסחים פב: ד"ה הכי גרסינן], הרי הם מביאים קדשים לבית הפסול בידים, שיודעים בתורת ודאי שיהיה נותר. וצריך לומר דמצות וחיוב הקרבת הקרבן דוחה איסור זה, וכיון שאי אפשר לקיים את ההקרבה אלא באופן זה שיהיה נותר, מקריבים לכתחילה על דעת שיהיה נותר.

ובאהל משה להגרא"מ הורוויץ זצ"ל כתב שמי שאינו מוצא אחרים שיתמנו עמו על הפסח, ויכול להביא קרבן פסח לבדו אך עי"ז בודאי יהיה נותר, מוטב שיתבטל ממצות הפסח, ובלבד שלא ישאר נותר, דאין היתר לגרום שיהיה נותר בתורת ודאי, עי"ש, ועי' בשער הקרבן הלכות ק"פ פ"ה הערה 13 והערה 14 שכ"כ עוד אחרונים בדעת הרמב"ם. ולכאורה קשה מאי שנא מהכא שהקריבו על דעת שיהיה נותר, הרי שקיום מצות ההקרבה עדיף היכא שאי אפשר לקיימו מבלי שיהיה נותר, וכל שכן בקרבן פסח שהוא מצות עשה שיש בה כרת, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

וצריך לומר דמצות וחיוב הקרבת הקרבן דוחה איסור זה, וכיון שאי אפשר לקיים את ההקרבה אלא באופן זה שיהיה נותר, מקריבים לכתחילה על דעת שיהיה נותר.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וכן מוכח לכאורה מקרבנות הציבור שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה עי' פסחים עו: לגבי שעירי ראשי חדשים ושלמי ציבור הנאכלים, וגם שם נמצא שמביאים מלכתחילה על דעת שלא לאכול ושיהיה נותר. אך י"ל דשם הוי קדשים פסולים ובלא"ה אין בהם איסור להותיר, ומה שמביאים אותם לידי פסול טמא הלא זה בכלל הגזה"כ מדכתיב "במועדו" דדוחה את הטומאה.​