מאמר הלכתי השימוש בסבון העשוי מחֵלב

השימוש בסבון העשוי מחֵלב​

כשהעור מלוכלך בלכלוך שומני אינו מועיל לשוטפו במים, מכיון שמים אינם מתערבבים בשומן, ולכן אינם יכולים להסירו מהעור, אמנם במבנה של מולקולת הסבון קצה אחד נקשר היטב לשומן והקצה האחר - למים, ולכן לאחר השימוש בסבון - השומן נשטף בקלות מהעור . ברקמות של צמח הבורית יש מלחי אשלגן ונתרן בכמות גדולה, וכששורפים אותו - ניתן להשתמש באפרו כחומר ניקוי מכיון שמכיל חומרים אלקאליים בעלי פעולה חריפה, והם יכולים לשמש כאבקת ניקוי, וכאחד המרכיבים בייצור הסבון המוצק, שהרמב"ם מזהה אותו עם ה"אַשְׁלָג" שבמשנה (מכון התורה והארץ).

לדעת ר"ת ( תוס' יומא ע"ז. ד"ה דתנן ) מותר לסוך ידיו בחֵלב אף שהוא אסור באכילה " מותר אדם לסוך בחלב , דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה", ומוכיח ממה שרבינא "שייף לברתיה בגוהרקי דערלה ... שלא כדרך הנאתו קא עבידנא", וממה שאסרו להניח חלב מהותך של שור הנסקל על מכתו - דהוה איסור הנאה, "אבל חֵלב דהתירי הנאה מותר , ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו , וביוה"כ אסרו משום תענוג אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות - כללא דמילתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי ", וכדברי ר"ת התירו עוד ראשונים כגון התוס' רי"ד, וכ"כ האורחות חיים ( א' שבת ) שסיכת חלב שלא לתענוג מותר, אבל לתענוג אסורה "ולפיכך אסור לנשים לסוך את בניהם הקטנים לתענוג בחלב או בשומן חזיר לפני האש אפילו בחול דהתם הוי סיכה כאכילה וכמאן דמוספי להו איסורא בידים דמי ".

בשו"ע בהל' שבת (או"ח שכ"ו) כתב "ואסור לרחוץ ידיו במלח, וכ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א, או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד" - כלומר אסור להשתמש בשבת בבורית ובחלב - משום שהוא מוליד [ במה שממיס אותם, ודומה למה שאין מסדרין את הקרח בשבת דהוה כבורא את המים ( רש"י ) , או דדומה לסוחט ( רשב"א ) ] .

ועל דברי השו"ע כתב הגר"א "משמע מדבריו דבחול מותר .. . ודבריו דחוקין דא"כ ביום הכפורים אין אסור אלא שמן דוקא [ כלומר, שהוא ממילא נוזלי ואין חשש של מוליד - שאסור בכל שבת ( י.ש. ) ] , אבל במרדכי פ"ה דשבת ובסה"ת וש"פ אוסרין להדיא כמו ביה"כ - דאידי ואידי כרת , וכן בתרומה ול"ת דמשום עינוי הוא ביה"כ דמדקאמר בפ"ט דשבת מנין לסיכה שהיא כשתיה ביה"כ שנאמר כו' - אלמא משום דדמי לשתיה ...; אלא שתוס' ומרדכי וסה"ת וש"פ כתבו שאסמכתא הוא ואינו אלא מדרבנן - עשו אותו כשתיה, ולפיכך במקום צערא התירו, כמש"ש בפ' בתרא דיומא מי שי"ל חטטין בראשו סך כדרכו ביה"כ, כו' אבל שלא במקום צערא - אסור" [עוד חידוש מצאנו בביאור הגר"א (יו"ד קנ"ה י"ז) שאין לרחוץ באיסור הנאה כגון יין נסך - דהרחיצה אסורה ק"ו מסיכה שהיא כשתיה].

יש להעיר שכל הדוגמאות שמצאנו לשימוש המוגדר 'סיכה כשתיה' - הן כשמורח את השומן על העור או בקרקפת, שאז אכן השומן נספג בעור ומרכך את העור או מרפא את המכה - שאז מטרת ספיגת השומן בעור יכולה להחשיב זאת מדרבנן כשתיה.

אמנם, הבה"ל ( כ"ו ) כתב לגבי דברי הגר"א "לענין בורית אסור לדידיה אף בחול מטעם דסיכה כשתיה" - ולדבריו הגר"א אוסר להשתמש בסבון העשוי מחלב, ולא זכיתי לעמוד על דבריו מנין לו זאת, שהרי מכיון שהדמיון בין השימוש בסבון ובין שתיה הוא מאד מאד רחוק.

אמנם, לענ"ד בפשטות אפשר לומר שהערת הגר"א על השו"ע אינה על מה שמוכח מדבריו שבחול מותר להשתמש בבורית, אלא רק על מה שהתיר למרוח חלב על העור , וע"ז העיר הגר"א שסיכה כשתיה, ויאסֵר לשמֵן את העור בשומן אסור משום שהוא כשתיה.

וכך גם ראיתי כעת שכתב הרב יוסף אליהו מובשוביץ "עדיין יש לדון שכ"ז הוא בשיכה בשמן וכד' שכונתו ורצונו לסוך גופו בזה, ושיכנס לתוך גופו ויספג בבשרו, וכדכתיב כשמן בעצמותיו, ואז נחשב כמים בקרבו דדומה לשתיה, אבל רחיצה בסבון שכוונתו לנקות הזוהמא מבחוץ ומיד שוטפו - זה לא נחשב כשתיה לכו"ע, ושרי".

​

 

[יואל שילה]

מצ"ב המאמר בפי די אף
נפ"מ כמובן לשימוש בסבון בפסח

 

[יואל שילה]

הוספתי הבהרה:
מודגש שכל הנידון כאן הוא רק כלפי איסורי אכילה כגון חֵלב, ולא כלפי איסורי הנאה, כגון חמץ בפסח [כגון רחצה באמבטיה שיש בה חומר העשוי מקוואקר - שהוא איסור הנאה בפסח] - ששם ההיתר יתכן רק אם אינו ראוי לאכילת כלב [ועם זאת מצאנו שיש שהחמירו אף כשאינו ראוי לאכילת כלב - שדימו את דין 'אחשביה' לכאן, אמנם יש להעיר שדין אחשביה אמור כשמעוניינים בכל זאת באכילת גוף החמץ אף שאינו ראוי לאכילת כלב, אבל כשהנידון הוא רק לגבי תערובת המכילה גם חמץ - לא שייך כלל לומר שהחשיבוהו (הרב אשר וייס)].

 

[צריך עיון]

הוספתי הבהרה:
מודגש שכל הנידון כאן הוא רק כלפי איסורי אכילה כגון חֵלב, ולא כלפי איסורי הנאה, כגון חמץ בפסח [כגון רחצה באמבטיה שיש בה חומר העשוי מקוואקר - שהוא איסור הנאה בפסח] - ששם ההיתר יתכן רק אם אינו ראוי לאכילת כלב [ועם זאת מצאנו שיש שהחמירו אף כשאינו ראוי לאכילת כלב - שדימו את דין 'אחשביה' לכאן, אמנם יש להעיר שדין אחשביה אמור כשמעוניינים בכל זאת באכילת גוף החמץ אף שאינו ראוי לאכילת כלב, אבל כשהנידון הוא רק לגבי תערובת המכילה גם חמץ - לא שייך כלל לומר שהחשיבוהו (הרב אשר וייס)].

וכן נקט בחוט שני דל''ש בזה אחשביה [אך אם הבנתי נכון טעם הגר''א ויס, מטעם אחר, דאחשביה שייך רק לאכילה ולא להנאה]