רש"י מפרש שהכתוב בא לומר, שבנזקי מכת הברד היה הבדל בין סוגי הגידולים: הפשתה והשעורה, מאחר שכבר הספיקו לצמוח ונעשה הגבעול שלהם קשה וחזק, לכן נשברו במכת הברד ("אביב" ו"גבעול" הם תיאורים לצמיחה מוקדמת, ו"נוכתה" הוא מלשון שבר, עיין רש"י); ואילו החיטה והכוסמת, מאחר שצומחים מאוחר ("אפילות" – מאוחרות), הגבעול שלהם היה עדיין רך, ולכן לא נשברו.
ופסוק זה צריך עיון: ראשית, מיקום הפסוק תמוה ביותר, שהרי תיאור מכת הברד כבר הסתיים פסוקים רבים קודם לכן (פסוק כה – "ויך הברד בכל ארץ מצרים… ואת כל עשב השדה וכו'"), ומאז במשך כמה פסוקים כבר הפסיק הכתוב את תיאור המכה ועבר לתגובת פרעה ולדברי משה וכו', ומדוע "נזכר" כאן הכתוב לחזור שוב לפירוט הגידולים שלקו ולא לקו? המקום הנכון לפירוט זה הוא לכאורה לעיל, בתיאור המכה, ולא כאן, אחרי לאחר שכבר הסתיים תיאור המכה.
ושנית, יש להבין באופן כללי, מדוע כל כך חשוב לתורה לפרט מה אירע בכל סוג גידול – זה נשבר, וזה לא נשבר וכו'?
שמעתי ליישב, שפסוק זה אינו בא סתם לתאר מה היה עם כל סוג גידול, אלא בא ללמדנו מוסר השכל, שלפעמים הדרך לשרוד אינה להראות חוזק ועקשנות, אלא דווקא להנמיך קומה ולגלות גמישות ורכות. ולכן נכתב פסוק זה בהמשך לפסוק הקודם; שהרי בפסוק הקודם, מוכיח משה את פרעה על עקשותם ("ואתה ועבדיך, ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים"), וכדוגמה לכך, מובא מוסר ההשכל של השעורה והחיטה, המלמד שעקשות וחוזק עלולים להביא דווקא לשבירה.
ופסוק זה צריך עיון: ראשית, מיקום הפסוק תמוה ביותר, שהרי תיאור מכת הברד כבר הסתיים פסוקים רבים קודם לכן (פסוק כה – "ויך הברד בכל ארץ מצרים… ואת כל עשב השדה וכו'"), ומאז במשך כמה פסוקים כבר הפסיק הכתוב את תיאור המכה ועבר לתגובת פרעה ולדברי משה וכו', ומדוע "נזכר" כאן הכתוב לחזור שוב לפירוט הגידולים שלקו ולא לקו? המקום הנכון לפירוט זה הוא לכאורה לעיל, בתיאור המכה, ולא כאן, אחרי לאחר שכבר הסתיים תיאור המכה.
ושנית, יש להבין באופן כללי, מדוע כל כך חשוב לתורה לפרט מה אירע בכל סוג גידול – זה נשבר, וזה לא נשבר וכו'?
שמעתי ליישב, שפסוק זה אינו בא סתם לתאר מה היה עם כל סוג גידול, אלא בא ללמדנו מוסר השכל, שלפעמים הדרך לשרוד אינה להראות חוזק ועקשנות, אלא דווקא להנמיך קומה ולגלות גמישות ורכות. ולכן נכתב פסוק זה בהמשך לפסוק הקודם; שהרי בפסוק הקודם, מוכיח משה את פרעה על עקשותם ("ואתה ועבדיך, ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים"), וכדוגמה לכך, מובא מוסר ההשכל של השעורה והחיטה, המלמד שעקשות וחוזק עלולים להביא דווקא לשבירה.
