ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (ג, א)

[תורניק]

על פי המדרש, התנהלותו הרחמנית של משה עם צאנו, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו כמנהיג ישראל (ולכן התורה מדגישה כאן את היותו של משה רועה צאן). וכך מסופר במדרש (שמות רבה, ב, ב):

"ואף משה, לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן – אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (=שם מקום). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, 'אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה'. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. הוי ומשה היה רועה…"

ודברים דומים נאמרים באותו מדרש ביחס לדוד המלך:

"ובמה הוא בוחנו (=במה ה' בוחן את האדם)? במרעה צאן. בדק (-הקדוש ברוך הוא-) לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה… היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי…".

וכבר שאלו רבים, מדוע דווקא יחסם זה של משה ודוד אל הצאן, מלמד על היותם ראויים להנהגה? והרי עשו בחייהם דברים גדולים יותר המוכיחים על מנהיגות (משה, למשל, היכה את המצרי, ואף הושיע את בנות מדין מיד הרועים)?

אחת התשובות הרווחות לכך היא, שדווקא המעשים שאדם עושה בצנעה ובאין רואה, מבלי שאיש מחשיב אותו כ"גיבור" ומודה לו על כך, בהם נמדד טיבו האמיתי של אדם.

תשובה אחרת משיבים כמה מאחרוני זמננו: בעיה שכיחה של מנהיגים היא, שמתוך התעסקותם עם ה"כלל", ה"עם" והדברים הגדולים, ליבם אינו נתון לכאבו וזעקתו של הפרט, והוא נבלע מבחינתם בתוך ה"כלל" הגדול. אך ממנהיג אמיתי נדרש שיהיה רגיש גם לכאבו של כל פרט ופרט. משה הוכיח תכונה זו בהתנהלותו עם הצאן, והראיה, שלמרות כל ים הצאן שברשותו, הראה רגישות רבה לסבלו של טלה אחד קטן. וכך גם דוד, לא הסתפק בדאגה ל"כלל הצאן", אלא דאג לקטנים תחילה, "כדי שירעו עשב הרך", כמובא לעיל. לאחר שהוכיחו תכונה זו – את היכולת לזהות ולתת מענה לצעקת הפרט ולא להסתפק בדאגה ל"טובת הכלל" – נבחרו משה ודוד למנהיגים.

וכך כותב הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל בספרו "ברכת מרדכי" (עמ' לה-לו), בהתייחסו לדברי המדרש:
"עומק הפשט הוא, כי אלו, אשר הדברים הגדולים תופסים וסותמים את אישיותם, לא יכשרו להיות מנהיגי כלל ישראל. כי אדם גדול אמיתי, הוא זה אשר בכושרו לשים לב ולא להזניח, אף לא קולו של נער בוכה… אם אינם בעלי כושר כאלו, אין להם הזכות להיות מנהיגים.

משה רבינו, נתון כל כולו בצרותיהם של ישראל במצרים, שיעבוד ופרך, רדייה ופורענות נוראה, ואף על פי כן, כשתועה שה מן העדר, יש לו למשה רבינו העוז והכוח, הזמן והמקום, שלא לוותר על דאגה לשה תועה.

… רק לאחר שנבדקו משה ודוד במה שנראה כדבר קטן, לאחר שהוכיחו כי אינם תפוסים ונעולים על 'דברים גדולים'…רק אז נמצאו ראויים לגדולה. את מידת אחריותו של אדם יש לבדוק על פי דאגתו ל'קטנות'".

ומעין זה כותב גם הגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר, תשל"ב, מאמר כה, בהתייחסו לדברי המדרש: "רועה ומנהיג הדור, צריך להיות דואג לכל אחד ומספק צרכיו, לכל אחד לפי כוחו, וכמו שכתוב ביהושע 'איש אשר רוח בו' (במדבר כז, יח), ופירש רש"י, 'שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד', כי אין די בהשפעה כללית על הדור, אלא צריך להתאים את ההנהגה עם כל אחד ואחד לפי רוחו וכוחו, וללא מסירות נפש אי אפשר לדאוג לכל אחד מישראל"