מלאכת "מעמר"
הגדרת מלאכת מעמר: אסיפת גידולי קרקע המפוזרים לאחר שנתלשו לערימה אחת, כן כתב המ״ב בסימן ש״מ ס״ק ל״ה ל״ז.
אב מלאכה: איסוף שיבולים לערימה אחת, וכן אם מקבץ יחד עומרים לקשרם יחד לעשות מהם "גדיש", כן כתב המאירי שבת ע״ג א׳ וכן נראה בחידושים המיוחסים ע״ש הר״ן ובשו״ת מהר״ח או״ז סימן רי״ד.
תולדת המלאכה: המקבץ פירות זה לזה ומדביקם יחד, אי נמי כשעשה נקב בפירות [כגון בתאנים] והשחיל בהם חוט עד שנתקבצו ונעשו לגוף אחד, הרי אלו תולדת מעמר, כן מפורש בשו״ע סימן ש״מ סעי׳ י׳ והוא העתק לשון הרמב״ם.
במשכן: אחר שקצרו את צמחי הסממנים היו אוספים לערימה לצורך הכנת הצבע לצמר ולעורות.
שיעור חיוב מעמר בג׳ אופנים: כתב הרמב״ם פ״ח מה׳ שבת הל׳ ה׳ המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם עימר לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה.
א] שאלתי את מו״ר הגר״ד שליט״א האם "גדר מלאכת מעמר" היינו שעת העמדת "ערימה" בלחוד או״ד תחילת האסיפה לצורך העמדת ערימה היא ג״כ חלק משם "המלאכה" עד העמדת "ערימה" עצמה, ונפ״מ אם מבעו״י אסף את השיבולים ועדיין לא עשה את הערימה אלא בשבת, אי נמי כשעשאוהו בשני בני אדם.
ואת״ל שיש עימור מן התורה גם כשאוסף ערימה "ביד" [הנידון הזה יבואר בסמוך] שוב אין את ב׳ הנפ״מ שכתבנו, אבל אכתי איכא נפ״מ באופן שיאסוף אחד אחד ועי״כ יעשה ערימה, אי נמי מאימתי דנים את "שעת ההתראה" על מלאכת מעמר.
והרציתי לפניו שליט״א דאע״פ שנזכר בראשונים לשון "אסיפה" מ״מ היה נראה מכל רהיטת הסוגיא דגדר המלאכה אינו משעת האסיפה אלא בהעמדת "ערימה" בלבד, וזהו הנכלל בלשון "עימור", והסכים לזה.
חיוב אסיפת גידולי קרקע משום "מעמר" מה״ת בב׳ אופנים ב״מקום גידולם" או ב"הדבקת פירות" ואפי׳ בבית
ב] עבודת מלאכת "מעמר": כמו שכבר ביארנו דלאחר קצירת השיבולים כשהם עדיין מפוזרים בשדה מקבץ אותם יחד לערימה, בין אם מערים את הערימה על הקרקע, בין אם כונס את השבולים לתוך כלי.
לגבי אסיפת פירות בפרדס או בגינה "בידו" יש להסתפק האם איסורו משום מעמר מן התורה או מדרבנן, או אפי׳ יהא מותר לגמרי?
והנה סתימות דברי המשנה ברורה סימן ש״מ ס״ק ל״ז גבי שומרי גנות ופרדסים שצריכין ליזהר בזה מאד כו׳ שלא לאספן בשבת אפי׳ מעט כי יש בזה חיוב חטאת כו׳ היה משמע דלאו כשאספו על הקרקע או לתוך כלי, אלא אפי׳ ביד, ויש בזה חיוב חטאת, וכן סתימות הדברים במשנה ברורה סימן שכ״ב סק״ו שכתב אבל לאסוף כמה פירות ביחד יש בזה איסור גמור כו׳, ולא משמע דוקא כשאספם לערימה או לתוך כלי, וכן כתב להדיא בספר אגלי טל מעמר סק״ד אות ט׳ דפשיטא שיש עימור גם כשאוספם בידו.
אבל יש מקום גדול לומר שאיסורו רק מדרבנן, ואפי׳ מותר לגמרי דאסיפה לתוך היד - אינה האופן הרגיל של מלאכת מעמר בשדה, ואין ע״ז "שם מלאכה", וצ״ע איך לא נתבאר להדיא דין זה בשום דוכתא.
ג] אופן שני יש לחייב משום מעמר מן התורה בגידולי קרקע אע״פ "שאינו במקום גידולו" בכה״ג שמדביק את הפירות זה לזה עד שנעשים גוף אחד כמו מה שמצוי היום ב"עיגולי תאנים" מיובשות, אי נמי אם נוקב פירות ומשחיל בהן חוט עד שמתקבצים ונעשים גוף אחד, כמבואר כל זה בשו״ע סימן ש״מ סעי׳ ט׳ בשם הרמב״ם.
וביאר המשנה ברורה בס״ק ל״ח את הטעם מדברי ספר מעשה רוקח ונשמת אדם, דבאופן כזה עשוי לעשות בבית כמו בשדה, ע״כ.
כלומר דהאיסור לאסוף פירות או ירקות דוקא במקום גידולן - היינו כאשר מדובר באסיפה בלבד, דמלאכה זו אין דרכה להעשות כי אם במקום גידולם ולא במקום אחר כגון בבית, אבל אם מדביק פירות כו׳ או נוקב פירות ומשחיל בהן חוט כו׳ דברים הללו רגילים לעשות גם בבית כמו בשדה, לפיכך גם בכה״ג יהא חייב משום מעמר.
ומצוי לדידן שיהא צריך ליזהר בשבת, שלא להדביק פירות יבשים בידיו לעשותן כעין גוף אחד, או באופן שאוכל צימוקים וחמוציות קטנות בידיו ודורסם בידו לקבצם לעשותן כגוף אחד, ובט״ו בשבט שחל להיות בשבת ראיתי מי שנכשל בזה.
ד] בכמה פירות נחשב ל"מעמר": הנה כתב המשנה ברורה בסימן שכ״ב סק״ו ודע דאפי׳ אם יודע שנשרו בערב שבת אינו מותר רק ללקט אחד אחד ולאכלו אבל לאסוף כמה פירות ביחד יש בזה איסור גמור כו׳.
מזה היה במשמע עכ״פ שהאיסור בליקוט שלשה פירות, ואילו לשון המ״ב בסי׳ ש״מ ס״ק ל״ז שכתב שלא לאספן בשבת אפי׳ מעט כי יש בזה חיוב חטאת דשיעור עימור הוא שיעור קטן מאד כו׳ היה משמע אפי׳ פחות משלש.
לכן כתבו הפוסקים דאפי׳ שני פירות אין לאוספם יחד משום "מעמר", אבל לקחת פרי אחד ולאוכלו ושוב לקחת פרי נוסף ולאוכלו אין בזה איסור משום "מעמר" [כמובן באופן שאין בזה משום מוקצה כגון שיודע שנקצר ונשר מערב שבת, ובאופן שאין חיוב תרומות ומעשרות], עי׳ ספר אגלי טל במלאכת מעמר ס״ג ובספר שביתת השבת ס״א.
והנה כתב המשנה ברורה סימן שכ״ב סק״ו וזה לשונו ודע דאפי׳ אם יודע שנשרו בערב שבת אינו מותר רק ללקט אחד אחד ולאכלו, אבל לאסוף כמה פירות ביחד יש בזה איסור גמור וכדלקמן בסימן ש״מ סעי׳ ט׳ דכל דבר המקבץ במקום גידולו דומה למעמר ועי״ש בביאור הלכה [וצ״ל במ״ב ס״ק ל״ז] דקרוב דיש בזה חיוב חטאת, עכ״ל.
ה] והרבה עמלים ה"לומדים" להבין מה שלא נתפרש בדברי המשנה ברורה מדוע סיים ז״ל ד״קרוב דיש בזה חיוב חטאת" הרי מפורש בסימן ש״מ במ״ב ס״ק ל״ז דבמקבץ פירות וירקות עצים ועשבים במקום גידולן יש בהן משום חיוב דאורייתא של מלאכת מעמר, וגם הזהיר המ״ב להדיא את שומרי גנות ופרדסים שלא לאסוף בשבת ואפי׳ מעט כי יש בזה "חיוב חטאת", אלמא כמו שביארנו דלא רק בעושה ערימה על הקרקע או שמקבצם לתוך כלי יש חיוב "עימור" גמור, גם כשאוסף פירות ל״תוך ידו" יש בה משום חיוב מלאכת מעמר, וכדעת האגלי טל הנ״ל, א״כ מדוע שיכל המ״ב את לשונו ז״ל לכתוב כאן ד״קרוב דיש בזה חיוב חטאת", וצ״ע.
ו] ויש להוסיף כי "חיוב מעמר" אינו דוקא בגידולי קרקע העומדים לאכילה כמו גבי אסיפת שיבולים או פירות וירקות, הוא הדין בדברים שאינם ראוים לאכילה כמו המקושש עצים לערימה, או עלים ועשבים, כל שמקבצם יחד במקום גידולם חייב משום "מעמר".
ב׳ וג׳ אופנים לאיסור "מעמר מדרבנן"
ז] גזרו ואסרו חכמים משום "עימור" גם בדברים שאינם גידולי קרקע אם זהו "מקום גידולם", וההיכי תמצי היחידה לזה מובא בגמ׳ שבת ע״ג ב׳ לאסור לאסוף מלח ממשרפות המלח.
וזו היא כל סוגית "מעמר" המפורשת בגמ׳ שבת ע״ג ב׳ על פני שורה אחת בלבד, אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממילחתא חייב משום מעמר, אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, ע״כ.
ביאור דברי רבא, כל מי שמקבץ מלח ממשרפות המלח [היינו חפירה בקרקע שנקוים שם מי הים ומתאיידים, ונשאר רק המלח] חייב משום מעמר, לפי שזה דומה לאיסוף שיבולים בשדה, ואביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, והמלח אינו גידולי קרקע.
צריכים אנו לשאול ב׳ שאלות פשוטות בלימוד הגמ׳, חדא דגבי פלוגתת אביי ורבא קי״ל בכולי דוכתא הלכה כרבא חוץ מיע״ל קג״ם, א״כ רבא הרי סובר דגם במלח שאינו גידולי קרקע כיון דהוה "מקום גידולו" יש לחייב על "עימור" מן התורה ולא רק מדרבנן, א״כ מדוע קי״ל להלכה דרק מדרבנן אסרוהו משום מעמר, ועוד דאם קי״ל כאביי הרי קאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע, משמע הא לאו בגידולי קרקע יהא מותר ואפי׳ מדרבנן.
אבל ברמב״ם פ״ח מה׳ שבת הלכה ה׳ וברא״ש סימן ב׳ אכן נראה דגרסו בגמ׳ "רבה" ולא רבא, לפי״ז לק״מ מה שפסקו כאביי נגד רבה, וכן היה משמע להו ז״ל דלא פליג אביי על רבה אלא לענין לפטרו מחיוב חטאת בלבד, אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא גם לפי אביי.
וגם הב״י מסיק בסימן ש״מ דנכון הוא שלא לחלק כל כך בין אביי לרבא, וזהו שפסק המחבר בשו״ע סימן ש״מ סעי׳ ט׳ דאסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר כו׳ ע״כ, כלומר אע״פ שפסק כאביי שאין עימור אלא בגידולי קרקע, היינו מן התורה, אבל מדרבנן אכתי אסור.
ח] דוגמא נוספת ושניה לעימור בדברים שאינם גידולי קרקע ומ״מ חשיב עימור מדרבנן ב"מקום גידולו" הוא באסיפת ביצים מן הלול באופן שהוטלו הביצים לפני שבת שאין בהן משום מוקצה, והדין הוא דמותר לקחת בכל פעם ביצה אחת ולאוכלה, אבל אסור לאסוף שתים ושלש ביצים דומיא דלאסוף מלח ממשרפות המלח, כן מפורש בספר יראים ובאור זרוע במלאכת מעמר.
בדין אסיפת פירות שנפלו בבית או בחצר
ט] להאמור עולה דכדי להתחייב משום "מלאכת מעמר" מן התורה בעינן תרתי, חדא שיהא גידולי קרקע ועוד שיהא דוקא במקום גידולם, אלא שחכמים אסרו גם בדברים שאינם גידולי קרקע אם זהו מקום התהוותם כמו לאסוף מלח ממשרפות המלח או לאסוף ביצים מתוך הלול.
מעתה אסיפת פירות שנפלו בבית או בחצר בשבת מותרים לגמרי בין בגידולי קרקע בין בשאינם גידולי קרקע, כמבואר במשנה ברורה סימן ש״מ ס״ק ל״ז, וטעם ההיתר בזה מפני שלא יבואו אינשי לטעות ולהתיר אף במקום גידולן, דמקום במקום לא מיחלף לאינשי.
ברם גם לאסוף פירות שנפלו בבית או בחצר שכתבנו להתיר לאספם היינו דוקא כשנפלו במקום אחד, אבל אם נתפזרו במרוחק זה מזה אסרו חכמים לאוספם לתוך ארגז, קופה, או סל, כפי שרגילים לאסוף פירות מן השדה מטעם אחר לגמרי, והוא מדין "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", ברייתא שבת קמ״ג ב׳, ושו״ע סימן של״ה סעי׳ ה׳ ובמשנה ברורה שם.
ונכון להחמיר גם שלא לאוספם ולהניחם בדרך שאינה רגילה כגון להניחם בחיקו או בבגדו כיון שיש פוסקים המחמירים אף בזה, אלא יאסוף מעט מעט ויאכל, כן מסקנת הביאור הלכה סוף סימן של״ה.
י] ונסתפקו הלומדים מהו "שיעור המרחק" בין הפירות שנתפזרו כדי שיהא אסור משום "עובדין דחול" כשמקבצן ונותנן לתוך הסל, והנה לפניכם מה שסתם השו״ע בזה בסימן של״ה סעי׳ ה׳ שכתב נתפזרו לו פירות בחצר "אחד הנה ואחד הנה" מלקט מעט מעט ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כו׳, וגם במשנה ברורה לא נתפרש בזה מידי, וצ״ע.
לכן יש לחפש ולעי׳ בפוסקים אם נמצא איזה גדר מסוים לאמוד נכון את "שיעור המרחק": והנה החיי אדם הל׳ שבת כלל י״ג הוסיף על השו״ע כמה מילים וז״ל אבל אם נתפזר "אחד הנה ואחד הנה" אסור לקבצם לתוך הסל דהוי עובדא דחול ד״איכא טירחא יתירה" כו׳, משמע ששטח המרחק יקבע לפי גודל הטירחא שיש בדבר, וכן נראה מלשון הלבוש.
אבל עדיין גם זה לא מוגדר היטב וכל הצורך מהו השיעור ומהו רמת הטירחא.
יא] בדין מה שנוהגים העולם לזרוק על חתן גם מ"גידולי קרקע" בבית הכנסת: לפי האמור יש להעיר על מה שיש נוהגין בשבת לאחר שהחתן עולה לתורה לזרוק עליו בוטני״ם וכל כיוצא בזה מגידולי קרקע, והם מתפזרים "אחד הנה ואחד הנה" והילדים אוספים ומלקטים כמה וכמה כדי להניחן יחד בתוך שקית, ולא ראינו מי שהעיר לחוש לדבר, וצ״ע.
ונראה ליישב באחד מתרי אנפי, או דאין בזה משום איסור "עובדין דחול" כיון שאין בזה משום טירחא יתירא, ובפרט לפי המנהג שאין אחד הילדים אוסף הכל אליו, אלא כל תינוק תופס ואוסף מה שזרקו לפניו בשטח קטן, ואין בזה משום טירחא האסורה, דוגמא לדבר הם דברי המשנה ברורה בסימן ש״ט סקי״א בשם התו״ש, עי״ש.
עוד היה נראה ליישב עפ״י מה שהביא הא״ר בשם המלבושי יו״ט בסימן תרס״ט ליישב מה שמצא כתוב על קלף, שרבינו בחיי כתב למחות לזרוק פירות לנערים, אבל יש במדרש שזה היה אומר המן ג״כ למלך על היהודים א״כ מנהג קדמונים הוא, וביאר הבאר היטב שם דכונת הקושיא היא איך התירו "בשמחת תורה" את המנהג לפזר פירות והבנים מלקטים ונותנים לסלים ולקופות, ותירץ דכיון שמשום שמחה עושין לא הקפידו, ע״כ.
לפי״ז יש ליישב דה״נ משום שמחת חתן לא הקפידו בזה, והמשנה ברורה לא העתיק דין זה, ויש לברר בזה.
מעתה אסיפת פירות שנפלו בבית או בחצר בשבת מותרים לגמרי בין בגידולי קרקע בין בשאינם גידולי קרקע, כמבואר במשנה ברורה סימן ש״מ ס״ק ל״ז, וטעם ההיתר בזה מפני שלא יבואו אינשי לטעות ולהתיר אף במקום גידולן, דמקום במקום לא מיחלף לאינשי.
ברם גם לאסוף פירות שנפלו בבית או בחצר שכתבנו להתיר לאספם היינו דוקא כשנפלו במקום אחד, אבל אם נתפזרו במרוחק זה מזה אסרו חכמים לאוספם לתוך ארגז, קופה, או סל, כפי שרגילים לאסוף פירות מן השדה מטעם אחר לגמרי, והוא מדין "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", ברייתא שבת קמ״ג ב׳, ושו״ע סימן של״ה סעי׳ ה׳ ובמשנה ברורה שם.
ונכון להחמיר גם שלא לאוספם ולהניחם בדרך שאינה רגילה כגון להניחם בחיקו או בבגדו כיון שיש פוסקים המחמירים אף בזה, אלא יאסוף מעט מעט ויאכל, כן מסקנת הביאור הלכה סוף סימן של״ה.
י] ונסתפקו הלומדים מהו "שיעור המרחק" בין הפירות שנתפזרו כדי שיהא אסור משום "עובדין דחול" כשמקבצן ונותנן לתוך הסל, והנה לפניכם מה שסתם השו״ע בזה בסימן של״ה סעי׳ ה׳ שכתב נתפזרו לו פירות בחצר "אחד הנה ואחד הנה" מלקט מעט מעט ואוכל ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כו׳, וגם במשנה ברורה לא נתפרש בזה מידי, וצ״ע.
לכן יש לחפש ולעי׳ בפוסקים אם נמצא איזה גדר מסוים לאמוד נכון את "שיעור המרחק": והנה החיי אדם הל׳ שבת כלל י״ג הוסיף על השו״ע כמה מילים וז״ל אבל אם נתפזר "אחד הנה ואחד הנה" אסור לקבצם לתוך הסל דהוי עובדא דחול ד״איכא טירחא יתירה" כו׳, משמע ששטח המרחק יקבע לפי גודל הטירחא שיש בדבר, וכן נראה מלשון הלבוש.
אבל עדיין גם זה לא מוגדר היטב וכל הצורך מהו השיעור ומהו רמת הטירחא.
יא] בדין מה שנוהגים העולם לזרוק על חתן גם מ"גידולי קרקע" בבית הכנסת: לפי האמור יש להעיר על מה שיש נוהגין בשבת לאחר שהחתן עולה לתורה לזרוק עליו בוטני״ם וכל כיוצא בזה מגידולי קרקע, והם מתפזרים "אחד הנה ואחד הנה" והילדים אוספים ומלקטים כמה וכמה כדי להניחן יחד בתוך שקית, ולא ראינו מי שהעיר לחוש לדבר, וצ״ע.
ונראה ליישב באחד מתרי אנפי, או דאין בזה משום איסור "עובדין דחול" כיון שאין בזה משום טירחא יתירא, ובפרט לפי המנהג שאין אחד הילדים אוסף הכל אליו, אלא כל תינוק תופס ואוסף מה שזרקו לפניו בשטח קטן, ואין בזה משום טירחא האסורה, דוגמא לדבר הם דברי המשנה ברורה בסימן ש״ט סקי״א בשם התו״ש, עי״ש.
עוד היה נראה ליישב עפ״י מה שהביא הא״ר בשם המלבושי יו״ט בסימן תרס״ט ליישב מה שמצא כתוב על קלף, שרבינו בחיי כתב למחות לזרוק פירות לנערים, אבל יש במדרש שזה היה אומר המן ג״כ למלך על היהודים א״כ מנהג קדמונים הוא, וביאר הבאר היטב שם דכונת הקושיא היא איך התירו "בשמחת תורה" את המנהג לפזר פירות והבנים מלקטים ונותנים לסלים ולקופות, ותירץ דכיון שמשום שמחה עושין לא הקפידו, ע״כ.
לפי״ז יש ליישב דה״נ משום שמחת חתן לא הקפידו בזה, והמשנה ברורה לא העתיק דין זה, ויש לברר בזה.
בדין סוגי תפזורת אחרים שאינם גידולי קרקע שנתפזרו על הרצפה בבית או בחצר
יב] בדין כלים וצעצועי ילדים או בגדים וכל כיוצא בזה המצוי בכל בית היה נראה דאפי׳ אם הם מפוזרים בשטח נרחב שצריך לילך אנה ואנה בחדר כדי לאסוף את כולם, מ״מ לא שמענו שיהא נכון להעיר או להמנע מלאוספם בשבת.
ואם תאמר בשלמא אם הטעם בברייתא ששנינו שבת קמ״ג ב׳ "נתפזרו לו פירות בחצר מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" הוא משום "לתא דמעמר" כדמשמע מלשון הרמב״ם פרק כ״א מה׳ שבת הי״א ניחא מה שאנו באים לחלק בין "אסיפת תפזורת נרחבת" בגידולי קרקע לשאינם גידולי קרקע, אבל אם הטעם משום "טירחא" כמו שהבאנו בשם הלבוש והחיי אדם א״כ מה לי גידולי קרקע מה לי שאין גידולי קרקע, ברם עדיין אנו מחוייבין לדקדק את לשון השו״ע והפוסקים דמיירי דוקא גבי "פירות" שנתפזרו ולא בשאר דברים.
וכנראה דקבעו חכמים את האיסור לאסוף פירות בבית או בחצר כדי ש״לא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" הכונה מפני שיש לפעולה זו דמיון מסוים לעימור שנעשה בחול - בשדה, לכן הכלל בזה הוא דוקא ב״גידולי קרקע שנתפזרו כשהם בצורתם הטבעית כמו פירות וירקות אסור משום טירחא, אבל לא בגידולי קרקע שנשתנו מצורתם הטבעית, וכל שכן שלא בדברים שאינם כלל גידולי קרקע כמו בצעצועים וכלים ובגדים.
בדין לאסוף ספרים לערימה ע״ג שולחן בשבת
יג] יש להעיר על הכתוב בספר דינים והנהגות פי״ג אות כ״ח וזה לשונו כשהיו מתאספים ספרים על השולחן לא היה מחזירם למקומם בשבת ואמר שהוא משום "לתא דמעמר" ואף שמן הדין אין לאסור ויש מי שאומר שאמר לו משום טירחא, ע״כ.
כונת מי שמסר הטעם משום "לתא דמעמר" היה סבור שאפשר להחשיב גם ספרים כ"גידולי קרקע" מחמת שהנייר עשוי מחתיכות עצים דקים, וע״י שאדם אוסף ספרים לערימה אחת או כדי להחזירם לארון, הרי יש בזה משום "לתא דמעמר".
ברם גם אם כנים הדברים להחשיב ספרים כ"גידולי קרקע" אע״פ שיש בזה חידוש גדול מאחר שהשתנו לגמרי מצורתן הטבעית שגדלו, אכתי לא נראה "זה הטעם" מדוקדק כלל, שהרי גם בגידולי קרקע צריך שהאסיפה תהא דוקא במקום גידולו, אבל שלא במקום גידולו אף איסורא דרבנן ליכא כמו שהבאנו לעיל מפורש במשנה ברורה סימן ש״מ ס״ק ל״ז.
לכן נראה עיקר הטעם "משום טירחא" ולא משום לתא דמעמר, והרציתי הדברים בפני בעל החו״ב זללה״ה והסכים לזה, אבל בין כך ובין כך לא ראיתי מעולם שנהרו בזה הלכה למעשה בבית בעל החו״ב זללה״ה.
ולסיום: יש לציין מהו טעם ההיתר שנוהגין בכל בית לאסוף תפזורת בשבת ע״י שמכבדין את רצפת הבית מן הלכלוכים לערימה אחת ואח״כ משליכין אותן לאשפה, מפני שפעולה זו אינה שייכת כלל לסרך מלאכת מעמר וגם לא לענין טירחא, כיון שכל ענין האיסוף אינו לתועלת עצמו שלו - או עצמו של החפצים שלא יהיו מפוזרין, אלא כדי לסדר ולתקן את הבית לצורך שבת, לכן מותר אף לכתחילה, וגם אין בזה משום טלטול מוקצה דחשיבי "טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", ואין כאן המקום להאריך בדין זה.
&
שאלה גדולה לעיון: איתא בגמ׳ שבת קכ״ז א׳ ת״ש דאמר רבה אמר רבי חייא פעם אחת הלך רבי [בשבת] למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה, ור״י א״ר הושעיא פעם אחת הלך רבי חייא [בשבת] למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי חייא כל השדה כולה כו׳, איך עברו לכאורה על איסור מעמר?
מתלמיד חכם אחד