מאמר מחשבה חיבור פנימי לסיפור יציאת מצרים ע''י התבוננות ביצירת עם ישראל בצאתם ממצרים

א. הבעיה – חוסר קשר פנימי לסיפור יציאת מצרים​

עובדה היא[1] שבעמדינו לקראת המצוות הקשורים ליציאת מצרים שזה כולל חלק ניכר ממצוות התורה, הננו נפגשים בתחושת ניכור, רובינו לא מתחברים באמת בקשר טבעי לסיפור של יציאת מצרים, להרגיש שזה משהו ששייך לנו ושאנו חלק מהסיפור הזה, ואם כי בהחלט נכון שאחרי מאמצים שונים מצליחים ליצור איזשהו קשר ליצי''מ, עדיין חסר ההרגש הפשוט שהסיפור הוא בעצם הסיפור שלנו.

לדעתי אין הדבר תלוי בחוסר פנימיות או חוסר חיבור לרוחניות, כמדומני שלא חסר התחברות לדברים רוחניים שונים, ולדעתי הבעיה תלויה בצורת החיים שלנו לא שלא יודעים, לא שלא מאמינים, אנחנו פשוט לא מוצאים את זה בחיים שלנו וזה לא רלוונטי.
​

ב. צורת החיים שלנו כיחידים לעומת צורת החיים של פעם כציבור​

העולם[2] המערבי שבה אנחנו חיים הוא – בניגוד לדורות קודמים - עולם של אינדיבידואלי, כל אחד חי לעצמו, וזה בא לידי ביטוי בכל מיני צורות החל מאי הדזהות במדינה במשפחה בהתקדשות האינדיבידואלי על פני הנבחרים הממשלה וכו', באופן כללי ניתן להגדיר שבעולם המערב לא קיים עם ומדינה, וכל מה שקיים בדברים אלו אינם אלא היכי תמצא לסדר מדיני, שלא יעשה מצב של איש את רעהו חיים בלעהו, וגם השוטרים ושאר הפעילים לממסדי הממשלה אינם עובדים כ''א לפרנסתם ולא משום נאמנות לעם ומדינה, כל זה הוא ההיפך הגמור מן העולם של פעם בה היו העם – המולדת – המשפחה וכו' החיים של כל איכור פשוט ושיכור, וכמו שהיה במציאות שאלפים ורבבות היו מוכנים באמת למות למען המולדת שלהם על אף שלא חיו בה חיים טובים, זה פשוט היה חלק מהמציאות.

וכמובן צורת החיים הכללי משפיע באופן אוטומטי גם על צורת החיים שלנו, ובעוד שבדורות קודמים היה באופן כללי לבני ישראל הזדהות עמוקה עם העם בין העם של ההוה ובין עם העם של העבר, צא ולמד מבתי המדרשות של לפני שלש מאות שנה איך שהיה בית הכנסת א' בעיר שנבנה באיחוד ע''י כלל תושבי העיר וכ''א היה בה שותף פעיל, כ''א הרגיש א''ע חלק מבית הכנסת מהקהילה וכו', וכן בכלליות לעם היהודי ומזה הגיע גם הזדהות עם סיפור יציאת מצרים, עם חורבן ביהמ''ק שזה החורבן של העם שלנו זה נטילת הפאר שלנו.

בהזדמנויות שונות אנחנו אומרים קינות שונים שנתחברו על צרות שונות שפקדו את עם ישראל, כמובן שלנו אין שום הזדהות עם הדברים ובקושי אנחנו מצליחים לאומרם ברצינות, אבל הם לא ניתקנו אלא ע''י הציבור של פעם שבאמת הטרגדיות של קהילות אלו היה הטרגדיה שלהם בגלל שזה העם שלהם, והם רצו להגיד קינות ולבכות על זה[3], - זה שוב מבטא החילוק המהותי שבין העולם שלנו לעולם שלהם.

כחלק מן התופעה הזאת לא רק שדברים שבאמת לא כ''כ שייכים אלינו אנחנו לא מתחברים אלא גם דברים שבעצם הם כן קשורים לנו כיון שאין אנו מוצאים אותם בתוך החיים שלנו אין לנו חיבור אליהם, והסיבה שזה לא בחיים שלנו הוא בגלל הסיבה הנז', וכמו שאם יבוא מישהו ויחדש לי איזשהו סיפור נס נפלא שקרה לסבא שלי לפני אלף שנה, נס של שידוד מערכות הטבע ביד חזקה, אפי' שזה צודק שלולי נס זה לא הייתי קיים היום לא הייתי מתרגש כ''כ כי אני לא מוצא את זה בחיים שלי, וכמו''כ אין אני עושה יום הודאה ליום שבו ניצל הסבא שלי מהגיטאות אפי' שאם לא הוציא ד' את אבותינו משם הרי אנו וכו', כך גם הסיפור של יציאת מצרים לא מדברת אלי[4].

נמצינו למדין שכדי שנרגיש תחושת חיבור אמיתי לסיפור של יצי''מ אנחנו צריכין למצוא את זה בחיים שלנו, שבאופן כזה זה חודר גם לצורת החיים שלנו היום.
​

ג. יצי''מ כלידת עם ישראל​

ובאמת סיפור יציאת מצרים הוא לא רק נמצא בחיים שלנו אלא שכל החיים שלנו בנויים על יציאת מצרים, ולא רק על החלק הזה של אילו לא הוציא הקב''ה את אבותינו ממצרים וכו', שאת החלק הזה קשה לנו להרגיש כנ''ל, אלא יש עוד חלק ביצי''מ שאותה אנחנו יכולים לחוות יום יום, ועל קצה המזלג: יצי''מ הוא הסיפור של היהדות שלנו, של הקשר שלנו עם הקב''ה (ויתבאר בס''ד מהמקורות מהמקראות והראשונים ז''ל בהמשך דברינו), ובכן כמו שביכולת כ''א להתחבר לשבועות למתן תורה בגלל שזה היו''ט של התורה שהיא הדבר הכי מרכזי בחיים שלנו, באותה קנה מידה יכולים להתחבר גם לחג המצות וליצי''מ.

התהוותה של עם ישראל מתחילה במצרים, בספר בראשית עדיין אין עם ישראל, יש את האבות הקדושים וצאצאיהם, כאשר ירד יעקב למצרים לא ירד עם אלא ירדו הוא ובניו, וגם אחרי מותו עדיין לא מוזכר בתורה השם עם בני ישראל אלא 'ובני ישראל' פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א' ז') ומיד אחרי זה בהתחלת שעבוד מצרים כבר הוזכר בדברי פרעה הנה 'עם בני ישראל' רב ועצום ממנו.

ותחילת התייחסותו של הקב''ה לכלל ישראל כעמו הוא ביציאתם ממצרים, במראה הסנה (שזה ראשית צמיחת גאולת מצרים) הקב''ה כביכול מציג א''ע בפני כלל ישראל, מרע''ה שאל ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג' י''ג), כי טרם ידעו בני ישראל מהמציאות הזאת של הקב''ה ועמו, כי על אף שבודאי ידעו על אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב אבל כשהוא מתגלה כאלוקי ישראל ועומד לישע אותם זה דבר חדש אצלם והם ישאלו מה שמו, והקב''ה כביכול עונה להם ומציג א''ע, וכן בהמשך הקב''ה פונה לעם ישראל בנוסח שמודיע להם העובדה לכן אמור לבני ישראל אני ד' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ד' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' ונתתי אותה לכם מורשה אני ד' (שמות ו' ו-ח), הפעם הראשונה שמופיע בתוה''ק ובהיסטוריה הביטוי הנפלא 'בני בכורי ישראל' (שמות ד' כ''ב) זה גם בפני' אל פרעה, וכן הלאה.

ועד''ז אפשר להבין מה שמוזכר פעמים רבות בתוה''ק אני ד''א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (בכל מיני נוסחאות ובהקשרים רבים) בגלל שביצי''מ התהווה מציאות הזאת של ד' אלוקיכם, ד' נעשה אלוקינו ואנחנו העם שלו, זו ההתייחסות הראשונה בקשר כזה.

בקרא (ישעיהו מ''ג כ''א) עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו - בפשטות לשון זה 'יצרתי' מחודשת היא, ויותר הולל''מ עם זו 'לקחתי' לי, שיותר מתאים להתבטא בלשון בחירה או לקיחה שמתוך כל העמים בחר בנו הקב''ה להיות לו לעם סגולתו, אבל בפסוק זה מבואר שזה לא היה כך שמקודם היה עם ואחרי זה בחר בהם הקב''ה, אלא שמתחילת יצירתם היתה הכוונה כדי שיספרו תהילתו[5].

ובאמת נתייחדה בזה כלל ישראל מכל שאר האומות שתחילת התהוותם היה ע''י השי''ת ובנסים גדולים ועצומים, והיתה יצירה להדיא[6] של הקב''ה, שקודם יציאת ממצרים עדיין לא היתה להם קיום כעם, שרק נעשו אומה בתחילת שעבודם ובמשך שנות שעבודם הרי הדבר פשוט שלא יקרא לזה אומה, נמצא שהקב''ה 'יצר' את עם ישראל במטרה של קבלת התורה ותהלתי יספרו בשעת יצי''מ.
​

ה. למעשה​

כאשר מספרים ביצי''מ מתוך הסתכלות זו שזה הסיפור שהקב''ה לקח אותנו ממצרים ולקח אותנו לעמו ונחלתו זה הרבה יותר קל להתחבר מאשר לנסים גרידא גדולים ככל שלא יהיו, זה הסיפור של אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, זה הסיפור של מתן תורה ועוד יותר שהרי אנחנו עם ד' גם בלי המתנה המיוחדת של נתינת התורה, והא דא''ל הקב''ה למשה לומר לפרעה בני בכורי ישראל היה עוד לפני מתן תורה[7] וא''כ זה התחלת הסיפור של עם ישראל.

במאמר הבא בס''ד – בד' הראשונים ז''ל בענין המחוייבת לעבוד''ה מצד יצי''מ והסתכלות אקטואלי על זה.
​

---

[1] הדברים הבאים הנכתבים בשפה של קביעת עובדה הם כמובן לא משקפים אלא את עולמו של הפעוט הכותב והאופן שהוא רואה את פני הדברים, ותו לא מידי.
[2] יסוד זה שמעתי מהג''ר אליהו מאיר פייבלזון שליט''א בהקשר אחר.
[3] ואין לומר דהחילוק הוא פשוט בגלל המרחק הגדול שבין הדורות, שהרי גם קינות על השואה לכאו' לא ידבר לדור הצעיר שלא עברו את זה בעצמם או עכ''פ אבותיהם.
[4] וניתן להיאמר שבגלל חוסר חיבור הזה אנשים בורחים לכל מיני עגלי פינות במקום עצם הסיפור של יצי''מ, כגון לגילוי השכינה שבליל הסדר להעת רצון שבאמירת 'ונצעק' או לחילופין לשתי דינים בד' כוסות, ואם כי כל אלו הם חשובים מאוד מפספסים את עיקר החג שזה הסיפור של יצי''מ.
[5] ואמנם הקב''ה שאל את כלל ישראל האם הם מוכנים לקבל התורה (כמבואר בגמ' ?) ובפשטות גם היה להם בחירה, אבל בכל זאת אי''ז סותר שתחילת יצירתם היתה כדי לקבל את התורה, וזה היה כל סיבת יציאתם ממצרים (כמבואר כבר במראה הסנה בהוצאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה – שמות ג' יב', ובעוד פסוקים רבים לאורך כל התנ''ך), ואולי זה בכלל שאלת הידיעה והבחירה וצ''ע.
[6] שכן הקב''ה מסבב כל הסיבות אבל לא באופן ישיר.
[7] ומצינו כי בחר השי''ת באבותינו גם לפני מתן תורה ובודאי אין בחירה זו שייכת ל'קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתה' אלא שיש משמעות של בחירה גם בלי התורה, והבחירה בנו כעמו היה כבר ביצי''מ.​

 

[ולא כלום]

אשמח לכל תגובה ובפרט לביקורת