ישנה מעלה לדברים המפורשים בתורה, מאלו הנדרשים ממנה! - בפרשה

[גרינפלד]

א. פסק השו"ע (סי' ת"ע ס"א): הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם. ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה. (ואין המנהג כן) (מהרי"ל).
וביאר הגר"ז הטעם שאין נוהגים כן, כי אמנם הבכורות הנקבות גם מתו במכה, אבל אי"ז מפורש בתורה. [ועי' ביאור הגר"א טעם נוסף].

ב. במשנה פסחים סוף פ"ב שנינו שמותר לסוך ולהטביל את הפסח במי פירות, כיון שאינו מבשלו בהם.
וברמב"ם כתב שבמים אסור אפי' להטביל; וביאר המאירי, שכיון שאיסור הבישול במים מפורש בתורה - גזרו בזה, [משא"כ משקים הוא רק מדרשא "ובשל מבושל"].

ג. כתב הריטב"א בריש מסכת פסחים שאמנם מן התורה די בכך שביטל את החמץ - מ"מ לכתחילה צריך לבדוק ולבער מהבית, כי כן משמעות הלשון "תשביתו" [וזה חידוש בריטב"א שמשמע שזה מדאורייתא, כי בכל מקום נוקט הריטב"א שאין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא - עי' בדבריו סוכה י"א ב' גבי זה קלי ואנווהו; ובמגילה כ' א' גבי להשמיע לאזנו].

ד. כתב בחיי אדם (כלל קי"ט סעיף י"ח) בשם החק יעקב (סימן תל"ו ס"ק י"ז) אע"ג שבודק הכיסים ובתי ידים, מכל מקום מדכתיב תשביתו שאור מבתיכם, משמע דעיקר מצוה הוא לבער מביתו. ולכן היוצא מבית נכרי תוך שלשים יום, שמעיקר הדין פטור מבדיקה - מ"מ אם לא יהא בשום בית בפסח חייב לבער בית הנכרי.
וכתב בס' מגן האלף (סי' תל"ו סק"ט) דעפי"ז אין לברך אבדיקת כיסים לחוד [מיהו יש חולקים].

ה. כתב המג"א (סי' תע"ה סק"ד): אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד.
וביאר הגרי"פ פערלא [מובא במקראי קודש] שמכיון שלגבי אבר מן החי -שחידוש הוא- חייבים רק על בליעה כאחד, כי זה עיקר משמעות אכילה - ה"ה לגבי מצה, לכתחילה צריך לקיים את הלשון "תאכלו", ורק בדיעבד מועיל צירוף תוך כדי אכילת פרס שהתחדש בהלכה למשה בסיני.

ו. המהרי"ל מקשה מדוע תיקנו לאכול את הפסח אחרון, לדעת הירושלמי שהוא כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, והלא בחגיגה לפי בן תימא ג"כ יש איסור שבירת עצם.
ותירץ, שבפסח מפורש בתורה.

ז. אפשר שהנה שיטת החינוך ש"והגדת לבנך" הוא לאו דווקא, וה"ה כל בריה, יתכן שמ"מ יש מעליותא מדאורייתא בבנו, כיון שהוא מפורש בתורה; וכן משמע קצת מהדין שחכם בנו שואלו.​

 

[שלום הלוי]

גם לגבי שבועה מבואר כן, עיין בר"ן בנדרים (ח, א): "הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד".

 

[גרינפלד]

וברמב"ם

צ"ל: ובמאירי.

וביאר המאירי,

צ"ל: בקול הרמ"ז על המשניות.

ועי' רמב"ם פ"ח מקרבן פסח.

 

[חכימא]

באמת הוא גמרא מפורשת בפרק השולח לענין יציאה בשן ועין, עיין שם מ"ב ב'.

 

[גרינפלד]

באמת הוא גמרא מפורשת בפרק השולח לענין יציאה בשן ועין, עיין שם מ"ב ב'.

כדבריך מבואר בגר"א ובתשובות הרשב"א כמדומה.
אכן תוס' שם פירשו בשם ר"ת שהכוונה שזה לא ידוע לאנשים.

 

[גרינפלד]

ועי'

מדוע החמירו מאוד ביין שנגע בו גוי? | פורום אוצר התורה

 

[שי למורא]

בתוס' יומא לד: ד"ה רבי אומר, דכתבו שם - אהא דנחלקו רבי וחכמים, אי דין נסכים עיקרן נאמרו על תמיד של שחר, וגמר ערבית משחרית, או על תמיד של בין הערבים, וגמר שחרית מערבית, - וז"ל 'נ"ל דאיכא בינייהו ציבור שלא היה להם נסכים אלא לאחד מהן, למ"ד דגמר של ערבית משל שחרית, א"כ שחרית עיקר, ויקריבם שחרית, ולמ"ד גמר שחרית מערבית, יקריבום ערבית' עכ"ל, הרי מבואר לכאורה ג"כ כנ"ל.

 

[שי למורא]

עוד הוכחה לזה ראיתי בספר זמנים בהלכה, דמוכיח כן מהא דכתב המרדכי במגילה דף כ. בשם הראבי"ה, וז"ל אין קורין את המגילה וכו' עד הנץ החמה, נראה לראבי"ה, דהני מילי בהנהו דכתיב בהו ביום בהדיא, אבל ציצית לא כתב ביה יום בהדיא, אלא וראיתם אותו, בראייה תליא מילתא, ומעמוד השחר שרי לכתחלה עכ"ל, מבואר מדבריו דרק מצוה דכתיבא ביה ביום, צריך לקיימו לכתחילה רק מהנץ החמה, ולכאורה צ"ב בטעמא דמילתא, ואפשר לומר דהביאור בזה הוא עפ"י יסוד הנ"ל פירוש מילת 'יום' היינו מהנץ החמה, אלא דבגמרא שם דרשינן מילפותא דגם מעלות השחר יצא, וכיון דאינו כתיבא להדיא בתורה, לכן לכתחלה א"א לקיים המצוה אחרי עלות השחר לפני נץ החמה.
ובקונטרס דברי סופרים סי' א' להגרא"ו ז"ל, הביא עוד כמה הוכחות לזה, א, מהא דכתבו התוס' ביבמות ז: ד"ה ואמר עולא 'וא"ת וכיון דשמה ביאה, ואפילו הכא שרי מקצתו, כיון דאי אפשר בענין אחר, א"כ כולו נמי לישתרי, וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא, אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא, אלא מהקישא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת' עכ"ל, ב, ועוד מוכיח מהמשנה בזבחים ריש פרק עשירי, 'חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד', ועי' שם בתוס' יו"ט דאע"ג דבאשם גם צריך יסוד, צריך לדחוק דתנא קחשיב צד ריבוי מה שנאמר בפירוש, ממה שנלמד בלמוד בעלמא.