תשרי כ"ה תשרי - יום פטירת רבי אברהם גנחובסקי (1 צופה)

[גרינפלד]

סיפר הרה"ח ר' מרדכי קירמלובסקי שליט"א: "לפני מספר שנים נכנסתי לגביר בחוץ לארץ בשמו של הגר"א גניחובסקי זצ"ל להתרימו למפעלי טהרת המשפחה שעמדו בראשותו. אולם הגביר הנכבד אמר שאינו רוצה לתת מאומה למפעליו של רבי אברהם כיוון שהיו לו הפסדים עצומים בגלל רבי אברהם. ואף על פי שמחל לו על הפסדו, הוא מרגיש שכבר נתן לו דיו.

מה אירע? לפני זמן מה בא אדם אחד וביקש ממנו הלוואה גדולה בסך שלוש מאות אלף דולר, ובידו מכתב מרבי אברהם החתום עליו כערב, שאם הלווה לא ישלם, הוא יפרע את החוב. ולבסוף אותו האיש לא סילק את החוב. אמנם משום כבודו של הגר"א גניחובסקי לא ביקש ממנו לפרוע בתור ערב ומחל לו, אבל להוסיף לתת אינו מעוניין.

כאשר חזר ר' מרדכי סיפר להגר"א גניחובסקי את הדבר, ורבי אברהם הגיב בשתיקה. לימים נזקק הגר"א גניחובסקי לטובה כלשהי מר' מרדכי, ניצל הוא את הזדמנות והפציר בו שיספר לו מה קרה בסיפור ההלוואה. ורבי אברהם גילה לו שהחתימה היתה מזויפת ומעולם לא חתם על ערבות זו, ממילא אין לו כל צורך לשלם. אלא שלא הודיע זאת לגביר כי מה תועלת לספר לו על כך, אחרי שכבר מחל לו? והרי זה סתם לשון הרע.

המשיך ר' מרדכי וסיפר, ששאל את הגר"א גניחובסקי שאולי כדאי לספר לגביר את האמת, כדי לטהר את שמו ובכדי שימשיך לתרום לארגון 'טהרת המשפחה' כדרכו. אמר הגר"א שדבר זה צריך לשאול את מרן בעל ה"אילת השחר".

ואכן הציעו את השאלה לפניו (ע"י הגרמ"י שניידר שליט"א), ולאחר שהרהר בזה השיב, שאינו רואה שום היתר לדבר לשון הרע בשביל לקבל תרומה ('אגן הסהר', עמ' 310).

יודגש שהמדובר היה על תרומה בעלת ערך רוחני והצלה שאין ערוך לה, אבל ערך חשוב זה אינו דוחה איסור לשון הרע על אותו יהודי רע מעללים ששלח ידו בזיוף חתימת הזולת.​

 

[גרינפלד]

ישנה תמונה מפורסמת, שמאחוריה סיפור לא מספיק מוכר. זוהי תמונה משונה משהו, בה נראה גאון מפורסם 'יושב' על סולם, מחוץ לדירה בקומה הראשונה של בנין מגורים ברחוב אבטליון בבני ברק. אולי צריך לחזור שנית על התיאור כדי להבין: בנין מגורים פשוט למראה, שבחזיתו, בקומה הראשונה, על סולם, מחוץ לחלון, יושבת דמות נערצת…

הסיפור מאחורי התמונה המשונה, הוא סיפור מפעים ומדהים, המלמד על פסגות של פשטות וענווה, צניעות ושפלות רוח, שהגיע אליהם אותו גאון עולם. וזה דבר המעשה:

היה זה עוד ערב סתמי. הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל הוגה בתורה בסלון ביתו, כאשר החלון פתוח ורוח ערב נעימה נכנסת בעדו. לפתע, הבחין כי הוא שומע קול בכי הולך ומתחזק, עם הזמן טון היבבות הלך וגבר…

רבי אברהם לא מסובב את ראשו, גם לא סוגר את החלון… ההיפך, הוא סוגר את הגמרא, ויורד לרחוב, לבדוק מהיכן מגיע קול הבכי. הוא הולך בעקבות הקול, ומגיע לחלון של דירה בקומה הראשונה, כאשר מבעד לחלון הוא מבחין בכמה ילדים קטנים, המשוטטים בבית לבדם ובוכים בכי תמרורים…

רבי אברהם ממתין קמעא, בודק כה וכה, נוקש בדלת, עד שהוא מגלה כי אין איש בבית, מלבד הילדים. ההורים יצאו ונעלו את הדלת, לתומם היו בטוחים כי הילדים ישנים שנת ישרים, אך הם התעוררו ונבהלו לגלות את עצמם לבד ברחבי הבית הגדול…

רבי אברהם מבין את המצב, ואינו מתבלבל לרגע. הוא חוזר לרחוב, ובזריזות סוחב מביתו סולם גדול, ומטפס עליו כמו עלם צעיר, מקפץ במהירות בעזרת ניתורים על המזגנים והמעקות, ומגיע לחלון הסלון. הוא מטיב את ישיבתו במרומי הסולם – מול החלון, מגיש לילדים ממתק אותו שלחה עמו הרבנית, ופונה לילדים ברכות:

'בואו תשבו על הספה עד שאבא ואמא יחזרו', אומר הרב בקול נוסך רוגע, 'ואל תפחדו, הנה אני כאן שומר עליכם… אתם רוצים סיפורים או שירים?'

'סיפורים, אבל מעניינים ולא מפחידים. בסדר?'

'בטח,' מחייך רבי אברהם, 'בואו, שבו ברוגע ואני אספר לכם סיפורים יפים על גדולי ישראל…' – – –

הטיבו הבנים את כיפת השינה הלבנה שלראשם, חלקם גם גררו את הכרית והשמיכה לספה שבסלון, והתיישבו עליה ברוגע. ורבי אברהם, כפי שהבטיח, יושב על הסולם מחוץ לחלון הסלון, ומספר להם מעשה בהלל הזקן…

כך, שעה ארוכה, עד שההורים הואילו לשוב הביתה, ונשימתם נעתקה למראה השמרטף הנערץ!

הצלם שתפס בעדשתו את התמונה, אולי הרויח תמונה נדירה, משונה משהו, שמרתקת את כל רואיה, ואם גם ברצונכם ליהנות ממנה – תוכלו למוצאה, יחד עם הסיפור המלא לפרטיו, בספר 'ויאמר הנני' בעמוד 29. אנו הרווחנו מסר לחיים:

רבי אברהם מעולם לא בזבז דקה מסדר יומו. בגילו המבוגר, גם טיפוס על סולמות לא היה תחום הצטיינותו… ובכל זאת – – –

רבבות שעות תורה, אלפי דפי גמרא, גאונות מופלגת ועמקות בלתי רגילה – עמדו על הסולם, נחו מחוץ לסלון באותו ערב. ראש ישיבה נערץ, מנהיג דגול לתלמידיו, גאון שכל התורה גלויה לפניו – ישב כמו גנב מחוץ לחלון, וסיפר סיפור ממש כמו בכיתה א'…

מתברר, כי כדי לגדול בתורה – יש לשלב גדלות במידות טובות, בענווה ושפלות רוח. גם אם זה לא הכי נוח לגרור סולם, ובוודאי לא מכובד כראוי למעמדו של גאון מפורסם, אבל אם זה מה שנדרש כדי להרגיע ילדים בוכים, אם זה מה שצריך לעשות כדי להיטיב עם הזולת ולעשות לו טוב על הלב – זה מה שעושים.

כך נוהג יהודי שרוצה להתקדם ברוחניות ולשדרג את מצבו הרוחני. הצעד הראשון והבסיסי הוא לאמץ הנהגות של ענווה, סבלנות, מידות טובות ונכונות לסייע לכל יהודי!
​

(פניני פרשת השבוע)​

 

[גרינפלד]

פעם פרצה שריפה עזה בבניין בו התגורר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והייתה האש בוערת עד לב השמים. מיד התפנו כל תושבי הבניין מפני סכנת נפשות שהייתה שם והמתינו בסבלנות עד שמכבי האש יסיימו מלאכתם. מקורביו של הגר"א חששו מאוד לגורל כתבי היד של ר' אברהם (אשר כידוע היה מחדש חידו"ת ומעלה אותם על הכתב לרבבות ואלפים) – שמא נשרפו באש או שמא ניזוקו במים רבים אדירים אשר נשפכו שם בשביל לכבות את האש, מי במים ומי באש… אולם ר' אברהם עצמו עמד על־יד הבית במנוחת הנפש, עד ששאלו אחד האם אינו דואג על עמלו הרב שירד לטמיון? נענה לו ר' אברהם בגבורתו ובחכמתו: "בדאגה… בדאגה… אין אצל יהודי מקום לדאגה כלל, רק פעם אחת בשבוע צריך לזכור מהדאגה, והיא בעת שנוטל ציפורני יד ימינו שצריך לגוזזן לפי סדר בדאג"ה (כמובא ברמ"א סימן ר"ס סעיף א', שצריך לגזור בראשונה את הציפורן השנייה העומדת מימין ל'אגודל' ונקראת 'אצבע', לאחר מכן את הציפורן הרביעית היא המכונה 'קמיצה', ושוב גוזז את האצבע הראשונה – אגודל, ומשם עובר לאצבע השלישית היא ה'אמה', ולבסוף נוטל את החמישית אשר שמה הוא 'קמיצה')…".
​

(באר הפרשה)​

 

[גרינפלד]

בחדרו בישיבה של הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל לא היה מכשיר טלפון, ויכול היה ללמוד ברציפות שעות ארוכות, במקרים דחופים ידעו את הכתובת של הישיבה, או את הטלפון במשרד בשעות המיועדות ששהה שם לענייני הטלפונים.

אבל בבית, היתה לו הנהגה אישית, להתאמץ להשיב לכל טלפון. בכל עת.

כאשר הובחן הקושי שבדבר, והוא נשאל מדוע לא ימנע את עצמו מלגשת לטלפונים? הוא השיב על כך בב' עובדות. האחת, כי קרה מקרה ורבי משה פיינשטיין התעייף ואשתו הרבנית ניתקה את הטלפון כדי לאפשר לו לנוח באומרה כי לא שייך היום להשיב לאנשים זה מעייף אותך לגמרי, והוא הסכים. ממש באותה שעה, ניסו להשיג אותו בנושא חמור ודחוף שנכשל מחמת ניתוק הטלפון, ורבי משה הצטער על כך מאד, ומאז, מנע את הניתוקים המוחלטים.

עוד סיפר ר' אברהם, כדי להשלים את התשובה מדוע לא מתעלם מטלפונים: גאון מלפני כמאתיים שנה שאנו כפופים אליו, עתיד היה להוציא לאור ספר חידושי תורה. יהודי תלמיד חכם שלח לפניו קושיה בגמרא, וביקש במכתבו, "היות ושמעתי שהנך מתעתד להדפיס את ספרך, אבקש, שאם השאלה ראויה, שתכלול אותה בספרך". ידוע לי כי אותו גאון שהתרשם לטובה מהשאלה, יצא מביתו, והלך לבית הדפוס (של הימים ההם – שהאותיות היו מעופרת וברזל מסודרים ביד או במכונה חורקת) וגילה כי הספר כבר מושלם – ערוך ומוכן לדפוס, עם כל זאת ביקש להזיז כמה שורות, לצמצם תיבות ולערוך שינויים כדי להכניס את השאלה. ללמדך! כי ישנם שטועים וחושבים שכאשר אדם מבקש טובה זה תלוי ברצון שלי, אם אני רוצה אעשה, ואם לא – לא אעשה, אך הגאון הנ"ל פסק בסיפורו זה להלכה למעשה שאם אתה יכול זו חובה – "אם זה בגדר האפשר, זה כבר בגדר החובה"…
​

(ויאמר הנני)​

 

[גרינפלד]

הגאון ר' אברהם גניחובסקי מצא מעלה נוספת בטלפון – עם הטלפון אפשר להעלים מעשים. ר' אברהם התקשר לרבי נתן צבי קעניג זצ"ל והודיע כי יש לו סכום כסף לכולל ברסלב שבראשותו, ויכול לבוא או לשלוח שליח לקחתו. הרב קעניג שהיה טרוד מאד לא הגיע. למחרת ר' אברהם התקשר שוב, ורנ"צ אמר כי ממש אין לו זמן ועדיין לא מצא שליח.

הציע ר' אברהם: ביכולתי למצוא שליח, אבל כזה שמאד ממהר, הוא יטמין את הכסף בארון חשמל, ומיד אח"כ אני כבר אתקשר אליך כשהכסף מונח שם ותיטול משם את הכסף. הוא הסכים ושמח.

לאחר כרבע שעה התקבל הטלפון המיוחל – הכסף בארון חשמל.

התברר, שר' אברהם עצמו יצא מביתו הניח את הכסף בארון החשמל נכנס לבנין סמוך והתקשר משם.

וכל זאת מדוע? כדי לא לצערו ולהביכו בכך שהוא עצמו טרח להגיע לביתו. ואולי כדי שלא לפרסם את מעשיו הטובים, כדרכו להסתיר את צדקותו.
​

(ויאמר הנני)​

 

[גרינפלד]

יום אחד פתח הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל את מחברת חידושיו, הוא הצביע על כמה דפים מחידושיו באומרו: "יש לי חביבות רבה לחידושים הללו שכתבתי לפני כחודשיים. ומדוע הם חביבים עלי?

משום שעברתי אז ניתוח בעיניים והתאמצתי אז להתרכז בתורה. העסקתי את מוחי בעיון רב בשאלה זו הכתובה בדפים אלו – ישוב לשאלה בדין ברכה על ד' כוסות בליל הסדר- והישוב שכתבתי היה על פי ההבנה שנתחדשה תחת איזמל המנתח".

והנה חלפו כמה ימים, ובשיעור לפני אברכים, הרצה רבי אברהם את החידוש הנ"ל. אחד השומעים הקשה קושיא על זה, רבי אברהם חשב וחשב, ולאחר כמעט חצי דקה אמר לאברך: "נפלא ראה כי אתה צודק ולא אני, מה שאמרתי יש בו פירכא על דברי. טעיתי".

הוא שב לביתו ושוב עיין במחברת. סיים ואמר לחברותא: "בא נתקן את הטעות ונבטל את החידוש שנכתב, אבל אל תחשוב שאני מצטער שהורידו לי את החידוש שחביב עלי במיוחד, לא ולא!

אני שמח עוד יותר, כי הגעתי לאמת! האמת משמחת יותר מהכל".
​

("ויאמר הנני" – הובא ב"איש לרעהו" פרשת וישב תשע"ט)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רם אברהם גניחובסקי זצ״ל, פעם עלה ברצון המשב״ק של הרה״ק רבי ישעי' מקערסטיר זי״ע לראות כיצד רבו מקבל את הפונים אליו, על כן שלח ידו בכותל שבין חדרו לחדר הרבי וחורר בו חור קטן משם היה ׳מציץ מן החרכים'… והנה הוא רואה איך שנכנס אל הרבי יהודי למוד סבל מבני העיר והוא מונה בפני הרבי את ׳צרותיו' אחת לאחת, ולכסוף הפטיר כי אין לו כל עצה אלא 'לסיים' את חייו ו'חסלת פרשת הצרות והייסורים׳…

והנה מדרכו של עולם לענות על ׳הצעות׳ שכאלו, אך דברי שטות מדבר מר… וכי נשתבשה דעתו ל״ע, וכהנה מדברים המנסים להוכיח למתלונן כי אין צדק בדרכו, לא כך הייתה דרכו של החדק רבי ישעי׳ רחימאי, אלא פתח פיו ואמר למר הנפש, אכן, רעיון נפלא העלה כבודו, אך מכיון שהוא דבר ׳גורלי' עלינו להתיישב לראות כיצד ייעשה הדבר בצורה הכי טובה, על כן חשבתי כעצה ראשונה – ומסתמא גם מעלת כבודו חשב כן – לעלות על הגשר שמעל הנהר ומשם לקפוץ לתוככי הנהר וכך תפרד הנשמה במהרה מהגוף, אבל נראה לי שאין זו עצה טובה כל כך, כי כידוע לך שבימים אלו ימי החורף מי הנהר קרים עד לאימה, חוששני שיקשה על מעלת כבודו לסבול את קור הכפור. שנית חשבתי – וכנראה שגם מעלת כבודו חשב כן, לעלות על הגג הגבוה ביותר בעירנו ולקפוץ ממעלה למטה ומיד יתראה מעלת כבודו עם אבותיו השוכנים למעלה בשמים, אלא שגם 'הצעה' זאת עדיף שלא לקיימה שהרי מע"כ יודע היטב שיש חשש שיתרסק אברים אברים ואין זה ׳מכובד׳ למע״כ הרמה, אין לך אלא לעשותו ׳מכוכדיג׳… היהודי לא שתק, אלא החל מעלה כל מיני עצות ורעיונות כיצד יבוא לידי סופו, אבל הרבי 'דן' איתו על כל עצה ורעיון בנפרד, ובכל אחד מהם מצא פסול וחסרון…״

עד שאמר לו הרבי, שמע נא יקירי, הענין הוא שהוא 'פעם בחיים'… הוא עניו רציני ביותר, אי אפשר לעשותו בחופזה שלא מישוב העת, המתן לי שבועיים ימים ואחשוב על עצה טובה כיצד תעשה את הדבר באופן ראוי ומכובד ביותר.״ וכמו שאמרו 'ברור לו מיתה יפה' ויצא היהודי מחדרו של הרבי כשהוא מלא שמחה וצהלה. שמא תדעו על מה – כי עתה הרגיש לראשונה שבריה אחת בעולם מבינה אותו ואת קשייו, ואילו היה הרבי מדבר על לבו כי 'שטות' הוא עושה היה יוצא היהודי בהרגשה כי גם הרב איננו מבין לנפשו כלל וכלל.״ למותר לצין שאחר שבועיים ימים לא עלה על דעתו כלל וכלל לפנות אל הרבי לשמוע הכרעתו בנדון… כי שבה אליו רוחו ואט אט יצא מהר הצרות למקום רווחה ושמחה.״
​

(באר הפרשה)​

 

[גרינפלד]

בניהולו את ארגון זה התגלתה ענוותנותו והתבטלותו האבסולוטית. כאשר פעם אחת עת נערך כינוס מרכזי בו השתתפו ענקי האומה וגדוליה למען המוסד הלזה. גדולי התורה החלו להופיע בזה אחר זה, כאשר כל אחד מתיישב על מקומו בסך. לפתע שם רבי אברהם לב שאותו מועידים ליישבו ב'מזרח' של הכינוס לידו של מרן רשכבה"ג הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. רבי אברהם התחלחל בקרבו. שהוא, האדם הפשוט (בעיני עצמו…) יישב במזרחו של הכנס, לידו של ענק הדור. וכי המקום ראוי הוא לו? הרי 'איזהו חכם המכיר את מקומו' שנו חכמינו ז"ל! חשב שיתפוס את מקומו בפינה צדדית, ומשם יאזין לדברים הנאמרים בגודל הזכות והחובה להשתתף ולתמוך בארגון הלזה, אך לא בין גדולי התורה וחכמיה…

אך את הנעשה אין להשיב, מאחר שמקום אחר לא היה לו, וישוב היה על כסאו מכבר, לא היה יכול להפוך את הסדר. אך חדי העין מבין הנוכחים הבחינו שלאט לאט הרי הוא מזיז את כיסאו אחור, כאשר כל מספר דקות שעוברות, הרי הוא דוחף את עצמו ואת כיסאו עוד יותר. כאשר אף תמונות המנציחות את המעמד מעידים עובדה מפליאה זו. כאשר אם מצליבים את כל התמונות לכדי חטיבה אחת רואים אל נכון שככל שהתמונה הונצחה בדקה מאוחרת יותר, רבי אברהם וכיסאו ניצבים אחור יותר, כך שרואים בבירור את מורת רוחו ואי רצונו שחלילה ישווהו לגדולי הדור ומנהיגיו. וברוח טענתו: 'וכי הוא ראוי לשבת ליד הרב שטיינמן?!'

ובספר 'ויאמר הנני' המלקט בידי אמן מקצת מתולדותיו הנהדרים בקודש של גאון זה, מוצגים תמונות אלו והמה מפליאים כל לב, וזועקים בעצם מראיתם את לקחם ומוסרם, עד היכן ענווה אמיתית יכולה להגיע!

בפעם אחרת נערך הכינוס בביתו, והוא שימש בתור מארח הכינוס. כעת לא התנגד לישב אף במזרח הכינוס, באומרו לעצמו ולסביבתו, הרי אף אחד לא יחשוב שמגדולי הדור אני, אלא מכיוון והכינוס נערך בביתי, והנני המארח, מטבע הדברים הנני יושב בסלון כהרגלי. אך לא ח"ו באשר משווה אני ועומד לעיני העדה וגדולי האומה.

בתמונות המוצגים בספר הנ"ל נראה רבי אברהם יושב בכינוס השני אשר התקיים בביתו, כאשר החיוך קבוע לו על פניו. באשר אינו מתיירא שישווהו ח"ו לגדולי הדור. הן בביתו מתקיים הכינוס, ולכן, ורק לכן, הוא יושב במקום המזרח!

דקויות של ענווה, ועמקות של התבטלות, אשר מי ישיגם ומי יבינם!​

 

[גרינפלד]

סיפור חודר לבבות, עם מסר עז על אהבת התורה ולומדיה, התרחש עמו באחד מכינוסי הארגון. כאשר אף כינוס זה נערך בביתו, כאשר הוא רותם את מעונו הפרטי למען מפעלות הקודש. כינוס זה נערך למספר נגידי הון מצומצם אשר הגיעו ארצה במטרה מיוחדת להשתתף בכינוס, כאשר ראשי הארגון ומנהליו מקוים שיוכלו להוציא מהם נדבות הגונות, למען הקים את הארגון בחזרה על רגליו, ולמען הרבות טהרה בעולם.

רבי אברהם נאם בכינוס וביטא את רגשי הלב בגודל הזכות לתרום למען מטרה קדושה זו. כאשר נראה שדבריו אכן השפיעו על הלבבות ועל הידיים, כאשר עד מהרה נפתחו כיסיהם התפוחים של גבירים אלו, בתורמם סכומים הגונים להחזקת הארגון הקדוש.

אחר יצאו הנגידים ממעונו ונפרדו לדרכיהם. רבי אברהם ליוום כדת של תורה מתוך רגשות הכרת הטוב עמוקים. לפתע שם לב לבחור ישיבה שעמד במקום האיך שהינו מסתכל על אחד הגבירים שנכחו במקום בעיניים מעמיקות ובהערצה רבה. כאשר עיניו כאילו אומרות: 'גביר זה מקנא אני בו, מודל לחיקוי הוא עבורי! והנני מעריצו עד לאין שיעור!

רבי אברהם – אשר תבונתו בהבנת נפש האדם ופעולותיו היתה אף היא מן המפורסמות – קראו הצידה ותהה בפניו מה מקום להערצה זו? מה מצא בו באותו הגביר שכל כך מעריך ומעריץ הוא אותו?

הבחור השיב בידענות: "ראה נא, רב'ה, אומרים עליו על גביר זה, אותו בחנתי לפני כמה רגעים בהתפעלות, שרכושו רב כל כך, עד שאפילו ימלאו חדר מרווח וגדול באלפי שטרות דולרים ירוקים אמריקאיים מהרצפה ועד לקורות הגג, לא יהיה זה אפילו כטיפה מן הים לנוכח רכושו העצום והממון הרב הצבור ברשותו! וכי לא אתפעל מאיש אשר כה הצליח במעשה ידיו? וכי לא אעריצנו עד כלות?!"

הבא לי בבקשה מהש"ס שבארוני מסכת פסחים לרגע קט

רבי אברהם לא השיבו מאומה. רק ביקש הימנו 'טובה' קטנה.

"הבא לי בבקשה מהש"ס שבארוני מסכת פסחים לרגע קט!" הבחור התפעל בדבר טיב הבקשה ואת הקשר לנושא, אך כתלמיד לפני רבו אץ רץ במהרה למלא את מבוקשו של רבו.

מסכת פסחים הובאה, ורבי אברהם פותחה, ומדפדף לדף ו', שם בעמוד ב', מראה הוא באצבעו לעבר הבחור על תוס' המכיל מספר מילים בלבד, והמה באים להסביר את פירוש הגמ'. לא הרים וגבעות, לא לומדות ופלפולים, כי אם פשט בגמרא, ובמספר שורות.

"הרואה אתה תוספות קטן זה", הפנה את מבטו לעבר הבחור. "דע לך שהלומד אפילו תוס' קטן זה ויודע אותה על בוריה, שווה הוא, ויש מקום להעריצו עשרות מונים מאשר גביר כלשהוא, אדיר ככל שיהיה! כאשר כל תוספות, יהיה קטן ככל שיהיה, הינו שוה עשרות ואלפי מונים באין השוואה ולעין ערוך אל מול כל הכסף והזהב שתמלא, לא רק בחדר גדול ומרווח ככל שיהיה, אל אף את כל העולם כולו מן תהומא רבה ועד לשמי שמיא – – –​

 

[גרינפלד]

חומרות רבות נהג רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל בעצמו, אולם תמיד הפליג בגאונותו והצליח להסתירן מעין כל ולעטפן בעטיפות שונות שגרמו לסובבים הרגשה טובה ולא חשפו את הצניעות שבה ביקש להסתתר.

בספר 'ויאמר הנני' מסופר כי באחת השנים, בליל יום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, שמעו השכנים שהתגוררו בקומה העליונה מעל ביתו נקישות קלות לקראת סוף סעודת החג. מיהרו לפתוח את הדלת, והנה על הסף רבי אברהם מן הקומה הראשונה.

הביקור היה מפתיע. אמנם מפעם לפעם נהג ר' אברהם להגיע, לשאול ספר או לערוך קנין לעירובי חצרות או שאר עניני הלכה, אך באמצע סעודת חג מעולם לא אירע שיבוא. מכל מקום כלאו את פליאתם והכניסוהו בשמחה גדולה, תוך הכרזה כי הלילה הוא אושפיזין דאברהם…

התיישב רבי אברהם ליד בעל הבית בחגיגיות, ולאחר רגעים ספורים פתח: 'שמע נא, חשבתי על ענין מחודש, נשמע מה תאמר על כך'.

השכן חידד את אזניו.

'מי לא יודע, כי יש רבים הנוהגים שביום טוב ראשון של סוכות, שבו נטילת לולב היא מדאורייתא, הם נוטלים, מלבד את הלולב הפרטי שלהם, גם את הלולב של רב בית הכנסת או ארבעת המינים המהודרים של השכן לספסל, ויש המקפידים לנענע עם לולב מיוחד או אתרוג תימני ומרוקאי'.

'אלא שהשנה יום טוב ראשון חל בשבת ואין לנו ד' מינים. מה נותר לנו, אפוא, מדאורייתא? חשבתי לעצמי שאולי אפשר לקיים במצות סוכה את אותו ההידור על ידי הפת, שבליל ראשון של החג היא מצוה מדאורייתא – לאחר שאכלתי כבר פת בסוכתי, אוכל גם בסוכתך את הפת'.

אורו עיניו של השכן התלמיד חכם. בשמחה גדולה סיפר לרבי אברהם שלפני החג הוא עישר את החלות כדת וכדין, ואם רצונו בכך הם יתכבדו לתת לו כזית מהחלות שלהם, ומובן שלא תהיה שום בעיה אם רצונו של הרב לאכול דווקא מן החלות שלו. הסוכה רחשה אוירה של חידוש. על רעיון כזה לא שמעו עד אותו הלילה…

אלא שרק בהמשכו של החג נודע להם בדרך אגב, שההידור החדש הנו רק כיסוי לחומרא אחרת…

במרתף שבו אוכסן הקיינעס – קני הבמבוק של הסכך – שכנה חתולה וגוריה, והם הותירו ריח רע, שיש לחשוש בו שהוא נכלל בגדר של ריח רע שאין לומר לידו קריאת שמע וכיוצא בכך. יתכן שהרב חשש לקיום מצות סוכה דאורייתא או אמירת ברכות ליד הסכך שהדיף מעט ריח רע, יתכן שחשש לדברי המשנה ברורה לענין עשיית סוכה במקום שיש בו ריח רע, או שהיה סעיף אחר בשולחן ערוך, כך או אחרת – בגין זאת הוא החליף את הסכך בסוכתו במוצאי יום טוב ראשון של סוכות.

את טעמו האמיתי לביקור החגיגי בבית השכן הוא לא גילה; לכאורה, משום שסבר שזוהי חומרא יתירה ויש חשש מיוהרא, מלבד זאת, הרי לשכן תהיה תחושה טובה יותר כשישמע שמחבבים את סוכתו, מה גם שהרעיון שאמר אינו מופרך כלל…​

 

[גרינפלד]

סוכות רחבות ידים מוקמות בבתי רבים. קורה וגולשת הסוכה מן הגבולות החוקיים של בעליה, לעיתים – למורת רוחם של שאר השכנים, אלא שהבעלים מנופף ב'זכות המצוה' שבידו, ולהם לא נותר אלא להבליג ולבלוע…

הנהגה שונה לחלוטין היתה אצל רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, כפי שמסופר בספר 'ויאמר הנני':

השיר הידוע 'א' סוכל'ה א קליינע' ריחף בימי שמחת החג על סוכתו של ר' אברהם. אורך הסוכה כמטר שישים, ורוחבה מטר בלבד… הרב ישן על מזרן על הקרקע, ובדרך כלל רגליו היו מחוץ לסוכה, כי מקום היה בה רק לראשו ורובו… הקימה מהמזרן היתה קשה לו מחמת צמצום המקום, והמנוחה בשעות היום היתה קשה שבעתיים, א' סוכל'ה א קליינע.

בשיפולי גג הבנין היה מרזב שמיעט את הרוחב לפחות מז' טפחים, כך יצא ששבעת הטפחים ברוחב הסוכה, רובם מסכך כשר ומיעוטם סכך פסול. כדי למעט את ג' הטפחים של הסכך הפסול, העמיד רבי אברהם מחיצה בצידי הסוכה המכוונת כנגד אמצע המרזב. סוכה כשרה על קוצו של יו"ד.

היתה, כמובן, אפשרות פשוטה בהרבה – לבטל את המרזב שלמעלה. אלא שאפשרות זו לא באה בחשבון כלל וכלל, וכל כך למה? משום שבשעתו אחד השכנים שלא שמר תורה ומצוות נשאל על כך ולא הסכים. אמנם, לימים, כשכבר הבין את גודל הצער שהוא מסב בעקיפין לרב המתגורר בקומה התחתונה, הביע את הסכמתו – אבל רבי אברהם עדיין חשש שמא הוא לא נתן את רשותו בלב שלם, ובעניני ממונות רבי אברהם לא לוקח שום סיכון!

יש אומרים כי לענין הברכה אין זה לכתחילה שבלכתחילה לישון ולאכול בסוכת 'ראשו ורובו', אבל רבי אברהם ידע, כי חששות בממון חבירו הם גם לא לכתחילה שבלכתחילה…

נקל לתאר כי סוכה מפולפלת כזו לגאון מפולפל כר' אברהם, הביאה עימה הרים וגבעות של חידושים, ואמנם, על גגה הצר של הסוכה הקטנטנה נערמו עשרות חידושי תורה חביבים, שהתחדשו מחמתה, מידי חג בחג הלכה למעשה. לדוגמא: בתקופה מסויימת העמיד רבי אברהם בקשירה מחיצה של קל-קר בגובה עשרה טפחים כדי לבטל מעט ממקום הסכך הפסול. בעקבות אותה מחיצה נבנו כמה שיעורים, ורבי אברהם אמר: 'אשרינו מה טוב חלקנו, שנברא בעולם מוצר לצורך היהודים בסוכותיהם. מוצר כזה, שגם יכול להועיל למחיצה של סוכה וגם יש לנו חידושי תורה מחמתו'…

אפילו האויר שבין קני הסכך זכה להוציא מהסוכה עשרות שיעורי תורה ברבים, שכן מאחר שהיה שם סכך פסול נולדו חששות של צירוף האויר, כשהנידון הוא – האם האויר שבין עצי הסכך הכשר מצטרף לסכך הפסול. למעשה, האויר בין קני הסכך היה המתח היחיד שהיה לר' אברהם במשך השנה, מתח של ממש.

ומדוע לא השתמש רבי אברהם בתוספת בניה קלה שתרחיב לו את הסוכה בסנטימטרים בודדים? – משום שכשהחלו הדיונים הללו אמר אחד השכנים הישישים בבנין סמוך, שתוספת כזו מסוגלת למעט לו את האויר, שכביכול, חודר לו מכיוון כלשהו… מן הדין אין לחשוש, אך לא איש כרבי אברהם גניחובסקי יברך 'לישב בסוכה' אם לפי שיטה אחת ב'נתיבות המשפט' ראוי להחמיר בבניה כזו, שהרי כבר ידענו כי ר' אברהם החמיר ב'חושן משפט' כמו ב'אורח חיים'.

ומה היתה הסיבה להתנגדות לתוספת של מטר כאשר השכן הנזכר עבר דירה, וכל השכנים אמרו בפה מלא שהם מסכימים? – רבי אברהם רק הצביע על לבו ואמר: 'אני חושש ממשהו בלב של שכן אחד, שלא נותן בהסכמה מוחלטת. מה אני צריך את זה?'..

ומה היה הטעם להתנגדותו להקמת סוכה למטה בחצר המשותפת? – כאן מיאן ולא הסביר את טעמו. כנראה שחשש בכל זאת מקפידא של שכנים אף על פי שאין להם זכות למנוע.

הילדים שבבית נשלחו בבחרותם לישון בסוכה של ישיבת סלבודקא – עם רשות מפורשת ומבוארת מהנהלת הישיבה, או בסוכת אחד השכנים. כבר בקטנותם, כשעדיין לא היו בקיאים מספיק בהלכות סוכה, אויר, סכך פסול, דופן עקומה ולבוד, הם הבינו, למדו והשכילו, שאבא לא ייכשל לעולם בממון של הזולת ויתרחק ממאה שערי היתר בממון, כדי שלא יפול באגורה אחת של גזל ולא ידרוך בחייו על אבן קטנה שנבנתה בגזל. כך יצאו בשמחה לישון בסוכה אחרת.

גם בסכך שבו בחר לסכך את סוכתו הידר באופן מיוחד שיהיה בכשרות מהודרת, ללא שום פרור של גזילה.

עד שנת תשנ"ח לערך השתמש בעצים שגדלו בשטח שהוריש לו אביו, אך משקמל העץ החלו להתחדש חידושים רבים, בעיקר על פי שיטת ה'נתיבות' וה'קצות' לענין גזל ושינוי רשות, ובסופו של דבר הרחיק לחפש לקנות סכך עצי דקל מקרקע השייכת לאדם שהעצים שלו בנטיעה אישית ולא על ידי ירושה, משום שירושות רובן בעיות ומיעוטן גזלות, ור' אברהם פחד לרכוש סכך מחצר שנפלו בה דיונים. כדי לוודא את הענין היה מתעניין אצל המוכר בעדינות ובעקיפין: 'היכן הם גדלים? אה, ממש בחצר שלך, נפלא מאוד. ואיך זכית בכזו חצר גדולה? ברוך השם, אביך הותיר לך ירושה גדולה והתחלקתם'… במקרה כזה הוא כבר ידע שלא יקנה, אך כדי לא לפגוע במוכר המשיך לשאול עוד שאלות צדדיות כמו: האם ברכו בשעת הירושה ושאלות פרידה נוספות, וכך נפרד מחצר זו בברכות ואיחולים…

הוא עשה זאת גם כאשר המוכר היה חרדי למהדרין, וכמובן, שממי שאינו שומר תורה ומצוות כלל לא עלה בדעתו לרכוש ענפי סכך. אמנם, כדרכו, לא האריך בדברים על כוונותיו בעת קניית הסכך, אך תלמידים קרובים העמיקו בכל עקימת שפתיים והבעת פנים שלו, עד שהבינו את החששות הנזכרים לעיל.

לאור התנאים שהציב התקשה מאד להשיג סכך חדש מידי שנה, עד שבסופו של דבר השיג עבורו רבי יהושע צביון שליט"א חצר עם עצי דקל כשרים מיהודי שממונו זך ונקי, ומשם גם נרכשו עבור מרן רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, וריח הסכך עלה לריח ניחוח לה'.

בשלב מסויים, כאשר התלמידים ראו את העיסוק המורכב סביב הסכך מידי שנה, ביקשו לרכוש לו סכך מעצי במבוק, וזאת כמובן לאחר שהרב ישקיע בבירור כשרותם, וכך ישאר לו הסכך משנה לחברתה – אחת ולתמיד. רבי אברהם הסכים והעבודה החלה… באותה שנה רכישת הסכך פירנסה מוחות של כמה גאונים בחידושי תורה גם בהלכות הקנינים.

הקיינעס נבדקו בחקירה מעמיקה המתאימה למחקר משטרתי מובהק. עד שהיה ברור שגידול סכך הבמבוק בסין הוא בחווה המיועדת לאיש מסוים בלבד. היו לו גם בקשות שונות אודות ייבוא הסכך לארץ, והיה צורך לברר האם הוא מגיע במשטחים או בצורה אחרת, והנפקא מינה היתה לענין ההגבהה והקנין שלהם מהגויים, אך לא גילה טעמו לחלוטין.

סיכוך הסוכה לשם מצוה היה מחזה נדיר שלא מצוי גם בהיכלם של גדולים אחרים, עם דקדוקי הלכה וחידושים בכוונה, ואכמ"ל.

מלאכת קודש זו של דקדוק בהלכה, הביאה בעקבותיה מידי שנה שיעורים חדשים למכביר, שנמסרו בחול המועד בבתי מדרשות. יצויין, כי פיתוליו הגאוניים בין כל השיטות בדיני חושן משפט ודיני גזל נחשבו וחושבנו מתוך רוגע, לא ב'נערוון', אלא כמשורר המתייגע על תווים בשירת חייו.​

 

[אחד יחיד]

כ"ה תשרי - הגאון המופלא רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[נדיב לב]

סיפור ששמעתי ממקור ראשון.
ידידי, בחור שהתקשה קצת, ומעמדו בישיבה היה די בשוליים (התמדה הייתה שם אבל כשרון פחות), הגיע לר' אברהם גניחובסקי ושח בפניו את צערו.
על אתר צירפו הגאון לרשימת החברותות הבלתי נגמרות שלו. הבחור פרח... ופרח...
באירוסין ר' אברהם הפליג בשבחו, והבנתי אז (בכ"ז עברו שנים רבות), שהוא היה שותף לשידוך.

אגב, קבלתי במתנה ספר על קורות חייו המרטיטים, הגאוניים, והמידות האצילות (שאולי פחות מכירים), פשוט מדהים. ממליץ בחום. שם הספר ויאמר הנני.