מאמר תורני בגדר מיגו

אחד מהנושאים הנידונים ביותר בעולם הישיבות, ואצל כל מי שלומד נשים נזיקין, הוא ללא ספק - מהו מיגו? ראיה או כח הטענה? אינני מתכוון להקיף במאמר זה את כל הסוגיא, אך בעז"ה אשתדל להביא כמה ראיות לעניין.

מהו מיגו?​

א.

שורש הנידון מתחיל בפלוגתת הראשונים בגיטין ב. שכתבו שם התוס' (ד"ה ואם) דטעני' ליתמי פרוע כיון דראה עצמו היה נאמן לומר פרוע מיגו דמזויף אפי' אי נימא דלא טעני' להו מזויף עי"ש, ושיטת הרמב"ן (במלחמות ב"ב ע:) דליכא למימר הכי דאם אין דיננו לטעון להם מזויף אף פרוע לא נטעון לא שהרי אין נאמנות טענת פרוע אלא מחמת טענת מזויף ואם היסוד הרוס היאך יתקיים הבנין.

ובביאור שיטת התוס' יעוי' בקוב"ש (ח"ב ס"ג) מה שביאר בארוכה דמיגו אינו ראיה שהוא דובר אמת אלא כח טענה עיי"ש, והוכיח ג"כ שיטתו מעיקר דברי התוס' והרמב"ן דשייך טעני' על דבר שאף אביהם לא היה נאמן אלא משום מיגו, ואי נימא דמיגו אומדנא הוא שאומר אמת א"כ גבי יתמי דאינו טענת ברי כלל ואץ הם עצמם אין טוענין כלום ואנן הוא בטעני' לא היאך שייכא אומדנא זו, ורבים נתחבטו בקושיא זו.

ב.
אמנם במחכ"ת לא הבנתי שיחתם דמצינו לכאו' כמה וכמה מקומות בגמ' ובראשונים דטעני' ליתמי דבר שאף האב לא היה נאמן מכח עצם טענתו אלא מכח ראיה ואף דגבי יתמי אין ראיה אעפ"כ טעני' להו, [ואף שצ"ע הטעם ויבואר להלן בעזה"י] בס"ד, ונמנה כמה מקומות מהם:

א) איתא בב"ב (נב.) איתמר א' מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא אמר רב עליו להביא ראיה (והיינו משום דכיון שהוא נו"נ בתוך הבית אמרי' דמסתמא של תפוסת הבית הוא) ושמואל אמר על האחין להביא ראיה (כיון דכתובין על שמו) אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה, וצ"ע הטעם, ועייש בתוס' (ד"ה ומודה) דהבינו בתחילה דהיינו משום דטעני' דאי הוה אבוהון קיים הו המייתי ראיה [והיינו עדים או קיום השטר כדמארי' התם] אלא דהקשו ע"ז דמבואר בכ"מ דלא אמרי' טעני' כה"ג ועיי"ש מה שפי' באופ"א, ומ"מ מבואר מדבריהם דעיקר הדבר דשייך טעני' דראה מייתי ראיה הבינו שפיר, אלא דלמעשה בכה"ג לא אמרי' הכי, ועי' לקמן החילוק בין זה לשאר מקומות. [וע"ע נתיה"מ (סי' קל"ג סק"ז) שכתב בשיטת המחבר דבאמת יש מקומות דאמרי' הכי עיי"ש].

ב) שיטת הרא"ש (ב"ב לג.) דהמחזיק בנכסי יתומין במטלטלין אף דאיכא חזק משתח"י שלו הוא מ"מ חייב לישבע שבועת היסת דטעני' להו ליתמי דאם היה אבוהון קיים הוה תבע ליה והיה משביעו שבועת היסת, והנה הלא מבואר בשבועות (מ:) דהכח להשביע שבועת היסת הוא מכח חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו וחזקה זו עצמה עושה רגלים לטענתו ועי"ז משביעין להנתבע היסת, וא"כ צ"ע גבי יתמי דלמעשה אין תביעה ול"ש חזקת אין אדם תובע אא"כ יש לו מה שייך לומר שנשביע המחזיק שבועת היסת, ומבואר לכאו' דשייך טעני' גם ע"ז שהיה האב יכול ליצור רגלים לטענתו [ואף שהתוס' הסיקו דלא טעני' דהאב היה מביא עדים, היינו דוקא עדים שהוא דבר חיצוני בזה ל"ש טעני' אבל בדבר שבדיבורו לבד היה נאמן מבו' דשייך טעני' בזה, ועי' לקמן].

ג) איתא בב"מ (כו.) דמחזקת תשמישין אמרי' טוענין ליורש וטוענין ללוקח, והנה להראשים דס"ל דבחזקת תשמישין ג"כ בעי' טענה (עי' רש"י שם ו. ד"ה אחזיק להדדי) מובנים דברי הגמ' דיורש ולוקח אי"צ טענה, אמנם להראשונים דס"ל דלא בעי' טענה בחזקת תשמישין אלא דאחר ג"ש אמרי' דמסתמא מחל ליה צ"ע מאי טעני' איכא, וכתב שם בתורי"ד וז"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח פ"י ואע"פ שלא החזיק בו ג"ש מפני שטוענין ללוקח ואמרי' נתפייס בעל השדה עם בעל השובך ואע"פ שבעל השובך אם היה שם טוען טענה זו בתוך ג"ש לא היה נאמן עד שהיה מביא עדים ללוקח שאינו יודע להביא עדים טוענין ב"ד בעבורו וכו' עכ"ל עיי"ש הרי דכתב להדיא דשייך טעני' שמא היה מביא עדים אע"פ שעכשיו אין עדים לפנינו והיינו משום דלוקח אל ידע להביא עדים טעני' ליה. [והוא לכאו' דלא כהתוס' בב"ב הנ"ל]. והביא עוד דוגמא לדבר [ולכאו' הוא ראיה גמורה לנידונינו וצ"ע על דברי התוס' הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי ישוב לזה] דהלא אפי' למ"ד במלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וא"חי לומר פרעתי ואפי' להשביעו לומר לו אשתבע לי דלא פרעתיך אינו יכול, מ"מ אם מת הלא דינא הוא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דטעני' ליה שמא פרעו ואשתבע דלא פרעתיך ואף דהשתא ליכא עדים בפנינו ע"כ דטעני' להו שמא היה האב מביא עדים והרי הוא כיצור הנ"ל בחזקת תשמישין (א).

ג.
ומכל הנ"ל מוכח דשייך טעני' גם בדבר שאין האב נאמן בטענתו מכח עצמה אלא מכח ראיה וא"ש ג"כ דברי התוס' והרמב"ן במש"כ דשייך טעני' בדבר שאין האב נאמן אלא מטעם מיגו וכנ"ל, אמנם עדין צ"ב איך מהני דבר זה.

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה מה יעשו [ועי' בלשון התורי"ד הנ"ל לעיל בסמוך] וע"כ תיקנו בכל כה"ג א"א להוציא מידם, [ובאופ"א י"ל בדומה דהגדר הוא דאל תוציאו מספק בלא ראיה גמורה דכיון דכשהבע"ד לפנינו יכול לדחותו ברגע א' בדיבורא בעלמא [ולהתורי"ד הנ"ל אפי' ע"י עדים], כשאין הבע"ד לפנינו סברא הוא לומר דאל תוציאו בלא ראיה גמורה דמשום דאינו לפנינו נוציא מהיתומים, וכנוסח זה שמעתי ממו"ר הגר"א בוים שליט"א].

והדברים מפורשים כבר בנתיה"מ (סי' צ"ט סק"ד) שהקשה שם על דברי הש"ך וז"ל שם דבשלמא במקום דאיכא לשמעון חזקה שפיר מועיל חזקה זו לבע"ב שלו וללוקח שלו וטעני' להבע"ח וללוקח דהא יש לנו הוכחה מכח החזקה שבאמת שהוא לקוח אבל במקום שאין לשמעון חזקה רק שאם היה טוען לקוח היה נאמן במגו ומגו היינו הוכחה שאומר אמת דאילו היה רוצה לשקר היה טוען טענה אחרת ואיכא הוכחה שטענת לקוח הוא אמת משא"כ בשמעון מודה לראובן וכו', ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ט' דאפי' ליתומים לא טעני' לקוח כשלא היה אביהן נאמן לטעון לקוח רק במגו דהחזרתי ומכ"ש כאן וכו', ואף דמשמע מדברי האחרונים דאף בכה"ג טעני' ליתומים לקוח אף דאביהן לא היה נאמן לטעון לקוח רק במיגו דהחקתי [ולא ידעתי למה לא הביא דברי התוס' בידן], נראה דהטעם כמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל פ"ו ס"א) דכיון דאם היה אביהם טוען כך לא היו יכולים להוציא ממנו כגון זו פתח פיך לאלם הוא ואמרי' דאבוהון ודאי היה טוען כן והיה נאמן במיגו וכו' עכ"ל, הרי דלהדיא עמד ע"ז דכיון דמיגו אינו אלא ראיה שדובר אמת היכי שייכא ע"ז טעני' ותי' אינו ברור כ"כ ולכאו' כוונתו כמש"נ.

ד.
ובאמת דמגוף דברי התוס' והרמב"ן לכאו' מוכח ג"כ דאין כוונתן לכח טענה, דהלא בין התוס' ובין הרמב"ן דנו דלכאו' ל"ש לטעון ליתומים פרוע אי לא טעני' להו מזויף כיון דכל נאמנות האב בפרוע הוא במיגו דמזויף [והרמב"ן הוכיח מכח זה דטעני' להו מזויף והתוס' ייסבו שאעפ"כ שייך ע"ז טעני'], וצ"ע דהלא היתומים עצמם ודאי יכולים לטעון מזויף אם היו יודעים כן ויש להם ע"ז כח טענה גמורה אלא דבמקרה אינם יודעים ואמאי לא שייכא אצלם המיגו דכח טענה דמי גריעי מהאב עצמו דגם כשיודע בבירור שאינו מזויף יש לו כח טענה שהיה יכול לטעון כן וכי מפני שאינם יודעים מיגרע גריעי, וע"כ צ"ל כמש"נ דאינו אלא תקנ"ח כאילו האב עומד וטוען פרוע והיה נאמן מכח ראיה שלא טען מזויף, וא"כ ודאי דלא מהני לזה מה שהיתומים יכולים לטעון מזויף אלא צריך שהאב עצמו יוכל לטעון מזויף, אלא דהתוס' במסקנתם ס"ל דבי במה שבחייו יכל לטעון מזויף, והרמב"ן ס"ל דתקנה זו שייכא רק אם עדיין קיימת האפשרות שהאב עצמו יטען מזויף והיינו ע"י דטעני' לא כאילו עומד כאן ואז שייכא התקנה לטעון לא פרוע דהיא טענה שהאב נאמן בה אבל אם לא טעני' לא מזויף ל"ש לטעון להו פרוע במיגו דהאב עצמו ג"כ אחר שעבר א"י לטעון מזויף א"י לטעון פרוע וע"כ גם אצל היתומים אם אין טענת מזויף האב קיימת ע"י טעני' ל"ש מיגו בפרוע.
​

---

(א) ויעוי' עוד כעי"ז בתוס' בשבועות [מא. ד"ה וכי] דאף להצד בגמ' שם דל"א אשתבע לי דלא פרעתיך וכמוציא שטר על חבירו חייב לפרוע וא"י לטעון כלום מ"מ ביתומים אמרי' הכי משום טעני' דהא משנה שלמה שנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה.​

 

[בן ליש]

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה מה יעשו
​

הגרד"ל הוכיח מרמב"ן בשבועות ל"ז וקצוה"ח ורעק"א דטענינן דאורייתא, והביא שבחי' רמ"ש ב"ב נקט בלשונו דהוי דרבנן.

(ומה שהק' משבועת היסת, אולי י"ל דכמו שכ' התוס' ב"מ ו' דאף היכא דל"ש אשתמוטי מיחייב שבועת היסת דלא פלוג רבנן, ואולי גם בזה שייך ל"פ).

 

[מחזה אברהם]

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן

התוס' רי"ד בב"ב נ"ב בסוגיא שם מזכיר את חידושו בכ"ג ונראה בתו"ד שהנקודה היא דכיון דהם מוחזקים אז לא יכולים להוציא וז"ל תשובה בודאי במילתא דידוע דהוא דיתמי כגון השובך שהיא (באה) [בנוי] בתוך שלו והשכנים באים לסלקו אי נמי בממון שהורישו אביו ויוצאה עליו מלוה ע"פ לגבות מאותם הנכסים התם טענינן להו ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען אבל כד בעי יתמי לאחזוקי במילתא דידיעא דהות דאחריני כגון גדול האחין שכל נכסיו שהניח הן בחזקת כל האחין אף על פי שהיו אונות ושטרות יוצאין על שמו וכן בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שהעדים מכירים שהיו של פלוני אין טוענין ליתומים מאי דלא הוה מצי למיטען אבוהון אא"כ היתה להם טענה שאם הי' אביה' אמרה הי' נוצח אף על פי שאין היתומים ידעין לאמרה ב"ד טוענין בעבורם. עכ"ל

[ולכאו' הוא ראיה גמורה לנידונינו וצ"ע על דברי התוס' הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי ישוב לזה]

וכמדומני שזה תורף דברי התוס' רי"ד שם לחלק בין האופן דנ"ב לאופן בכ"ג
עוד נראה להקשות בריטב"א ב"ב כ"ג א' מבואר דלא אמרינן טענינן להוציא ואם זה תקנה דרבנן אז למה באמת לא עבדינן להוציא
ועוד נראה להקשות מדברי בעל העיטור המובאים ברשב"א ל' א' בסוגיא דלאו קמודית ותורף דבריו דמדמה בין כל טענינן לבין אסממ"ו ולכן אפקוה מהילכתא ואי זה תקנה מה בכלל הדימוי והרי זה לא מחמת ההסתפקות כלל אלא זה מחמת התקנה ובהכרח שזה דין אמיתי ולא תקנה
עוד נראה מהגמ' בסנהדרין כ"ט א' דדורשת מנחש הקדמוני דלא טענינן למסית וא"כ נראה דזהו דין דאורייתא

 

[מחזה אברהם]

והרמב"ן ס"ל דתקנה זו שייכא רק אם עדיין קיימת האפשרות שהאב עצמו יטען מזויף והיינו ע"י דטעני' לא כאילו עומד כאן ואז שייכא התקנה לטעון לא פרוע דהיא טענה שהאב נאמן בה אבל אם לא טעני' לא מזויף ל"ש לטעון להו פרוע במיגו דהאב עצמו ג"כ אחר שעבר א"י לטעון מזויף א"י לטעון פרוע וע"כ גם אצל היתומים אם אין טענת מזויף האב קיימת ע"י טעני' ל"ש מיגו בפרוע.

לא הבנתי דבר זה והרי רבנן בתקנתם מביאים את הממון ומה זה משנה האם יש יכולת תכנית לעשות טענינן שהרי הרמב"ן לא אומר שהבעיה היא שזה לא שכיח
ולגבי ההוכחה שהביא מהא דלא מהני מיגו דהיתומים הרי כבר ביארו האחרונים (ר' ראובן) דהטענינן הוא למוכר וא"כ לא שייך להשתמש במיגו דהלוקח

 

[מחכה]

דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה מה יעשו

אולי יוכל הרב להמשיך לבאר הסברא הזו? אודה לו ע''כ מאוד, זמן רב השתוקקתי להבין (אף שיש הגיון בהשקפה ראשונה), מה בין יתמי אלו, לבין המוציא מחברו אחר, שזכו לתקנתא דרבנן?

ועוד, דלכאורה תלוי הדבר במחלוקת הגדולה ב'פתח פיך לאלם', ואשמח אם יבאר גם זה.

תודה חמה וזכות הרבים תלוי בו וייש''כ

 

[אוהב ספר]

עוד נראה להקשות בריטב"א ב"ב כ"ג א' מבואר דלא אמרינן טענינן להוציא ואם זה תקנה דרבנן אז למה באמת לא עבדינן להוציא

לא תיקנו באופן זה

ובעיקר דבריו, לא עיינתי בהם כה"צ אולם נראה בהדיא שכוונת התוס' רי"ד כמו שביארתי, שכן גם במה שציין מר מבואר דע"י טעני' כן מוציאין

 

[אוהב ספר]

מה בין יתמי אלו, לבין המוציא מחברו אחר, שזכו לתקנתא דרבנן?

סתם המוציא מחבירו כיון שאם היה בסיפור זה טענה מנצחת היה טוען בעצמו אין שום סיבה לתקן לו, אולם יתמי שאין יודעין הסיפור אם יש טענה שעל ידה מנצחין בלא ראיה נוספת (הגם שהיא עצמה עובדת רק ע"י ראיה שהיא מייצרת) טעני' להו

 

[אוהב ספר]

לא הבנתי דבר זה והרי רבנן בתקנתם מביאים את הממון ומה זה משנה האם יש יכולת תכנית לעשות טענינן שהרי הרמב"ן לא אומר שהבעיה היא שזה לא שכיח

תקנה דרבנו עובדת עם גדרים ברורים ולא רצו רבנן שיהו דבריהם כחוכא ואיטלולא ולכן תקנו שרק בכה"ג יהא טעני'

ולגבי ההוכחה שהביא מהא דלא מהני מיגו דהיתומים הרי כבר ביארו האחרונים (ר' ראובן) דהטענינן הוא למוכר וא"כ לא שייך להשתמש במיגו דהלוקח

לא הבנתי דבריו, פה גם הטעני' וגם המיגו הם ליתמי

 

[גרינפלד]

[ולכאו' הוא ראיה גמורה לנידונינו וצ"ע על דברי התוס' הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי ישוב לזה]

לכאורה התוס' יתרצו שמה שהאבא לא נאמן בלי עדים - כי יש ריעותא בטענתו, איפה העדים,
אבל אצל היורשים אין ריעותא זו.

 

[גרינפלד]

לכאורה התוס' יתרצו שמה שהאבא לא נאמן בלי עדים - כי יש ריעותא בטענתו, איפה העדים,
אבל אצל היורשים אין ריעותא זו.

ולכאורה בלא"ה לא קשיא כי שיטת התוס' שבועות מ"א א' ד"ה וכי שמה שנשבעין ליורשים אינו מדין טענינן אלא תקנה בפני עצמה.

 

[מחזה אברהם]

לכאורה התוס' יתרצו שמה שהאבא לא נאמן בלי עדים - כי יש ריעותא בטענתו, איפה העדים,
אבל אצל היורשים אין ריעותא זו.

כמדומה שזה מה שמתרצים למסקנתם וא"כ בהו"א לא סברי הכי

 

[גרינפלד]

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה מה יעשו [ועי' בלשון התורי"ד הנ"ל לעיל בסמוך] וע"כ תיקנו בכל כה"ג א"א להוציא מידם, [ובאופ"א י"ל בדומה דהגדר הוא דאל תוציאו מספק בלא ראיה גמורה דכיון דכשהבע"ד לפנינו יכול לדחותו ברגע א' בדיבורא בעלמא [ולהתורי"ד הנ"ל אפי' ע"י עדים], כשאין הבע"ד לפנינו סברא הוא לומר דאל תוציאו בלא ראיה גמורה דמשום דאינו לפנינו נוציא מהיתומים, וכנוסח זה שמעתי ממו"ר הגר"א בוים שליט"א].​

לכאורה אם כן כל שטר מקויים לא יוכלו לגבותו מיתומים, שמא האבא יביא עדים שפרע,
ועל כרחך שכשיש ראיה כמו שטר לא אמרינן הכי,

ויש לדון על פי זה בדברי התוס' [שגם שם יש ראיה].​

 

[בן ליש]

ג. איתא בב"מ (כו.) דמחזקת תשמישין אמרי' טוענין ליורש וטוענין ללוקח

​

שמא צ"ל ב"ב כ"ג.

 

[גרינפלד]

כמדומה שזה מה שמתרצים למסקנתם וא"כ בהו"א לא סברי הכי

יתכן שבמלווה את חבירו בעדים זה היה פשוט.

 

[האוצר הגנוז]

נא להגיב כאן רק בנוגע לתוכן המאמר. בגדר מיגו באופן כללי הדיון באשכול המקושר.

מהו מיגו | בית המדרש | פורום אוצר התורה

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אוהב ספר]

שמא צ"ל ב"ב כ"ג.

אכן, שמתי לב כי בטעות הגשתי את המאמר ללא ההגהה הסופית, בעז"ה אתקן
תודה על ההערה

 

[אוהב ספר]

ולכאורה בלא"ה לא קשיא כי שיטת התוס' שבועות מ"א א' ד"ה וכי שמה שנשבעין ליורשים אינו מדין טענינן אלא תקנה בפני עצמה.

ומ"מ מבואר בתוס' זה גופא בקושייתם דשייך טעני' כה"ג עיי"ש