אסתר מצות קריאה בתורה למלך בספר תורה שלו

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
על כסא מלכותו (א ב)

בפירוש המיוחס לרמב״ם על מגילת אסתר עה״פ כשבת המלך, הביא מדרש ארוך על צורת כסאו של שלמה המלך, ובתוך דבריו כתב שכאשר שלמה היה עולה על כסאו, יונה מזהב היתה פותחת את הארון ולוקחת ספר תורה ופותחת אותו על ברכי המלך, "והיה המלך מברך וכל ישראל עונין, והיה יושב וקורא מה שחפץ, ונשאר הספר בידו, כמו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" עכ״ל.
והקשה המגיה (במהדורת רמ״י ויסמן תשנ״ז) למה הוא מברך הרי לא מצינו למלך ברכה על קריאה אלא בפרשת הקהל, (והיינו דמשמע שצריך לחזור ולברך אע״פ שכבר בירך בשחרית, וקשה מה הטעם).

ונראה לתרץ, דלמלך יש מצוה מיוחדת לקרוא בספר תורה שלו דוקא, כדכתיב "וקרא בו כל ימי חייו", ולכן כשבירך שחרית ולמד תורה שבע״פ או קרא בס״ת אחר לא קיים מצוה זו אלא רק מצות תלמוד תורה ועל זה בירך, אבל עכשיו כשקורא בספר שלו נוספת לו מצוה של "וקרא בו" ועל זה הוא מברך, (וכמו שבקריאת התורה בציבור חוזר ומברך, משום שנוספה לו מצוה של קריאת התורה כמ״ש בשו״ת הרשב״א ח״ז סי׳ תק״מ).



והנה האחרונים דנו האם מברכים על מצות כתיבת ספר תורה, ובשו״ת מהר״י בירב סי׳ ס״ב הובאה תשובת מהר״י אישקאפה זצ״ל דאין מברכין משום דאין עשייתה גמר מצוה, שהרי כתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו׳ וקרא בו כל ימי חייו, הרי כי גמר המצוה היא הקריאה שיקרא בו, וא״כ אין לברך על הכתיבה שאינה גמר מצוה, עכ״ד.

ובשו״ת פרי עץ חיים (ק״ס מדפי הספר) הקשה עליו, דמצות כתיבת ס״ת ומצות תלמוד תורה הם ב׳ מצוות נפרדות במנין המצוות, וא״כ מצות כתיבת ס״ת גמר מצוותה היא הכתיבה.

ולכאורה יש לחלק ולומר לפי הנ״ל, דאה״נ מצות כתיבת ס״ת להדיוט היא גמר מצוה, אבל מצות כתיבת ס״ת של המלך אינה גמר מצוה, ונפק״מ שאין מברכין עליה, דבאמת האי קרא והיתה עמו וקרא, גבי מלך כתיבא, ובזה י״ל דבאמת מצות הכתיבה והקריאה היא מצוה אחת, באשר המצות קריאה היא מיוחדת לקרוא מהס״ הלזה בדוקא, משא״כ מצות ת״ת של הדיוט דמתקיימת בכל לימוד תורה בין שבכתב ובין שבע״פ ולאו דוקא מתוך ס״ת, ולכן היא מצוה נפרדת, אבל במלך דהמצוה מתוך אותו הס״ת באמת הוי גמר המצוה של הכתיבה ואינם ב׳ מצוות, וממילא אין הכתיבה גמר מצוה ואין מברכין עליה.​

 

[אמת נהדרת]

ונראה לתרץ, דלמלך יש מצוה מיוחדת לקרוא בספר תורה שלו דוקא, כדכתיב "וקרא בו כל ימי חייו", ולכן כשבירך שחרית ולמד תורה שבע״פ או קרא בס״ת אחר לא קיים מצוה זו אלא רק מצות תלמוד תורה ועל זה בירך, אבל עכשיו כשקורא בספר שלו נוספת לו מצוה של "וקרא בו" ועל זה הוא מברך, (וכמו שבקריאת התורה בציבור חוזר ומברך, משום שנוספה לו מצוה של קריאת התורה כמ״ש בשו״ת הרשב״א ח״ז סי׳ תק״מ).

א"כ ברכתו אינה ברכת התורה אלא ברכה אחרת?