סדרת מאמרים נתינת החמץ לגוי במתנה על מנת להחזיר – חלק א'

נתינת החמץ לגוי במתנה על מנת להחזיר – חלק א'​

​

א. הדין

ב. טעם הדין

ג. כשהחזירוֹ הגוי – בדיעבד​

א. הדין

כתב השלחן ערוך (אורח חיים סימן תמח סעיף ג, בסופו): אבל מתנה על מנת להחזיר [היינו לאחר הפסח (משנה ברורה סעיף קטן כ)] לא מהני.

ומקורו מדברי ההגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ו הלכה א, אות ב; הובא בתרומת הדשן סימן קכ) שכתב: אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי לחומרא ולא דמי לכל הני דשרו ב"ה עם השמש ולא דמי למסירת כתבים ביד נכרי דכולהו אדעתא דנפשייהו קעבדי ואם ירצה לא יעשה למחר ודמי לפוסק לשבות ואין שובת אבל הכא א"א אלא למחר ביום השוק ולא התירו לומר לעשות צרכיו אלא למי שהחשיך בדרך משום בהילת ממונו ויש למצא היתר לומר לנכרי קח לך מעות וקנה חפץ פלוני לעצמך ואם אצטרך אקחנו ממך בהיתר כדתניא גבי חמץ ישראל ונכרי שהיו בספינה והיה לו חמץ אומר לנכרי עד שאתה לוקח במנה טול במאתים שמא אצטרך אחר הפסח ואקח ממך ובלבד שיתן לו במתנה גמורה ועל אותה ברייתא הייתי תמיה דפסקינן בפ"ק דקידושין בכולהו קנו ה"נ אמאי לא יתן לנכרי במתנה ע״מ להחזיר. ושמא משום חומרא דפסח.



ב. טעם הדין

בהגהות מיימוניות מבואר שהאיסור הוא רק משום חומרא דפסח, ולא מעיקר הדין.

וכן כתב המשנה ברורה (סעיף קטן כא): אע"ג דבכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אם נתקיים התנאי הכא הצריכו חכמים מתנה גמורה משום חומרא דחמץ.

וכתב השער הציון (סעיף קטן נח) שאם הגוי לא החזיר, פשוט שעבר על בל יראה, כי זה כמו פיקדון אצל הגוי; ואין לומר שזה גזל למפרע ובגזל אין הנגזל עובר[א], שהרי כאן הישראל נתן לו את החמץ מדעתו, ורק אחרי פסח שצריך להחזיר ואינו מחזיר – נקרא גזלן.

והקשה הביאור הלכה (ד"ה לא מהני, והביא שכעין זה הקשה הרעק"א) מדוע דין זה הוא רק מ"חומרא דפסח", והלא לכאורה יש לאסור זאת מעיקר הדין, משום שזה ספקא דאורייתא, שיש לחשוש שמא הגוי לא יחזיר.

ותירץ הביאור הלכה לשיטות שבדיעבד אסור[ב], שכוונת ההגהות מיימוניות שאם עשה כן – אפי' בדיעבד אסור, וזהו ה"חומרא דפסח".

והרעק"א תירץ, שאם הגוי לא יחזיר – יאמר הישראל "הריני כאילו התקבלתי", ונחשב שנתקיים התנאי.

וכעין זה היה מקום לומר לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה שאפשר לבטל תנאי מדין "אתי דיבור ומבטל דיבור" – אם כן יכול לבטל התנאי, ויתברר שהחמץ היה של הגוי לגמרי אפילו שלא החזירו.

ויש לעיין בתירוץ זה, שלכאורה עדיין יעבור הישראל על 'בל יראה' מדין "הואיל", שיכול שלא למחול על התנאי, [ועיין מגן אברהם (סעיף קטן ה) שמה שהוא ביד הישראל לעשות – גורם "הואיל", אבל מה שביד הגוי שלא להחזיר – אין זה גורם "הואיל"].

ויש ליישב, שכאן שבפסח לא היה ברור שהישראל יכול להחזירו לבעלותו למפרע, כי הגוי עדיין יכול להחזיר – אין זה נחשב "הואיל".


אמנם הרדב"ז (חלק א' סימן רמ) כתב, שהאיסור הוא מעיקר הדין.

וכן הוכיח המטה יהודה (לר' יהודה עייאש, סעיף קטן ו) מלשון השלחן ערוך "אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני" – שחולק על ההגהות מיימוניות, וסובר שאסור מדינא לעשות כן[ג].



ג. כשהחזירוֹ הגוי – בדיעבד

כתב הביאור הלכה (ד"ה לא מהני) שאפי' אם החזיר הגוי את החמץ לאחר הפסח – גם כן אסור החמץ, וכן כתבו אחרונים נוספים.


אולם האליה רבה (סעיף קטן יא) כתב שמלשון ההגהות מיימוניות "חומרא דפסח" משמע שזהו רק חומרא, ומ"מ אם עבר ועשה כן – אין לאסור החמץ בהנאה.


ובמחנה אפרים (הלכות מאכלות אסורות פרק ח הלכה טז ד"ה עוד שייך לאיסורי הנאה) כתב שדין זה תלוי בשני הטעמים שהובא לעיל: לטעם שזהו חומרא דפסח – אם כן מותר בהנאה, שהרי מדינא לא עבר על איסור; אך לטעם שאסור לעשות כן מדינא ועבר על בל יראה ובל ימצא, ואף על פי שנתקיים התנאי ונמצא שלמפרע היה החמץ של עכו"ם, מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר – אם עבר ועשה כן אסור בהנאה, הואיל ועבר על בל יראה.

וכנראה כוונתו שעבר על איסור ספיקא דאורייתא לחומרא.

ולולי דבריו היה מקום לומר שאפי' שעבר על איסור ספיקא דאורייתא לחומרא – אין סיבה לקנוס.
​

---

[א] כן שיטת המשנה ברורה (כאן, ועי' ביאור הלכה סימן תמ סעיף ד ד"ה עובר).

ומבואר בדבריו כאן שנגזל גרע טפי, ובדרשו (שם הערה 23) הובא שזו מחלוקת נודע ביהודה (מהדורא קמא אורח חיים סימן כ) והחזו"א (אורח חיים סימן קיח סעיף קטן ד).


[ב] ראה להלן מחלוקת אחרונים בזה.


[ג] וראה שם שהביא אפשרות נוספת, שמה שכתב ההגהות מיימוניות [וכן התרומת הדשן] שמכיון שחמץ חמור שהחמירה בו התורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וגם שהאוכלו ענוש כרת – לפיכך מעיקר הדין אסור לתת החמץ במתנה על מנת להחזיר.

וראה עוד להלן נפקא מינה בין שני הטעמים.​