סדרת מאמרים סדרת מאמרים בנושא עדות - א.

המקור בתורה לדין חובת הגדת עדות:
א.

הנידון הראשון בדיני עדות הוא דין הנקרא "חובת הגדת עדות" וכלשון רבינו המחבר בשו"ע (חו"מ סי' כ"ח ס"א) "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד",​

דין זה נלמד מתוך דברי הכתוב (ויקרא ה - א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. והוא עד או ראה או ידע. אם לוא יגיד ונשא עונו".

פס' זה עוסק בדין הנקרא "שבועת העדות"[1] אך חז"ל הבינו בדעתם הרחבה, שמלבד הדין של שבועת העדות, מסתתר בתוך דברי הפס' דין שהוא אדם אשר יודע עדות לחבירו חייב להעיד. [2]

ב.​

ביאור דברי הפס' במושכל ראשון. "ונפש כי תחטא" - החטא הוא "ושמעה קול אלה" שנשבע לשקר באופן ש"והוא עד או ראה או ידע" ראה מעשה באופן המכשירו להיות עד. "אם לא יגיד" אם לא יעיד אלא ישבע שאינו יודע "ונשא עוונו" חייב קרבן עולה ויורד.

וע"פ ביאור זה צ"ע מהיכן דרשו חז"ל מפס' זה דין דחובת הגדה. והלא בפשטות כל דברי הפס' מוסבים לדין דשבועת העדות.

והנה היה מקום לבאר דדרשו חז"ל את חובת הגדת עדות מהא דהקפידה התורה על שבועת שקר דיקא בשבועת העדות והטעם משום <llc> שנשבע לשקר בעדות שמצווה להעיד

אך זה אינו דאם לא פרשה התורה את טעם הקפדתה איכא למימר עוד טעמים שונים ומשונים וכגון הכא דאיכא למימר שהקפידה התורה על שהנשבע לשקר השתמש בשמו של השי"ת לצרכיו האישיים.

ג.​

מהלך התוס'. במס' ב"ק (דף נו ע"א) שנו בגמ' "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" פי' דאי איכא שנים שראו מעשה המחייב ממון. ובא אחד לתבוע מהם שיעידו לו והלה סירב להעיד. חייב בדיני שמים לשלם את מה שהפסיד הנזקק לעדותו ונלמד מדברי הפס' "אם לא יגיד ונשא עונו".

והקשו התוס'(שם ד"ה פשיטא) דלכאו' דברי הפס' "אם לא יגיד" גבי שבועת העדות קא מיירי, כדכתיב "ושמעה קול אלה" ותרצו התוס': "דה"ק קרא כשעובר (על שבועתו-ב"ח) בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי, איכא נשיאות עון".

נמצא דסברו התוס' דחובת הגדת עדות ילפי' מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו"

ד.​

ויש לבאר מה שינו התוס' מההו"א למסקנא. ונראה לבאר ע"פ שינוי הלשון וההוספות שהוסיפו הראשונים שביארו כתוס',[3] דבהו"א הבינו התוס' שסיפא דקרא "אם לא יגיד ונשא עונו" מוסב חזרה לנידון שבו נפתח הפס' "ושמעה קול אלה". פי' שסדר הפסוק הוא: א. נידון הפס'. הנשבע לשקר, ב. האופן המדובר - באדם העד למקרה וראוי להעיד, ג. הדין - ונשא עונו דהיינו קרבן וכלשון התוס' בקושייתו "וא"ת ה"מ (דהיינו דין "אם לא יגיד") כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה".

אבל למסקנא הבינו התוס' דסיפא דקרא הוא המשך של תאור האופן המדובר. דהיינו דמלבד שצריך להיות ראוי להעיד צריך שאי הגדתו תחייבו נשיאות עוון, ובהמשך הפרשה מובא מהו הדין והוא "והביא את אשמו לה'" וכו' (פס' ו')[4] וזה מה שתי' התוס' "דה"ק קרא (דושמעה קול אלה) כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא יגיד היה נושא עוון וזה חלק מהתנאים שאז יביא קרבן שבועה".

ה.​

והקשה הרשב"א (שם ד"ה אי בתרי בא"ד) דהנה בגמ' הובא דין "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", והקשו בגמ', דאי מיירי בשני עדים "פשיטא דאו' היא אם לא יגיד ונשא עונו", והנה אי איכא מקום לומר דקרא דאם לא יגיד גבי שבועת העדות קמיירי מה הקשו בגמ' "פשיטא" אדרבא זה מה שחידשו בגמ' שעצם האי הגדה היא הנשיאות עון ולא השבוע וא"כ שהגמ' תשיב לקושיית הגמ' "ס"ד קרא דאם לא יגיד בשבועה קמיירי קמ"ל"[5].

ונראה לבאר דהבינו התוס' שדבר ברור הוא דסיפא דקרא לא בא ללמדנו דין דשבועת העדות, משום דלשון הפס' הוא "אם לא יגיד ונשא עונו" ואי הכונה שנשבע לשקר, הלשון היה צריך להיות "אם ישבע שאינו יודע ונשא עונו", אך כיון דכתיב "לא יגיד" מובן שהחיסרון הוא אי ההגדה. על כן הבינו חז"ל דאין הכונה ללמד דין דשבועת העדות אלא ללמד שאם אינו מעיד הוא נושא עון[6].

ו.​

מהלך רש"י (והרמב"ם): במתני' במס' סנהדרין (דף לז ע"ב) כחלק מתיאור סדר הגדת עדות מובא שלב בעדות אשר נקרא "איום העדים" ועניינו שכשעדים באים להעיד, ויש חשש שמא עדותם היא אינה מדויקת לכך ב"ד מזהירים אותם בחומר המעיד עדות שקר.

אך לאחר שלב זה נוצר חשש נוסף והוא, שמא העדים יירתעו מלהעיד[7] ויאמרו שאינם יודעים עדות, אפי' שבאמת כן יודעים, ולכך ב"ד אומרים להם "ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו'".

וביאר רש"י (ד"ה והלא) "והלא כבר נאמר והוא עד, עליכם מוטל חובה ונשיאות עוון אם לא תגידו מה שראיתם". ומדויק מדברי רש"י דמקרא איכא תרי דינים: א. החובה להעיד. ב. נשיאות עון אם לא יעיד.

ז.​

והנה נשיאות עון מפורשת בפס' כדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו" אך גבי החובה צריך מקור נוסף לחובת הגדה כיון שרש"י חילקו לב' דינים וא"כ צריך מקור נוסף באותו פס' לחובת הגדת עדות.

וביאר הגרי"פ פערלא (בסה"מ לרס"ג עשה פ"ד), דסבר רש"י דחובת הגדה ילפי' מדכתיב "והוא עד" שצריך להיעשות עד[8], כלומר דהתיבות "והוא עד "קרינן בלשון חובה כמו שאחד מורה לשני ומורה לו להיות עד[9].

ונמצא לדעת רש"י חובת הגדת עדות ילפי' מדכתיב "והוא עד"

ח.​

ומקורו של הגרי"פ לבאר ביאור זה הוא מהרמב"ם דמנה הרמב"ם בספר המצוות (עשה קע"ח) "היא שצוונו להעיד בב"ד וכו', מאמרו יתעלה "והוא עד או ראה או ידע" והעובר על מצוה זו שיכבוש העדות עונשו גדול והוא אמרו יתעלה "אם לא יגיד ונשא עונו".

הרי שכתב הרמב"ם בפירוש, דמצות עשה דעדות ילפי' מדכתיב "והוא עד", ונשיאות העוון ילפי' מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו"

וכן ראה הגרי"פ לבאר בדעת רש"י דמהתיבות והוא עד ילפי' חובת הגדה ומהתיבות "אם לא יגיד ונשא עונו" ילפי' דין תשלום בד"ש דהיינו עונש הכובש עדותו.

סיכום:
שיטת התוס':
חובת הגדת עדות ילפי' מכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו"​

שיטת רש"י :
חובת הגדת עדות ילפי' מדכתיב "והוא עד"​

---

[1] והוא היודע עדות לחבירו. וחבירו תבע ממנו שיעיד, ונשבע מרצונו שאינו יודע עדות ונמצא בב"ד שהוא שקרן חייב קרבן הנקרא "עולה ויורד".
[2] כן מצינו במשנה (מס' סנה' דף ל"ז ע"ב) "ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת" וכו', וכן בגמ' (מס' ב"ק דף נ"ו ע"א) "היודע עדות לחבירו" וכו'

אמנם גבי הגמ' במס' שבועות (דף כ"ח ע"א) דמשמע שהנשבע שלא יעיד הוי נשבע לבטל את המצווה אין להוכיח דאיכא למימר דמיירי במצות גמ"ח שהמעיד לחבירו גומל איתו חסד שע"י עדותו מוציא הלה את ממונו הראוי לו.
[3] יעוין בדברי התוס' ר"פ (שם ד"ה פשיטא) דהקשה כתוס' ובתירוצו הוסיף תיבות אלו "וי"ל דה"ק קרא ושמעה קול אלה בדבר שאם לא יגיד ונשא עונו" וכן ברשב"א (שם ד"ה אי בתרי) וע"פ הביאור הבא תובן הוספה זו.
[4] והטעם שההלכה שצריך להביא קרבן על שבועתו הובא בפסוקים הבאים ולא באותו פס', היינו משום דהתורה מפרטת מספר אופנים שבכולם הדין שוה שמביא קרבן עולה ויורד, ושבועת העדות הוא הראשון שבהם ולכך פירטה התורה את כל האופנים ולאחריהם הובא הדין "והביא את אשמו לה'".
[5] ויעוין ברשב"א שמכח קושיה זו ביאר דהמקור לחובת הגדת עדות ילפי' מדכתיב "ונפש כי תחטא" שמלבד השבוע איכא חטא.
[6] ובפרק הבא יבואר אי"ה כיצד דרשו חז"ל מהפס' את חובת ההגדה לדעת התוס'
[7] או שיפגעו על שחושדים בהם שמשקרים וכמו"ש רש"י בש"ס
[8] ומדויק דדברי רש"י בסנה' מובאים על דברי הפס' "והוא עד" ולא רימז רש"י בשום אופן שכונתו להמשך הפס' הרי שהתכוון דווקא לתיבות אלו
[9] ויעיין בכתבים בפ"ג שבו יתבאר מנ"ל לקרוא את הפס' באופן כזה.