סדרת מאמרים סדרת מאמרים בנושא עדות - ג'

עיון בדעת רש"י בגדר חובת הגדת עדות - נ"מ בין דעת רש"י לדעת התוס':

א.

נתבאר בריש הכתבים דשיטת רש"י היא. דחובת הגדת עדות. ילפי' מדכתיב "והוא עד". דאת לשון הפס' קרינן בלשון ציוי שהוא מצווה להיות עד. (וכמו שהובא מהגרי"פ פערלא על סה"מ לרס"ג עשה פ"ד)

ובביאורו קשה מאוד א) בפשטות כונת הפס' לומר ד"הוא עד" בדבר באופן דאו ראה או ידע ומנא ליה לרש"י לשנות מפשטות הפס' לביאור מחודש כלומר שזאת היא מציאות שהוא עד לדבר,

ב) והנה, אי אותם התיבות יתירות היו ניחא, דמצינו במקום שהתיבות יתירות שדורשים את הפס' שלא ע"פ פשוטו. אך אותם התיבות בריש פ' שבועת העדות (שבועות ל ע"א) ביאר רש"י (ד"ה שבועות) דילפי' מיניה דרק הראוי להיות עד איתה בדיני שבועת העדות. וכך בנידון דידן רק הראוי להיות עד מחוייב להעיד[א]. אך את עצם החובה מנא ליה למילף מתיבות אלו.

ג) ואפי' נימא דרשת רש"י אמת היא, לכאו' לא תועיל כלל. דהא מיד שראה או ידע חיוב ממוני נקרא עד. וא"כ אמאי נדרוש דצריך לספר מה שראה, והרי הוא כבר עד בדבר.

ב.

אך לכאו' ההנחה (בשאלה ד') אינה נכונה. דאי עד מיקרי עד מיד שראה או ידע, הדרשה דדייקא בראוי להעיד דיבר הכתוב אינה כיון דהא עד מיקרי ע"ש המעשה שראה. וא"כ אפי' קרוב או פסול ראוי להיות עד. כיון שכשרואה חיוב ממוני הרי הוא עד בדבר.

אלא על כרחך עד נקרא עד רק ע"ש שמעיד. (או שביכולתו להעיד). ונראה לבאר, דהנה הטעם שעד צריך להעיד הוא משום בתי דינים תיקון העולם הוא דבלעדיו כל אחד יחטוף ויחמוס כרצונו, ומעיקרא הדיינים היו צריכים לסובב בשווקים ולכל תגרה לבוא ולהכריע. אך כיון דאי"ז בר יכולת אמרה תורה שכל שני בנ"א שראו מעשה שמחייב אחד או שמזכה את השני חייבים לבוא ולספר לב"ד את מה שראו.

ג.

ונמצא עפי"ז דעד מיקרי ע"ש הגדתו. פי' שמעיד. והנה המתבונן בדעת רש"י, ימצא דזהו שלא כדעתו. א) בכל מקום שכתוב בתורה לשון עשיה בעדות שלל רש"י את שייכותו לעדות[ב]. ואי כנים הדברים דעד נקרא עד ע"ש הגדתו אמאי לא שייכי לשון עשיה בעדות והא העשיה היא ההגדה.

ב) לכאו' ע"פ הביאור הנ"ל נראה דעיקר העדות היא ההגדה, שחייבתו התורה להביא את אשר ראה לב"ד. שיוכלו לדון בו. אך פלא דברי רש"י במס' כתובות (דף כא ע"ב ד"ה דילמא) "שאין עדות אלא ע"י הגדת עדות" והתרגום של דברים אלו, הגדת עדות אינה עדות ועד לא נקרא ע"ש הגדת עדות אלא שההגדה יוצרת "עדות".

וא"כ שוב צ"ב אי עד לא נק' ע"ש ראית המעשה. ולא ע"ש העדת המעשה בב"ד. א"כ מה נותר שע"ש יקרא "עד".

ד.

ולכך נראה לבאר, הנה, אי העניין שהעדים מעידים הוא מעשה החיוב. פי' שמספרים מה שראו. היה נכון לומר שענין העד הוא לידע את ב"ד שראה מעשה שע"י אחד חייב ממון לחבירו. וב"ד יחייבוהו. ועפי"ז עד רואה סתם מעשה. וב"ד מפרשים את החיוב שבו.

אך נראה שסבר רש"י שעדים רואים חיוב ממון. (מקום הדברים בהרחבה יעויין בשערי יושר שער ז'). פי' שרואים שאדם גוזל את חבירו, רואים מעשה חיוב ממון של ראובן לשמעון. שנעשה בלבוש של גזל ראובן משמעון.

וכעת מעה"ד "ע"פ שנים עדים יקום דבר" והעדים צריכים לבוא ולומר לראובן אתה חייב ממון לשמעון, וראובן יתחייב לשלם.

אלא דדעת תורה אינה כדעת בעלי בתים, ושיחייבו ממון חיובא יהיה חיוב שקרי שיפסוק ע"פ סברותיו המסולפות, ועוד שבני"א ינצלוהו לפשעים וגניבות. לכך אמרה תורה ששני עדים הרואים חיוב ממון, שיבואו ויעידו בפני ב"ד. וב"ד יבררו את הדין.

ובלשון אחר, עדים יש להם אחריות לחיוב הממוני שהם ראו שיצא ממנו דין.

ה.

וכעת ניחא, הכן עד נקרא עד ע"ש ראייתו. אך רק אם בראייה יש חיוב ממון. וחיוב הממון הוא רק לאחר מושב ב"ד.

והנה אי קרינן לשון הפס' "והוא עד" בניחותא. לא יובן רצון הפס', וכי מנ"ל שהוא עד, והא יתכן וב"ד לא יקבלו את דבריהם ונמצא ואינם עדים. ולכך סבר רש"י דהא דכתיב "והוא עד" היינו חיוב להעיד.

פי' הפס' לדעת רש"י, "והוא עד" מחוייב להיות עד דהיינו שיצא דין מעדותו. באופן "או ראה או ידע" חיוב ממוני, ושמא תאמר שאם לא יצא דין מעדותו חטא. ת"ל "אם לא יגיד" דייקא באופן שאי הגדתו מונעת את החיוב "ונשא עוני" יש לו עון בזה.

והנה מתוך דברי הפס' ע"פ ביאור זה. נמצא דכל שאינו ראוי להעיד פטור. דהא כל מה שנאמר שמהיכי תיתי ויצא דין מדבריו, פי' שכל הרואה חיוב הוא בספק אם יצא דין מדבריו. הנה הפסול להעיד ודאי שלא שייך ב"והוא עד" כמו שלא נתבע מקירות הבית שיעידו.

ו.

ועפי"ז מבואר היטב דברי רש"י במס' סנה' (דף לז ע"ב ד"ה והלא), שכתב בזה"ל "עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם" וקשה א) "עליכם מוטל חובה", מה אותה חובה, לכאו' להעיד. וא"כ מדוע רש"י לא כתב זאת. ב) "ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם" היה ניחא אי כתב "ואם לא תגידו מה שראיתם תוטל עליכם נשיאות עון", שבזה"ל לשונו מגומגם אך ע"פ הנ"ל מבואר היטב. א) החובה אינה להעיד אלא להחיל דין, אך מנגד יוצא ידי חובתו בהגדת עדות ,ועל כן רש"י כתב "חובה" סתם, שכונתו "אחריות", ב) ולכך כתב רש"י לשון הפוכה, שיובן שאם הנשיאות עון או אי ההגדה א"כ החובה היא להעיד, שיובן שחובה ונשיאות עון חד היא.

וכך מבואר היטב לשון רש"י במס' כתובות "שאין עדות אלא ע"י הגדת עדות", דהכן העדות היא החלת הדין, אך חידשה התורה, שהדין לא יחול כל עוד לא יגידו העדים הגדת עדות. אך לעולם אינה עצם העדות.

ז.

ועפי"ז נראה דרש"י ותוס' נח' בגדר עד וגדרי עדות ומתוך פלוגתא זו משתלשלת הפלוגתא בסוגיין גבי המקור לחובת הגדת עדות.

שיטת רש"י: העד רואה חיוב ממוני. וחובתו להחיל את החיוב שראה לחייב את החייב ולזכות את הזכאי אלא שא"כ לא שבקת חי לכל בריה, ולכך חייבתו התורה להעיד, דהיינו לפעול בב"ד שיהיה דין מדבריו, ודי שיגיד את מה שראה. וע"י ב"ד יוכלו לדון דינים.

שיטת התוס': העד רואה מעשה ואין לו שום שייכות לחיוב שבו. ולכך בעצם לא היה צריך לפעול כלום. רק שבמקום שמועיל לב"ד שיכולים לדון ע"פ עדותו, מעיד. אך חובת ההגדה איננה משום שצריך לסייע לב"ד. כיון דלב"ד אין שום מטרה לחייב ולזכות אלא שאחד תובע ממון מחבירו. בא לעדים לתבוע מהם להעיד, חייבים הם להעיד דהינו לסייע לנזקק לעדותו.

ח.

נ"מ בין שיטת רש"י לשיטת התוס'. כתב הגרי"פ פערלא (בסה"מ לרס"ג עשה פ"ד) דאי חובת הגדה דרשי' מדכתיב "והוא עד" נמצא דאיכא מצוה להעיד. וזאת היא מצוה פנ"ע. ואי דרשינן מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו" אין מצוה להעיד אלא חובה בעלמא, (כמו כל מקום שחייב למנוע עצמו מלבוא לאיסור) וא"כ נמצא דנח' רש"י ותוס' אי איכא מצוה להעיד. לרש"י איכא. ולתוס' ליתא.

ועוד אפשר לחלק, כידוע חלק מסדר קבלת עדות איכא דין הנק' "דרישה וחקירה" שבו ב"ד בודקים האם העד דובר אמת ובררים את הזמן שבו אירע המקרה. והדין הוא שעדות בלא זמן אינו עדות, שא"א לקבלה.

ויש לדון האם כחלק מחובת הגדה חייב העד להשיב לדרו"ח או שאינו חייב. ולרש"י נראה לומר שחייב משום שענין חובת ההגדה היא שהעד צריך לפעול שיצא דין מעדותו ובלא הגדה לב"ד את זמני המקרה לא יוצא דין מדבריהם.

אבל לדעת התוס' יש לדון מהו ענין הסיוע שצריך לסייע לבע"ד, האם לידע את ב"ד במה שאירע, וזה מקיים בסיפור דברים. א"כ פטור מלהשיב לדרו"ח. או שענין הסיוע הוא שכשמעיד, וב"ד מקבלים עדות העביר את ידיעתו לב"ד. וא"כ שלא חשיב לדרו"ח לא קיבלו עדות. ולא העביר ידיעתו לב"ד. [ג]

ט.

עוד נ"מ, מצינו בגמ' (ב"ק נו ע"א) "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש"[ד]

והנה רש"י סבר דחייב בד"ש כל עוד יכול להעיד שיש בידו בחירה או להעיד או לשלם שכתב (סנה' לז ע"ב ד"ה והלא) בזה"ל "עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם"[ה]

ובתוס' כתבו שרק כשאומר בב"ד איני יודע, דהיינו שאינו יכול להעיד חייב בד"ש. כמו"ש (ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא בא"ר) "דווקא בב"ד שאומרים אין אנו יודעים" וכו'.

ולענין הלכה איכא למידק בדברי הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' כח ס"ב) "אבל לא יוכל להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו" ביאור דבריו. עד שמסרב או טוען שאינו יודע א"א להשביעו בע"כ אלא שחל עליו נשיאות עון. משמע שעל עצם אי ההגדה איכא נשיאות עון.[ו]

י.

הנה לכאו' ע"פ הנתבאר בדעת התוס' (בפ"ב) דנשא עונו היינו שחטא חטא מתמשך, אמאי לא יתחייב בד"ש מיד כשמסרב להעיד, כיון שמונע בכל רגע את הגדת העדות.

ויש להקדים, יעויין בסמ"ע (חו"מ סי' כ"ח סק"ה) שדייק דכתיב "ונשא עונו" ול"כ "ישא עונו" עניין הדיוק ללמד שהתורה לא באה לחדש שמעשהו ממשיך עליו נשיאות עון אלא לחדש שגבי שבועת העדות צריכים שיהיה עון מתמשך. כלומר מציאות של נשיאות עון.

ולכך בשלמא לדעת רש"י, כיון דמ"והוא עד" ילפי' שחייב העד להעיד. א"כ גבי ונשא עונו יל"ב שחסרון הגדה הוא עון מתמשך ועל כן נושא עון. וע"פ הנתבאר בדעת רש"י, כיון דחובת הגדה היא חובה להוציא דין מדבריו, נמצא שלא מעיד נושא עון שלא יוצא הדין. וע"י תשלום איכא חלק מן הדין.

אבל לשיטת התוס' כיון דכל הילפותא של חובת ההגדה היא מ"ונשא עונו" א"כ ודאי דסתם מניעת הגדה אינה עון. כיון דכל המקור שיש חובה להעיד הוא משום שיש דרגה פחותה מ"ונשא עונו", כלומר מלבד המציאות של עוון מושרש צריך עון שאינו מושרש, כדי שיובן איזה עון הוא נושא.

על כן נושא עון כשמונע יכולת להעיד וע"פ הנתבאר ג"כ ניחא, דכיון דלתוס' העד אינו מחול הדין, א"כ זהו חידוש שעל עצם מניעת הגדה חייב תשלומים בד"ש, אלא כשמונע יכולת להעיד איכא למימר שע"י התשלום מתקן עוונו.

---

[א] כמו שכתב המחבר (שו"ע חו"מ סי' כח ס"א) "וראוי להעידו".
[ב] כגון הפס' (שמות כא - כט) "והועד בבעליו" ביאר רש"י לשון התראה בעדים ולא ביאר סתם "עדות".
[ג] פי' שיעביר את המושכןת לב"ד,שהם יחליטו באותו נידון
[ד] והנ"מ להלכה נח' האחרונים גבי אי תפס הבע"ד מן העד אי מפקינן מיניה. (יעויין בשו"ע חו"מ סי' שכ"ח ס"א בנושאי כלים שם)
[ה] ונשיאות עון היא חובת תשלומים בד"ש כמבואר בב"ק.
[ו] ומש"כ הב"י (חו"מ סי' ס"ב א' ד"ה וכתב) דחובה בד"ש מיירי שאינו יכול לחזור ולהעיד. ולכאו' כתוס', יעויין בב"ח (שם) שביאר דדברי הב"י נסובים גבי ענין אחר יעו"ש, ועוד יעויין בסמ"ע (סקי"א) ובגליון מהרש"א (ד"ה ואם) שהעמידו נשיאות עון באופן שאינו יכול לחזור בו, וכתוס'.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".