מאמר תורני על הלויתן וסעודתו

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב: (א, כא)

חכמינו זכרונם לברכה פירשו כי התנינים הגדולים הם לויתן ובת זוגו, וכדברי רש"י בפירושו כאן, "ובדברי אגדה, הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא".

עניינו של הלויתן מבואר באורך בסוגיית האגדתא בפרק הספינה במסכת בבא בתרא (דף עד־עה). שם אף הובא המאמר הנודע על סעודת הלויתן, "אמר רבה אמר רבי יוחנן, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן, שנאמר יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים, ואין כֵּרָה אלא סעודה, שנאמר ויכרה להם כרה גדולה ויאכלו וישתו, ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני".

עמוקה היא מאד סוגיית הלויתן וסעודתו, בין בחלק ההלכה, בין בחלק האגדה ובין בחלקים הנוגעים לסתרי תורה. לא נוכל כמובן להקיף את הענין בשלמותו, אך ניגע בכמה דברים מלאי ענין בסוגיא עלומה זו.

בעינינו מצטייר הלויתן כדג גדול בדומה לדגים המוכרים לנו. זה עתה יצאנו מחג הסוכות בו התפללנו כי נזכה לישב בסוכת עורו של לויתן, וכנראה גם שזפו עינינו קשוטי סוכה בהם מצוייר הלויתן כדג גדול אשר בקרבו מתוקנת סוכה. ברם מעיון בדברי המפרשים נראה כי לא כך פני הדברים.

בדברי הגמרא בבא בתרא מבואר כי התנינים הגדולים הם הם המוזכרים בפסוק בספר ישעיהו (כז, א), "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם". בדברי הרשב"ם שם מבואר כי "לויתן נחש בריח" הוא הלויתן הזכר הזקוף כבריח, ואילו ה"לויתן נחש עקלתון" הוא הלויתן הנקבה המקיף את כל העולם בעקלתון.

בכתוב נזכר הלויתן עם שם לווי, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. מה שלכאורה מראה כי הלויתן נראה יותר כנחש מאשר כדג. ואכן מעיון בדברי המפרשים נראה כי צורת הלויתן היא כנחש, כך כותב למשל הרד"ק בספר השרשים שלו (אות הנו"ן ערך נחש), "נחש... הוא לויתן, ונקרא כן לפי שדומה לנחש. ונקרא גם כן תנין הוא והדגים הגדולים, כמו שנקראו נחשי היבשה גם כן תנינים".

אכן – כדברי הרד"ק – גם השם "תנינים" בו נקראו הלויתן ובת זוגו בפסוק שבפרשתנו, מורה כי צורתם כצורת נחש. השם תנין הוא שם נרדף לנחש, כך למשל בשעה שבא משה לפני פרעה אמר לו הקב"ה (שמות ז ט), "כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין", כאשר הכוונה כמובן לנחש.

כדברים האלה כותב גם המלבי"ם בפירושו לספר ישעיהו, "לויתן - הדגים הגדולים בכלל נקראים בשם לויתן ובשם תנינים הגדולים. וידוע כי נמצא נחש המים, ונמצא במשפחה זאת מינים ארוכים מאד, וקורא הארוך בריח, והארוך יותר עד שמעקל את עצמו קורא עקלתון". אם כי המלבי"ם מפרש את הפסוק לפי פשוטו ואינו מתייחס למדרשי חז"ל בענין הלויתן, אך מכל מקום נראה מדבריו כי גם הלויתן המוזכר במדרשי חז"ל צורתו כנחש.

גם בפירוש המצודות על פסוק זה הוא קובע בפשיטות "הלויתן הוא דומה לנחש".


הלויתן – נחש טמא או דג טהור?

הנחה זו כי צורת הלויתן דומה לנחש מעוררת שאלה הלכתית בנוגע ללויתן. האם הלויתן הינו דג טמא או טהור?

לכאורה אין כל מקום להסתפק בדבר. גמרא ערוכה היא במסכת חולין (סז:), "תניא ר' יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא, שנאמר, גאוה אפיקי מגנים תחתיו חדודי חרש, אפיקי מגנים – אלו קשקשים שבו, תחתיו חדודי חרש – אלו סנפירין שפורח בהן".

בדברי הגמרא מבואר כי הלויתן דג טהור הוא, ויש לו את שני סימני הטהרה המובהקים סנפיר וקשקשת. אך למרות דברי הגמרא אין הדברים פשוטים כל כך. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת שלהי פרק תשיעי מובאים הדברים הבאים – "רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, הא טהור בין חי בין מת כגרוגרת. ר' יהודה כדעתיה, דר' יהודה אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן. והא כתיב התשחק בו כצפור, לא הותר מן כלל איסור הוא".

המפרשים שם מבארים את הדברים כך. הסוגיא שם עוסקת בשיעור ההוצאה להתחייב עליה בשבת, כאשר בדרך כלל השיעור הוא כגרוגרת, להוציא מקומות בהם מחשיבים גם פחות מכגרוגרת, כמו למשל חגב טמא חי שהדרך לתת אותו לתינוק לשחק בו, אשר לכן גם אם הוא פחות מכגרוגרת מתחייבים עליו.

הירושלמי מדייק בדעת רבי יהודה כי רק בחגב טמא הוא מחייב בפחות מכגרוגרת, אך בחגב טהור אינו מחייב, מפני שאין הדרך לשחק בדבר טהור הראוי לאכילה. הירושלמי גם מביא ברייתא שם מופיעה דעת רבי יהודה בפירוש "רבי יהודה אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן".

הירושלמי חוזר ומקשה על רבי יהודה, "והכתיב, הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר?" פסוק זה נאמר על הלויתן, שהקב"ה משחק בו, כדברי הגמרא בעבודה זרה (ג:), "רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו". כיצד אומר רבי יהודה שאין דרך לשחק באוכלין טהורין, והלא הלויתן טהור ואף על פי כן הדרך לשחק בו כמבואר בפסוק!

הירושלמי מיישב את דברי רבי יהודה בלשון תמיהה, "לא הותר מן כלל איסור הוא?!", כלומר אין זה נכון כי הלויתן הוא מין טהור, שכן הלויתן טמא הוא ורק הותר מכלל איסורו והוכשר להאכל לצדיקים למרות שהוא טמא. אין כל קושיה על דברי רבי יהודה, כי כיון שהלויתן הוא בעצם מין טמא, הדרך לשחוק בו!

דברי הירושלמי עומדים בניגוד גמור לדברי הבבלי. בעוד בבבלי מבואר בפירוש כי הלויתן דג טהור הוא, הרי שבירושלמי מפורש כי טמא הוא ורק הותר מכלל איסורו להאכל לצדיקים לעתיד לבא.

מעיון נוסף במדרשים נמצא כי שיטת הירושלמי מופיעה גם במדרש. בויקרא רבה (פרשה כב, י) נאמר בפירוש, "ר' מנחמא ור' ביבי ור' אחא ור' יוחנן בשם ר' יונתן אמרו, תחת מה שאסרתי לך התרתי לך, תחת איסור דגים לויתן דג טהור". כך מופיע בדפוסים שלפנינו, אך בדפוסים קודמים נשמטו התיבות "דג טהור", ונכתב רק "תחת איסור דגים – לויתן". המתנות כהונה הגיה והוסיף את התיבות "דג טהור", אך כאמור אין הכרח בדבר, שהרי כבר מבואר בדברי הירושלמי שהלויתן טמא הוא ורק הותר מכללו, אשר הם הם דברי המדרש.

במה נחלקו הבבלי והירושלמי? לדבר זה נדרש הגאון הנודע מרוגאטשוב בספרו צפנת פענח על הרמב"ם, כאשר הוא תולה את מחלוקתם בענין שנתבאר למעלה, אודות צורתו של הלויתן. אכן לא נחלקו הבבלי והירושלמי על סימני הטהרה של הלויתן, הכל מודים כי סנפיר וקשקשת לו כמפורש בדברי הבבלי. אלא שנחלקו הבבלי והירושלמי אם הלויתן דג הוא.

אמנם אכן ניתנו בתורה סימנים לדג הטהור בסנפיר וקשקשת, אך סימנים אלו מועילים לדגים בלבד. יש להבדיל בין דגי הים לבין חיות הים. כל יצור שבים שאין צורתו כצורת דג אינו בכלל דגים אלא בכלל חיות הים, אשר אסורים מדין שרץ המים ואין מועיל להם סנפיר וקשקשת, וכדברי הרמב"ם הברורים (הלכות מאכלות אסורות פ"ב הי"ב) – "אי זהו שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים. כללו של דבר, כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן".

על פי דברים אלו לכאורה אין מובנים דברי הגמרא בחולין. אם כאמור צורת הלויתן כצורת נחש, מה מועילים לו הסנפיר והקשקשת? הלא אינם מועילים אלא לדגי הים ולא לחיות הים!

כאן בא הצפנת פענח בישוב נפלא. מדרש חז"ל זה כי התנינים הנזכרים בפרשתנו הם הם לויתן ובת זוגו, אינם מוסכמים על כל הדעות. בגמרא בבבא בתרא בסוגיית הלויתן מבואר כך – "את התנינים הגדולים. הכא תרגימו, ארזילי דימא. ר' יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון שנאמר ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה וגו'".

לפי המבואר בגמרא, בבבל לא היו מבארים כי התנינים הם הלויתן ובת זוגו, כי אם ביארו שהכוונה על מין אחר שבים. רק רבי יוחנן - שמושבו היה בארץ ישראל כידוע - מפרש כי הכוונה ללויתן.

לפי דברים אלו, חכמי בבל לא סברו כי התנינים שבתורה הכוונה ללויתן, כי אכן סברו שהלויתן אינו תנין-נחש, אלא דג. ועל פי דברים אלו אכן נתפרש בבבלי חולין כי הלויתן דג טהור הוא. רק לדברי חכמי ארץ ישראל שפירשו שהתנינים הם לויתן ובת זוגו, אשר מכך מובן כי הלויתן הוא בעצם תנין-נחש, אשר אז הוא נחשב מחיות הים – הרי שלא יועילו לו קשקשת וסנפירים להתירו באכילה, ועל כרחנו שהיתרו של הלויתן הוא משום שהתירו הקב"ה והוציאו מכלל איסורו להאכילו לצדיקים לעתיד לבא!

לפי דברי הצפנת פענח שדעת הבבלי כי הלויתן הוא דג, יתכן שגם צורתו כצורת דג (שהרי מבואר ברמב"ם המובא למעלה כי כל שאינו בצורת דג הוא בגדר חיות הים). כך שיתכן כי המקובל לצייר את הלויתן כצורת דג יש לו שורש בדברי הגמרא.

לסיום הדברים, מעניין להביא את דברי הרמ"ק בספרו פרדס רמונים (שער כה פ"ה), אשר בתוך דבריו בהם הוא מבאר את סודו של הלויתן על פי תורת הנסתר, הוא כותב כדברים האלה, "כשם שיש לויתן טהור בים כפשוטו ונקרא תנין, כן יש תנין גדול טמא בים כפשוטו. וכן למעלה על דרך הנעלם".

לפי דבריו של הרמ"ק אכן אלו ואלו דברי אלקים חיים, וישנו לויתן טהור ולויתן טמא כפשוטו ממש בים, ודברי הבבלי נאמרו בלויתן הטהור ודברי הירושלמי בטמא אשר גם הוא עתיד להיות מותר לצדיקים לעתיד לבא.


סעודת שבת קדש וסעודת הלויתן

ענין סעודתו של הלויתן הוא סוגיה נרחבת בפני עצמה, ואין כאן המקום להאריך בה, אך לכבוד שבת בראשית נביא כאן את דבריו המאירים של התורת חיים בחידושיו על אגדות הש"ס, אשר הובאו בדברי הביאור הלכה בתחילת הלכות שבת (סי' רמב), על דבריו של הרמ"א הכותב לעשות זכר למן בסעודות שבת. אלו הם דבריו – "לכאורה מנהג זה תמוה לרבים, דמה ראו לעשות בשבת זכרון למן שלא ירד בו כלל? והתוספות בפרק ערבי פסחים כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו, והוא דחוק...

ומה נמלצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה, והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלעתיד לבא שהוא יום שכולו שבת, ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו, היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן, ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבא. וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא".

 

[געגועים]

במסכת חולין (סז:) "תניא ר' יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא, שנאמר, גאוה אפיקי מגנים תחתיו חדודי

ברשותך, דבר מעניין מביא במושב זקנים בשם הרוקח: סנפיר וקשקשת הם סימני טהרה בדגים לפי שישנו בלויתן

 

[געגועים]

במסכת חולין (סז:), "תניא ר' יוסי בן דורמסקית אומר, לויתן דג טהור הוא

ברשותך, כיון שאין לי אפשרות בהודעות פרטיות

למה הוצרך לומר שהוא טהור, מפני שהוקש לנחש, דכתיב לויתן נחש בריח, ס"ד אמינא הואיל והוקש לדבר טמא טמא הוא, קמ"ל דלא. [ערוך ערך גא א']

ז"ל המהרש"א: ואין הספק אם הוא דג טמא, דא"כ האיך יאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא, אלא הספק אם הוא דג טהור או עוף טהור הגדל במים כמו בר אווזא, עכ"ל. מלבד גדר הדחיקה שכתב הגאון ז"ל, עדיין יש לתמוה מאי בא ר' יוסי להודיע בזה, ומאי נפקא לן בזה אם הוא דג או עוף, ואפי' במה דנפקא מיניה לדינא לעתיד לבא אמר הש"ס דאין צורך לנו ונדע זה לכשיבא משה ואהרן [יומא ה'], מכ"ש בדבר לויתן שאין שום נפקותא גם לע"ל להזוכה בחלק יערב לו יהיה מאיזה מין שיהיה. והנכון כפירוש הערוך, דכל עיקר דבר ר' יוסי לאשמועינן דטהור כדי דלא תיסיק אדעתן ממה דהוקש לנחש שהוא טמא, ומזה יצא לנו דין גדול, דאי הוה אמרינן דטמא הוה, ואנחנו נדע מקראי שלעתיד לבא יאכלו הצדיקים ממנו כדאיתא בב"ב ע"ה דכתיב יכרו עליו חברים כו', ובכן צריכין אנו לומר דעל כורחין מצות בטילות לעתיד לבא, ולפ"ז מותר לקבור את המת בכלאים ובלי ציצית כדאיתא בנדה ס"א, ולאפוקי מהמכשול זה הודיע לנו התנא דטהור הוא, ולעולם אין מצות בטילות, ובזה זכינו להבין כל האורך מה שפירש הערוך. [הפלאה שבערכין]​