סדרת מאמרים ענייני שעבודי בע"ח ונזקין - סילוק בקרקע שאינה משועבדת (2 צופים)

א.

הנה נסתפק הגרע"א בחידושיו לגיטין מ"ח ע"ב אם יכול הלוה לסלק את הבע"ח לקרקע שאינה משועבדת או שיכול לומר לו מאחר שאינך מסלקני בזוזי אקח רק את הקרקע המשועבדת לי, עייש"ה, [ויעוי' בחזו"א (ב"ק סי' ט"ו סקי"א) דפשיט"ל ג"כ מסברא דאינו יכול לסלקו לקרקע שאינה משועבדת, ועיי"ש שצידד להוכיח לא כן], ולכאו' צ"ע מסוגיא ערוכה בכתובות ק"י ע"א, דאיתמר התם שנים שהוציאו שט"ח זע"ז רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר אפוכי מטרתא ל"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, ומפרש לה הש"ס דכו"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית ודאי אפוכי מטרתא הוא כי פליגי דאית לי' לחד בינונית ולחד זיבורית ר"נ סבר ז"ג וז"ג קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי לי' לבינונית דהוה עידית גבי' ואתא ההוא ושקיל זיבורית ור"ש אמר אפוכי מטרתא ל"ל קסבר בשל כל אדם הן שמין סו"ס כי אתא ההוא בינונית דנפשי' שקיל, ופריך ולר"נ מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זיבורית וליהדר וליגבי ניהלי', והדר בי' משום קושיא זו, וצ"ב היאך יוכל להגבותו זיבורית למה לא יוכל הלה לומר לא אקח אלא הבינונית המשועבדת לחובי, ואין לומר דאחר שתיקנו רבנן שלא יקח בע"ח מעידית [כדי שלא יקפוץ וילונו כמ"ש בגיטין מ"ט ע"ב] יכול לדחותו גם לקרקע שאינה משועבדת, דהא מבו' בדברי הגרע"א שגם אחר התקנה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית לא יוכלו לדחותו לקרקע שאינה משועבדת אלא יקח אפי' מן הבינונית, וקשה לחלק בין התקנות, ואין לומר דהתם איירי בשכתב לו דאיקני ולכן נשתעבד לו גם מה שגבה לאחמ"כ, דמ"מ מהיכן פשיט"ל להש"ס דמיירי בכה"ג דפריך התם בפשיטות שיוכל לדחותו לזיבורית והא י"ל דאיירי בשלא כתב לו דאיקני.

והמוכרח בזה לכאורה דהתם שאני דמעיקרא נשתעבדה לו גם הזיבורית משעבודא דר"נ, [וכמבו' בסוגיא דפסחים ל"א ע"א דמי שמחויב לחבירו וחבירו מחויב לו נעשה דין שעבודא דר"נ על קרקעותיו לעצמו עיי"ש], אולם קשה ע"ז דהא נחלקו הפוסקים (בסי' פ"ה ס"ו) אם ראובן שהלוה לשמעון ואח"כ הלוה שמעון ללוי נשתעבדו נכסי לוי לראובן או דכיון דבשעת ההלואה עדיין לא הי' לוי מחויב לא נשתעבדו אח"כ קרקעותיו לראובן [והגם שיכול לגבות ממנו מדין שעבודא דר"נ מ"מ אין בזה שעבוד נכסים], ודעת רוב הפוסקים (סמ"ע וט"ז וחכ"צ ונתיה"מ) דבכה"ג לא נשתעבדו נכסיו, ולפי"ז קשה מאי פריך התם, דילמא מיירי כשבעל הזיבורית לוה לאחר בעל הבינונית ולכן אין שעבודא דר"נ על קרקע עצמו ואין יכול הלה לדחותו לזיבורית זו, ודוחק להכריח דעת הגרע"א כשיטת הקצוה"ח (שם ס"ק כ"ב) דנשתעבדו נכסי לוי בכל גווני,[א] וצ"ע.

ב.
והנראה בזה דהנה חקר הגרע"א עוד (בגיטין שם) אם מזיק שקנה קרקע אחר הנזק והיא מעולה יותר מקרקעותיו שהיו לו בשעת הנזק אם צריך ליתנה מדין מיטב או שדין מיטב נקבע בזמן הנזק, ובפשטות אי"ז רק במיטב דנזקין אלא ה"ה בבינונית דבע"ח די"ל דהכל נקבע כפי שעת ההלואה, ותליא הא בהא, [וכן נקט החזו"א (חו"מ ליקוטים סי' י"ט)], וצ"ע דהא להדיא מבו' בסוגיא דכתובות (שם) דאם בעל הזיבורית גבה את הבינונית בחובו [למ"ד בשל עולם הן שמין] צריך להחזיר בינונית זו כדי לפרוע חובו, וחזי' דמתחייב ליתן גם קרקע שקנה לאחר ההלואה, וכתב החזו"א (שם) דהתם שאני שגם קרקע זו היתה משועבדת בשעת ההלואה מדין שעבודא דר"נ וכבר נקבע שצריך ליתן בינונית זו ולא דמי לקרקע שקנה לאחר ההלואה שלא הי' ע"ז שעבוד בשעת החיוב, עיי"ש.

ג.
ולפי"ז י"ל דמשו"ה הוה פשיט"ל להש"ס דלא איירי ר"נ דוקא כשבעל הזיבורית לוה לאחר בעל הבינונית, דא"כ נמצא דאם בעל הבינונית לוה לאחר בעל הזיבורית סובר ר"נ דאפוכי מטרתא ל"ל שהרי יכול בעל הבינונית להגבותו הזיבורית לאחר שיגבנה ממנו, ונמצא דבכה"ג הוי איפכא דלמ"ד בשלו הן שמין אפוכי מטרתא ל"ל ולמ"ד בשל עולם הן שמין זה גובה וזה גובה, דאם בשלו הן שמין אין בזה נפקותא שלעולם יוכל בעל הבינונית להגבותו זיבורית מאחר שהבינונית היא עידית אצלו וגם הזיבורית משועבדת לו בשיעבודא דר"נ, ולמ"ד בש"ע הן שמין זה יגבה בינונית וזה יגבה זיבורית, שלא יוכל בעל הבינונית לדחותו לזיבורית כיון דבש"ע הן שמין ולא יוכל לתבוע בינונית מבעל הזיבורית מאחר שנקבע בשעת הנזק שאינו מחויב ליתן לו בינונית זו, וא"כ למה נחלקו ר"נ ור"ש בסתמא והא מיתלא תליא מי לוה קודם לכן, דאם בעל הבינונית לוה קודם לר"נ זה גובה וזה גובה ולר"ש נשארים בשלהם, ואם בעל הזיבורית לוה קודם לר"ש ז"ג וז"ג ולר"נ נשארים בשלהם, ודוק"ה.

ד.
אמנם בעיק"ד החזו"א דהתם מיירי בשיש לבעל הבינונית שעבודא דר"נ על הבינונית יל"ע, דהנה הקשה הקצוה"ח (סי' פ"ו סק"ב) אמאי קאמר ר"נ דז"ג וז"ג ויקבל בעל הבינונית זיבורית של חבירו, למה לא יוכל בעל הבינונית לומר שחפץ לגבות מעצמו בינונית זו מדין שעבודא דר"נ ולא יצטרך לקבל הזיבורית מחבירו,[ב] [ואין לומר דמיירי בשבעל הבינונית לוה לאחר בעל הזיבורית דהלא דעת הקצוה"ח כנ"ל דאין בזה חילוק כלל], ותירץ דהא דיכול הראשון לגבות מן השלישי כשיש לשני נכסים היינו רק נכסים שהם כמו נכסי השני אבל אם רוצה לגבות מדין שעבודא דר"נ יותר ממה שיש בנכסי השני אינו יכול, ועיי"ש שכתב להוכיח כן מד' המ"מ (פכ"ד מהל' מלו"ל ה"י), ונמצא לפי"ז דא"א לומר כהחזו"א דיש לבעל הבינונית שעבודא דר"נ על הבינונית שהרי"ז יותר ממה שיש אצל בעל הזיבורית, ואילו הי' שייך בזה שעבודא דר"נ הי' יכול מיד לעכבו לעצמו וכקו' הקצוה"ח.

ונראה ליישב דהא אע"ג דקודם שנותן לחבירו הבינונית אינו יכול לעכבו מדין שעבודא דר"נ וכמ"ש הקצוה"ח, אבל מ"מ אחר שנתן לו נמצא שאצל נכסי השני יש בינונית זו ושוב יכול לגבותו מדין שעבודא דר"נ, וא"כ כבר מיד בשעת ההלואה נקבע שקרקע זו משועבדת לו מדין שעבודא דר"נ שיוכל לגבותה אם בשעת התשלומין כבר יהא לשני נכסים כמו בינונית זו, ודוק"ה. ועדיין צ"ת.

ה.
ויש להוסיף בזה עוד דהנה מבו' בב"ק ז' ע"א דאם היו לו בשעת ההלואה עדית בינונית וזיבורית, ומכר העידית ונעשית הבינונית עדית אצלו [למ"ד בשלו הן שמין], אינו יכול לדחות את הבע"ח לזיבורית מאחר שכבר נשתעבדה לו הבינונית בשעת ההלואה, ולכאורה צ"ב לפי"ז בסוגיא דכתובות הנ"ל למה יכול בעל הבינונית לדחותו לזיבורית והלא כבר נשתעבדה לו הבינונית בשעת ההלואה, ובהכרח דהתם שאני שגם הזיבורית נשתעבדה לו כבר בשעת ההלואה בשעבודא דר"נ ומעיקרא נקבע שיוכל לדחותו לזיבורית אם הבינונית תעשה אצלו עידית, [שהרי מאחר שלא היו לו עוד שדות בשעת ההלואה לא הי' לבינונית שם בינונית דהא בשלו הן שמין ואם משום שנקבע שעבודו על קרקע זו הרי גם הזיבורית נשתעבדה מדר"נ], אולם אכתי צ"ב מהיכן פשיט"ל להש"ס דלא מיירי בשבעל הזיבורית לוה לאחר בעל הבינונית שלא נשתעבדה לו הזיבורית בשעת ההלואה, ולפמש"נ ניחא דכיון שדברי ר"ש דאפוכי מטרתא ל"ל אינם אלא כשבעל הזיבורית לוה לאחמ"כ א"כ נמצא דאם בעל הזיבורית לוה קודם פליגי ר"נ ור"ש להיפך דלר"נ אפוכי מטרתא ל"ל ולר"ש ז"ג וז"ג, ואמאי פליגי בסתמא דלר"נ ג"ז וז"ג ולר"ש נשארים בשלהם, ובהכרח דר"נ איירי גם בשבעל הזיבורית לוה קודם, וכש"נ.[ג]

ו.
אכן כל דברינו המה נגד דברי החזו"א (שם) שכתב דכל חקירת הגרע"א אם דין מיטב נקבע בשעת הנזק או בשעת התשלומין היינו רק אי שיימי' בדמזיק אבל אי שיימי' בשל עולם [או בדניזק] פשוט דלא איכפ"ל אם יש למזיק קרקע כזו בשעת הנזק, דודאי אי"צ שבשעת הנזק יחול החיוב על איזה קרקע מסוימת שלו, רק שנסתפק הגרע"א אם כשנקבע בשעת הנזק שיעור קרקע מסוים ישתנה דינו כשקנה קרקע אחרת, אבל אם נקבע השיעור כשל עולם רק שלא היתה לו קרקע כזו ואח"כ קנה פשוט שיצטרך ליתן, ולפי"ז א"א לומר דפשיט"ל להש"ס דאיירי כשיש שעבודא דר"נ לבעל הבינונית אליבא דרב ששת, דהא גם אם לא יהא שעבודא דר"נ יוכל לגבות הבינונית שלא היתה בשעת ההלואה מאחר שבש"ע הן שמין ולא בשל הלוה, וכאשר כתב כן החזו"א שם דלפי דבריו אי"צ לומר דהתם משום שעבודא דר"נ הוא דאתי' עלה.

אלא דבאמת בדעת הגרע"א קשה לומר כד' החזו"א, דהנה כבר יסד לן החזו"א (שם) דהא דבשלו הן שמין אי"ז אלא לחומרא ולא לקולא, דהיינו שאם יש לו קרקע פחותה משל עולם ודאי אי"ז חשוב מיטב רק שאינו מחויב לקנות קרקע אחרת כמש"כ הראשונים, עיי"ש בדבריו,[ד] [והא דבבע"ח אינו מחויב ליתן בינונית דעלמא גם אם יש לו כמבו' בב"ק ח' ע"א ובסוגיא דכתובות הנ"ל, היינו דכיון שהיתה תקנה שאינו מחויב ליתן עידית (עי' גיטין מ"ט ע"ב) ג"ז נישום בשלו ולעולם אינו מחויב ליתן עידית דידי', כ"כ החזו"א שם יעו' בדבריו], וד"ז מתבאר בברייתא דמייתי בב"ק ז' ע"ב אין לו אלא בינונית כולן גובין מן הבינונית אין לו אלא זיבורית כולן גובין מן הזיבורית, וצ"ב שהרי אי"ז בינונית וזיבורית אלא עידית דהא קיי"ל בשלו הן שמין ולמה לא יוכל ליתן ד"ז ומאי קמ"ל,[ה] ויעוי' בתוס' בב"ק ו' ע"ב (ד"ה כגון) שהוכיחו מברייתא זו שאי"צ לקנות מיטב אם אין לו, וצ"ב דהא מאחר שאין לו אלא זיבורית ובשלו הן שמין אי"ז זיבורית אלא עידית ולמה יצטרך לקנות, [ויעוי' במרומי שדה מש"כ לחדש מכח קו' זו], אלא נראה מזה כד' החזו"א דאם יש לו פחות משל עולם אין לזה שם מיטב לכו"ע,[ו] וכן נראה לכאורה מדברי הראשונים בב"ק ח' ע"א (רש"י והראב"ד והמאירי) שהוצרכו לפרש הטעם בזה שכשאין לו אלא בינונית וזיבורית גובה בע"ח זיבורית משום דמדאו' בע"ח בזיבורית והיכא דנעשית הבינונית כעידית דידי' ליתא לתקנתא, עיי"ש בדבריהם, וכבר תמהו בזה (עי' רש"ש) דהא מבו' בסוגיא דב"ק ו' ע"ב דאם יש לו יותר ממיטב ופחות ממיטב אינו מחויב ליתן המעולה יותר, וא"כ מה"ט כשאין לו אלא בינונית וזיבורית ונעשית בינונית אצלו עידית אינו גובה אלא זיבורית, ומשמע מזה כמ"ש החזו"א דמעיקה"ד ודאי צריך לעולם ליתן לו כבינונית דעלמא גם אם אינה בינונית אצלו אלא שלא תיקנו חכמים שיהא בע"ח בבינונית בכה"ג שהיא עידית אצלו [וכנ"ל], וכן משמע בדברי המאירי בגיטין נ' ע"א [בסוגיא דשפאי עידית] דגם לפי"מ דקיי"ל בשלו הן שמין שייך גוונא שלא יהא לו עידית ואח"כ קנה עידית עייש"ה, והיינו כנ"ל דלא הי' לו כשל עולם ואח"כ קנה דלכו"ע פחות ממיטב דעלמא לא אמרה תורה, וכנ"ל.[ז]

[ובנוס"א י"ל דלעולם כשבשלו הן שמין הוי בין לקולא ובין לחומרא, אבל י"ל כמ"ש הגרא"ל מאלין (סי' נ"ז) דכשא"א לשום בשלו לכו"ע שמין בשל עולם, ולכן אם אין לו אלא קרקע אחת שאין בזה שומא בשלו כלל ממילא שמין בשל עולם, ושפיר הוי רבותא דכולן גובין מן הזיבורית, וכן יש להוכיח דאי"צ לקנות כשל עולם, ובעידית וזיבורית נמי שאין שומא על הבינונית בשלו ממילא שמין בשל עולם ולכן הוצרכו הראשונים לפרש הטעם שאינו גובה עידית, ועכ"פ נמצא גם לפי"ז דכשאין שומא בשלו לכו"ע שמין בש"ע].

ז.
ומעתה נמצא דבדברי הגרע"א מבו' לכאורה להדיא דלא כהחזו"א הנ"ל, דהלא דברי הגרע"א נסובים ע"ד הפנ"י שנקט שבכל פעם שמשלם ממיטב אם כפר על הנזק ונשבע עליו הוי כפירת שעבוד קרקעות, והקשה ע"ז הגרע"א דהא משכח"ל אם קנה המיטב לאחר הנזק דלא נשתעבד וליכא שעבוד קרקעות ומ"מ צריך לשלם ממיטב, וע"ז כתב דיתכן דבאמת כל דין מיטב נקבע רק בשעת הנזק ואם קנה קרקע לאחר הנזק אינו מחויב ליתנה בתורת מיטב ולכן צדקו דברי הפנ"י דלא משכח"ל תשלומי מיטב בלא שעבוד קרקעות, יעוי' בדבריו, ולכאורה קשה דהלא נתבאר דגם למ"ד בשלו הן שמין היינו רק לחומרא אבל פחות ממיטב דעלמא לא אמרה תורה וא"כ הא משכח"ל שלא היתה לו קרקע כשל עולם ואח"כ קנה דמחויב ליתן אף שאין ע"ז שעבוד קרקעות, ובהכרח דספק הגרע"א אינו רק למ"ד מיטב דמזיק אם נקבע כפי שעת הנזק או לא אלא נסתפק אם צריך שיחול החיוב על הקרקע בשעת השעבוד, שבשעת הנזק חל חיוב מיוחד על קרקע זו שצריך ליתנה בתורת מיטב, ולכן אם קנה אח"כ קרקע אינו מתחייב ליתנה בתורת מיטב שדין מיטב אינו חל אלא בשעת השעבוד, וזהו דלא כד' החזו"א שכתב דלמ"ד בדניזק שיימי' או בשל עולם הן שמין אין להסתפק, דשפיר ילה"ס אם יחול דין מיטב על קרקע שקנה לאחמ"כ, [וכ"ה ג"כ ל' הגרע"א דהא דאינו מחויב ליתן קרקע שקנה לאחמ"כ היינו משום שנותן בתורת מיני' ולא בתורת שעבוד, ומשמע דלעולם לא חל דין מיטב שלא בזמן השעבוד],[ח] ונמצא דדברינו מיושבים היטב בדעת הגרע"א דהי' פשוט להש"ס בכתובות דרב ששת לא איירי אלא כשיש לבעל הבינונית שעבודא דר"נ, וכמש"נ.

[אמנם קשה לחלוק על סברת החזו"א בחקירת הגרע"א, וגם שהרי הבאנו למעלה שהחזו"א נקט ג"כ מסברא כמ"ש הגרע"א דא"א לדחות בע"ח לקרקע שאינה משועבדת וגם עליו קשה מסוגיא דכתובות הנ"ל ובשיטתו א"א לתרץ כש"נ, אכן בדעת החזו"א י"ל דאינו יכול לתבוע קרקע המשועבדת לו אם היא יותר מדינו אחר שתיקנו חכמים שדינו בבינונית או בזיבורית, {דלא מסתבר שחלק החזו"א בפשיטות ע"ד היש"ש בב"ק (סי' י"ב) והנתיה"מ (סי' ק"ב סק"ב) עייש"ה}, ורק בד' הגרע"א מבו' לא כן כנ"ל בתחילת דברינו, ועדיין צ"ע, וגם דלאחר כתיבת דברים אלו נמצא בשו"ע (סי' פ"ה ס"ג) שפסק בסתמא דאם יש לא' בינונית ולא' זיבורית נשאר כ"א בשלו, ולא חילק דאם בעל הבינונית לוה תחילה אין הדין כן, ובהכרח דמודה הגרע"א דאינו יכול לתבוע קרקע המשועבדת אם היא עידית, אולם י"ל דהשו"ע איירי בשכתב לו דאיקני או שנמשך אחר סתימת הטור כמ"ש הסמ"ע (שם ס"ק כ"א) בדברי השו"ע גבי שיעבודא דר"נ, וצ"ת].




​

---

[א] נ"ב, ובאמת גם לדעת הקצוה"ח יל"ד לפמ"ש הקצוה"ח בסי' קט"ו (סק"ד) בשם הב"ח דאין הלוה יכול לדחות את המלוה לקרקע שקנה לאחר ההלואה אפי' אם נשתעבדה לו שכתב לו דאיקני משום דעיקר שעבודו וסמיכות דעתו היא על קרקעותיו שבשעת הלואה, עייש"ה, ולפי"ז לא יועיל לתרץ דנשתעבדה הבינונית משעבודא דר"נ דכיון שנשתעבדה לאחר ההלואה אינו יכול לדחותו לזה, אמנם הגרע"א שם נקט דלא כהב"ח אלא מועיל בזה דאיקני וא"כ שפיר יש ליישב לפי דעת הקצוה"ח.
[ב] ונראה מדברי הקצוה"ח דילה"ק גם להסוברים דלא נאמר דין שעבודא דר"נ אא"כ אין לשני נכסים שאם יש לו נכסים אינו רשאי לתבוע את השלישי, דאע"ג דאינו יכול לחייב את השלישי לפורעו כשיש לשני נכסים מ"מ אם רוצה השלישי יכול לפורעו וא"כ יכול לפרוע מעצמו, ודוק.
[ג] אמנם דברים אלו יש לדחות כמ"ש היש"ש (ב"ק סי' י"ב) והנתיה"מ (סי' ק"ב סק"ב) דאם אין לקרקע שם בינונית לא נאמר בזה דין היתה לו עידית ומכרה, והנתיה"מ הוכיח זאת מהקושיא הנ"ל עיי"ש, וגם י"ל דדוקא אם מכר העידית לא נפקע דינו מן הזיבורית וכמ"ש עוד הנתיה"מ שם, ודוק.
[ד] והגם שבדברי הרשב"א בב"ק ז' ע"ב מתבאר להדיא לא כן, צ"ל דההכרח דחקו להרשב"א לפרש כן אבל למסקנתו אי"צ לחדש דלא כהחזו"א, ועדיין צ"ת.
[ה] ושוב נמצא בשיטמ"ק בשם מהר"י כ"ץ שנתקשה בזה, וצל"ע בדבריו אם כוונתו לדברינו.
[ו] אמנם י"ל דאיירי [נמי] כשהיתה לו עידית בשעת הנזק או ההלואה וא"כ כבר נקבע לזה שם בינונית וזיבורית, וכמ"ש הגרע"א דכל דין עידית ובינונית וזיבורית תלוי בשעת הנזק, ואתי לאשמועי' דכולן גובין מן הזיבורית ואין גובין מן הלקוחות וכן אין מחייבין אותו לקנות כמש"כ התוס'.
[ז] ויותר מזה מבו' לכאו' בדברי הראב"ד בב"ק ח' ע"א דגם למ"ד בשלו הן שמין מ"מ עיקר השעבוד אינו יותר משל עולם דזהו עיקר המיטב, עייש"ה, וצ"ת.
[ח] ואף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ צריך שיחול חיוב על קרקע מסוימת בשעת הנזק.​